השעיית האי-אמון.
מה זה? השעיית האי-אמון (suspension of disbelief), ע"פ וויקיפדיה, היא הנכונות של הצופה או הקורא (ובמקרה שלנו, השחקן) להניח בצד את חוש הביקורת שלו ולהצרף להרפתקאה. כלומר, אתם יודעים שזה "רק סרט" או "רק הצגה" או "רק ספר" או "רק משחק תפקידים", אבל למשך פרק הזמן שהוא מתרחש, אתם מוכנים ומצליחים להאמין, באיזשהי רמה, שזה "על-אמת". למה זה חשוב? לדעתי, ההנאה הגדולה ביותר ממשחקי תפקידים, כשחקן, היא כשאתה מצליח להשעות את האי-אמון שלך. כשאתה רואה לנגד עיניך את העולם הפנטסטי בו הדמות שלך נמצאת, ומשחק אותה מתוך התחושה שאתה נמצא בו. השעיית האי-אמון היא לא חיונית להנאה מהמשחק. אחד ממשחקי התפקידים האהובים עלי ביותר הוא "פרנויה", שם יש הרבה יותר דגש על הומור והפתעה. אם תרצו, זה קצת כמו ההבדל בין ספרים של טרי פראצ'ט, ואלו של טולקין (או, להבדיל, ג'ורג' ר. ר. מרטין). על כל פנים, ההודעה הזו דנה במקום של השעיית האי-אמון במשחק תפקידים, מתוך הנחה שזה אלמנט חשוב להנאה מהמשחק. איך אפשר להשעות את האי-אמון ב-FRPG? אחד העיסוקים החביבים של שחקני FRPG הוא ויכוח לגבי איזו שיטת משחק טובה יותר. על פי רוב הויכוח הוא בין חובבי מו"ד, ובין חובבי משחק אחר. אחד הטעונים השגורים בפי חובבי המשחק האחר הוא: מו"ד היא בכלל לא שיטה הגיונית. מה זה העניין הזה של רמות? של נקודות נסיון? למה קוסם צריך להלחם במפלצות כדי להפוך לרב-מג, במקום לשבת ללמוד בספרי קסמים? איך יכולת להיות שלוחם מרמה 5 יכול לפול מ-30 מטר, ולהמשיך ללכת? איך זה שבקרבות אף אחד, אף פעם, לא שובר יד או מאבד אוזן? באיזשהו שלב לשחקן המו"ד נמאס מזרם הדוגמאות האינסופי, והוא מכריז: מה אתה מחפש הגיון? זה שיש קוסמים זה הגיוני? זה שיש דרקונים זה הגיוני? לא הגיוני! משחק לא הגיוני! לא רוצה - אל תשחק. במילים אחרות, איך אפשר להשעות את האי-אמון, כשהעולם בו אנו מתבקשים להאמין מאכלס קוסמים ודרקונים? אז כמובן שאפשר. אנחנו עושים את זה כשאנחנו קוראים (או רואים) את שר הטבעות, בלי כל קושי. עצם זה שיש מכשפים ודרקונים לא מפריע לנו. אנחנו צריכים עולם עם חזות של הגיון פנימי. שיהיה מספיק דומה לשלנו כדי שנוכל להבין אותו ולהאמין בו, אבל לאו דווקא זהה לשלנו. לפיכך אפשר לפרש את הויכוח שבדוגמה באופן הבא. עבור חובב המשחק האחר, במו"ד אין מספיק הגיון פנימי כדי שיוכל להשעות את האי-אמון שלו. חובב המו"ד מסוגל להשעות את האי-אמון שלו, למרות הבעיות לעיל. אז איך עושים את זה? אין לי מתכון בטוח בשביל זה. כפי שכתבתי קודם, לא לכולם זה כל-כך חשוב. כפי שנרמז מהויכוח הפדגוגי לעיל, זה תלוי בשחקן. יש כאלה שבעל כורחם בוחנים את המציאות הפנטסטית יותר בקפידה, ויש כאלה שפחות. בלי קשר לשיטה לפיה אתם משחקים, הגיון פנימי, עקביות ודמיון לעולם המוכר, הם אבני הבניין של השעיית האי-אמון. אם זה לא הגיוני, או יותר מדי שונה מכל דבר שאנחנו מכירים, נתקשה להאמין בזה. לפיכך, בבואנו לבחון סוגיות הנוגעות לאופן בו מתאים לנו לשחק, אחת מאבני הבוחן החשובות היא מה מחזק את היכולת שלנו (כשחקנים) להשעות את אי-אמוננו, ומה פוגם בה. דוגמא אחת ראינו קודם. הרבה שחקנים מוצאים את שיטת המשחק של מו"ד מופרכת מדי, ועוברים לשיטת משחק עם הגיון פנימי חזק יותר, או עם חוקי עולם דומים יותר לעולם המוכר. דוגמא אחרת היא מידת חוסר הודאות של השחקנים לגבי העומד להתרחש. ככל שלשחקנים יש ודאות גדולה יותר לגבי העתיד לבוא, כך קטנה היכולת שלהם להאמין בעולם הפנטסטי. עולם בו אנחנו יודעים את העתיד שונה מדי מזה שאנחנו מכירים מכדי שנוכל להאמין בו. תמיד יש יוצאים מן הכלל - יש ספרים שנהנים מהם מאד (יותר?) גם אם יודעים מה הולך לקרות. אבל בד"כ זה לא המצב. למה זה מסובך? במבט ראשון, המסקנה מהקטע הקודם היא שמשחק תפקידים טוב הוא סמילואציה מהימנה של חיים בעולם הפנטסטי. כמובן שזה לא נכון. אם משחקים כל פרט ופרט בחיי הדמות זה אולי מגביר את היכולת שלנו להאמין שהדמות שלנו "באמת קיימת", אבל זה בעיקר מאד משעמם. הקושי הראשון הוא בנסיון לשמור גם על הגיון פנימי ואמינות, וגם על רמת עניין גבוהה. ליצור הרפתקה שהיא מסעירה ומגרה את גבול הדמיון, אבל גם לא חוצה אותו, לא מופרכת בעליל. איך עושים את זה? כמו הזדווגות של קיפודים - לאט ובזהירות. מה שלי יש לתרום לכם הוא להציע להיות מודעים למתח הזה, בין הרצון באמינות ובין הכורח בעניין, ולצורך למצוא פשרה בינהם. יותר מזה - כל אחד לפי טעמו האישי. שחקתי פעם משחק תפקידים באינטרנט בו, במשך חודשים, אנשים שיחקו דמויות שסתם עובדות בעיר, פוגשות חברים, יוצאות לפאב, מעבירות דאחקות. שעמום מוחלט לטעמי, אבל לא לטעמם. מצד שני, שיחקתי פעם בהרפתקה בה המנחה ממש התעלל בדמויות. די מהר לכולם נמאס ממנו. חוץ ממני - זה שהיה עולם מסתורי ומרתק מסביב היה נהדר בעיני, ובכלל לא היה לי אכפת שהפלאדין שלי נאלץ למכור את הסוס שלו כדי שיהיה מה לאכול. בעצם אפילו להפך - זה הגביר את היכולת שלי להאמין בעולם הפנטסטי, כי פתאום לא היה מובן מאליו שתמיד משיגים אוכל. אבל זו דוגמא לנקודת הקושי השניה שאני רוצה להעלות. למרות בהרפתקאה הזו הסיפור היה מעניין ואמין, רוב השחקנים סבלו. הם לא רצו לרעוב ללחם ולמכור את מעט הרכוש שלהם. הם רצו להיות גיבורים מהאגדות. פחות אמין, אבל יותר כיף. זה הקושי השני בהשעיית האי-אמון - לפעמים בנסיון להשיג אותה אנחנו עוברים על הדיבר הראשון של משחקי התפקידים - באנו לפה כדי להנות. אז מה היה לנו? השעיית האי-אמון היא אלמנט חשוב בהנאה שלנו ממשחקי תפקידים. ככזו, היא אבן בוחן חשובה כשאנו באים להחליט על האופן בו אנו משחקים. האם השיטה הזו מתאימה לנו? האם ההרפתקה הזו מוצלחת? האם כדאי לשחק דמות כזו? האם האופן שבו אני מנחה הוא מוצלח? חלק מהתשובות לשאלות האלה מצויות בתשובה לשאלה - עד כמה השיטה או הרפתקאה או הדמות אמינות. יחד עם זאת, דווקא כשמהשחק אמין ואתם נבלעים בתוכו, קל לשכוח שהכי חושב שכולם יהנו. אולי זה יותר הגיוני שבתור כהנת של אל הרשע לא תצטרפי לשאר בני החבורה בבואם לחלץ את הנסיכה מהדרקון (או להפך). אבל אם המשמעות היא שתשבי כל הערב ותתבונני בהם משחקים בלעדייך, כדאי מאד להמציא תירוץ למה הכהנת שלך כן מצטרפת, גם אם זה לא לגמרי הגיוני.
מה זה? השעיית האי-אמון (suspension of disbelief), ע"פ וויקיפדיה, היא הנכונות של הצופה או הקורא (ובמקרה שלנו, השחקן) להניח בצד את חוש הביקורת שלו ולהצרף להרפתקאה. כלומר, אתם יודעים שזה "רק סרט" או "רק הצגה" או "רק ספר" או "רק משחק תפקידים", אבל למשך פרק הזמן שהוא מתרחש, אתם מוכנים ומצליחים להאמין, באיזשהי רמה, שזה "על-אמת". למה זה חשוב? לדעתי, ההנאה הגדולה ביותר ממשחקי תפקידים, כשחקן, היא כשאתה מצליח להשעות את האי-אמון שלך. כשאתה רואה לנגד עיניך את העולם הפנטסטי בו הדמות שלך נמצאת, ומשחק אותה מתוך התחושה שאתה נמצא בו. השעיית האי-אמון היא לא חיונית להנאה מהמשחק. אחד ממשחקי התפקידים האהובים עלי ביותר הוא "פרנויה", שם יש הרבה יותר דגש על הומור והפתעה. אם תרצו, זה קצת כמו ההבדל בין ספרים של טרי פראצ'ט, ואלו של טולקין (או, להבדיל, ג'ורג' ר. ר. מרטין). על כל פנים, ההודעה הזו דנה במקום של השעיית האי-אמון במשחק תפקידים, מתוך הנחה שזה אלמנט חשוב להנאה מהמשחק. איך אפשר להשעות את האי-אמון ב-FRPG? אחד העיסוקים החביבים של שחקני FRPG הוא ויכוח לגבי איזו שיטת משחק טובה יותר. על פי רוב הויכוח הוא בין חובבי מו"ד, ובין חובבי משחק אחר. אחד הטעונים השגורים בפי חובבי המשחק האחר הוא: מו"ד היא בכלל לא שיטה הגיונית. מה זה העניין הזה של רמות? של נקודות נסיון? למה קוסם צריך להלחם במפלצות כדי להפוך לרב-מג, במקום לשבת ללמוד בספרי קסמים? איך יכולת להיות שלוחם מרמה 5 יכול לפול מ-30 מטר, ולהמשיך ללכת? איך זה שבקרבות אף אחד, אף פעם, לא שובר יד או מאבד אוזן? באיזשהו שלב לשחקן המו"ד נמאס מזרם הדוגמאות האינסופי, והוא מכריז: מה אתה מחפש הגיון? זה שיש קוסמים זה הגיוני? זה שיש דרקונים זה הגיוני? לא הגיוני! משחק לא הגיוני! לא רוצה - אל תשחק. במילים אחרות, איך אפשר להשעות את האי-אמון, כשהעולם בו אנו מתבקשים להאמין מאכלס קוסמים ודרקונים? אז כמובן שאפשר. אנחנו עושים את זה כשאנחנו קוראים (או רואים) את שר הטבעות, בלי כל קושי. עצם זה שיש מכשפים ודרקונים לא מפריע לנו. אנחנו צריכים עולם עם חזות של הגיון פנימי. שיהיה מספיק דומה לשלנו כדי שנוכל להבין אותו ולהאמין בו, אבל לאו דווקא זהה לשלנו. לפיכך אפשר לפרש את הויכוח שבדוגמה באופן הבא. עבור חובב המשחק האחר, במו"ד אין מספיק הגיון פנימי כדי שיוכל להשעות את האי-אמון שלו. חובב המו"ד מסוגל להשעות את האי-אמון שלו, למרות הבעיות לעיל. אז איך עושים את זה? אין לי מתכון בטוח בשביל זה. כפי שכתבתי קודם, לא לכולם זה כל-כך חשוב. כפי שנרמז מהויכוח הפדגוגי לעיל, זה תלוי בשחקן. יש כאלה שבעל כורחם בוחנים את המציאות הפנטסטית יותר בקפידה, ויש כאלה שפחות. בלי קשר לשיטה לפיה אתם משחקים, הגיון פנימי, עקביות ודמיון לעולם המוכר, הם אבני הבניין של השעיית האי-אמון. אם זה לא הגיוני, או יותר מדי שונה מכל דבר שאנחנו מכירים, נתקשה להאמין בזה. לפיכך, בבואנו לבחון סוגיות הנוגעות לאופן בו מתאים לנו לשחק, אחת מאבני הבוחן החשובות היא מה מחזק את היכולת שלנו (כשחקנים) להשעות את אי-אמוננו, ומה פוגם בה. דוגמא אחת ראינו קודם. הרבה שחקנים מוצאים את שיטת המשחק של מו"ד מופרכת מדי, ועוברים לשיטת משחק עם הגיון פנימי חזק יותר, או עם חוקי עולם דומים יותר לעולם המוכר. דוגמא אחרת היא מידת חוסר הודאות של השחקנים לגבי העומד להתרחש. ככל שלשחקנים יש ודאות גדולה יותר לגבי העתיד לבוא, כך קטנה היכולת שלהם להאמין בעולם הפנטסטי. עולם בו אנחנו יודעים את העתיד שונה מדי מזה שאנחנו מכירים מכדי שנוכל להאמין בו. תמיד יש יוצאים מן הכלל - יש ספרים שנהנים מהם מאד (יותר?) גם אם יודעים מה הולך לקרות. אבל בד"כ זה לא המצב. למה זה מסובך? במבט ראשון, המסקנה מהקטע הקודם היא שמשחק תפקידים טוב הוא סמילואציה מהימנה של חיים בעולם הפנטסטי. כמובן שזה לא נכון. אם משחקים כל פרט ופרט בחיי הדמות זה אולי מגביר את היכולת שלנו להאמין שהדמות שלנו "באמת קיימת", אבל זה בעיקר מאד משעמם. הקושי הראשון הוא בנסיון לשמור גם על הגיון פנימי ואמינות, וגם על רמת עניין גבוהה. ליצור הרפתקה שהיא מסעירה ומגרה את גבול הדמיון, אבל גם לא חוצה אותו, לא מופרכת בעליל. איך עושים את זה? כמו הזדווגות של קיפודים - לאט ובזהירות. מה שלי יש לתרום לכם הוא להציע להיות מודעים למתח הזה, בין הרצון באמינות ובין הכורח בעניין, ולצורך למצוא פשרה בינהם. יותר מזה - כל אחד לפי טעמו האישי. שחקתי פעם משחק תפקידים באינטרנט בו, במשך חודשים, אנשים שיחקו דמויות שסתם עובדות בעיר, פוגשות חברים, יוצאות לפאב, מעבירות דאחקות. שעמום מוחלט לטעמי, אבל לא לטעמם. מצד שני, שיחקתי פעם בהרפתקה בה המנחה ממש התעלל בדמויות. די מהר לכולם נמאס ממנו. חוץ ממני - זה שהיה עולם מסתורי ומרתק מסביב היה נהדר בעיני, ובכלל לא היה לי אכפת שהפלאדין שלי נאלץ למכור את הסוס שלו כדי שיהיה מה לאכול. בעצם אפילו להפך - זה הגביר את היכולת שלי להאמין בעולם הפנטסטי, כי פתאום לא היה מובן מאליו שתמיד משיגים אוכל. אבל זו דוגמא לנקודת הקושי השניה שאני רוצה להעלות. למרות בהרפתקאה הזו הסיפור היה מעניין ואמין, רוב השחקנים סבלו. הם לא רצו לרעוב ללחם ולמכור את מעט הרכוש שלהם. הם רצו להיות גיבורים מהאגדות. פחות אמין, אבל יותר כיף. זה הקושי השני בהשעיית האי-אמון - לפעמים בנסיון להשיג אותה אנחנו עוברים על הדיבר הראשון של משחקי התפקידים - באנו לפה כדי להנות. אז מה היה לנו? השעיית האי-אמון היא אלמנט חשוב בהנאה שלנו ממשחקי תפקידים. ככזו, היא אבן בוחן חשובה כשאנו באים להחליט על האופן בו אנו משחקים. האם השיטה הזו מתאימה לנו? האם ההרפתקה הזו מוצלחת? האם כדאי לשחק דמות כזו? האם האופן שבו אני מנחה הוא מוצלח? חלק מהתשובות לשאלות האלה מצויות בתשובה לשאלה - עד כמה השיטה או הרפתקאה או הדמות אמינות. יחד עם זאת, דווקא כשמהשחק אמין ואתם נבלעים בתוכו, קל לשכוח שהכי חושב שכולם יהנו. אולי זה יותר הגיוני שבתור כהנת של אל הרשע לא תצטרפי לשאר בני החבורה בבואם לחלץ את הנסיכה מהדרקון (או להפך). אבל אם המשמעות היא שתשבי כל הערב ותתבונני בהם משחקים בלעדייך, כדאי מאד להמציא תירוץ למה הכהנת שלך כן מצטרפת, גם אם זה לא לגמרי הגיוני.
