השעון/ק. צטניק

[Enemy_so hate me]

השעון/ק. צטניק

עקב עבודה שהוטלה עלי באחד משיעורי הספרות, "נאלצתי" לקרוא "ספר שואה", כזה מהסוג שאני לא מחבבת במיוחד, על כל תיאורי הגיטאות והחיים הקשים. הבחירה הייתה בין כמה וכמה סופרים, ביניהם שושנה בהט (אם אני לא טועה זהו שמה.. חיברה את "סולם במחבואים"), יהודית הנדל וק. צטניק. מטעמי אילוצים טכניים (חוסר מבחר בספריית בית הספר) שאלתי את השעון. כפי שחששתי, הקריאה הייתה קשה. אבל אופן הכתיבה.. היה נפלא. הפחידה אותי הלהיטות בה קראתי את העדות המחלחלת. אמנם כבד אבל מומלץ. לרגישים במיוחד מביניכם... לא הייתי ממהרת להכנס לתוכו. יומטוב

ג'ויס

 

[LIRY1]

ק.צטניק

כותב ספרים באמת קשים אך חשובים מאד. הספר "סלמנדרה" הוא הקשה מבין כל ספריו, שם הוא לא "מרחם" על קוראיו ומספר את כל מה שראה בתיאורים מאד מוחשיים וממשיים, שלעולם לא יהיו מובן לנו עד כמה היו נוראיים. הספר האחרון שלו בסדרה נקרא "העימות" שהוא ספר מאד מעניין, מדבר על העליה לארץ, על הקושי של הניצולים להסתגל לאווירה ולמציאות הארצישראלית שלא היתה קלה, ההתמודדות עם הצברים והחלוצים הארצישראלים שבתקופה ההיא כלל לא העלו על דעתם את חומרת השואה שהתרחשה באירופה. בספר מתוארים העימותים האישיים הפנימיים של הניצולים, וגם העימותים החברתיים. ספר קשה אך חשוב -חלק מההיסטוריה של כולנו. עם כמה שספריו של ק.צטניק קשים, ומלאי תאורים מצמררים, אני רואה חשיבות בקריאת ספרים אלו, אחרי הכל אלו ההורים שלנו, הסבא והסבתא שלנו ששרדו את השואה וחיו רק בשבילנו! ולסיום (באוירה אופטימית יותר...) שיהיה חג שמח לכולם ושבוע נהדר!!!

 

[Rivendell]

ק. צטניק

קראתי רק ספר אחד שלו - את "בית הבובות", ואני מסכימה עם מה שלירי אמרה... הדבר היחיד שחשוב לי להוסיף הוא שק. צטניק כותב בצורה תיאורית מאוד - גורר את הקורא לתוך הזוועה, אבל לא נותן שום פרשנות. הוא אף פעם לא נכנס לעומק הדברים, אלא רק מציג תמונות. למי שמתעניין בנושא והיה רוצה למצוא עומק רב יותר אני מציעה לקרוא גם סופרים אחרים שכתבו בנושא (ויקטור פרנקל ופרימו לוי, למשל) כדי לקבל עוד זוויות.

 

[ל א]

רציתי להוסיף לרשימה

גם את ז'אן אמרי שהוא אמנם יותר פילוסוף מסופר, אך בהחלט מתאים לנושא. אמרי ופרימו לוי היו יחד באותו צריף במונוביץ-אושוויץ למשך תקופה מסויימת (פרימו לוי טען שהוא לא זוכר אותו מאז, אמרי כן זכר). לאחר מלחמת העולם השניה נוצר קשר מכתבים ביניהם בתיווכה של אישה גרמניה שהתכתבה אף היא עם לוי (ניתן לקרוא על כך בספר השלישי בטרילוגיה של לוי על אושוויץ שנקרא "הניצולים והשוקעים"). שניהם סיימו את חייהם באותה דרך: התאבדות. אמרי הקדים את לוי בכמה שנים. המסה "רגשי טינה" (ressentiment) של אמרי שמופיעה בספרו "מעבר לאשמה ולכפרה", מסתיימת במעין הכרזה מובלעת של אמרי שבכוונתו להתאבד. (הוא מסביר שהוא אינו יכול להתגבר על רגשי הטינה שלו לגרמנים, ולמי שזה מפריע, שיתאזר בסבלנות, כי ממילא אמרי ושכמותו עומדים "לגמור"-למות בלשון מחנות הריכוז). אמרי נולד כהאנס מאייר ושינה את שמו בעקבות סירובו להשתייך לעם שדחה אותו. (אמרי בהיפוך הברות=מאייר). עם זאת, את ספריו כתב בגרמנית, שפת אמו. בספר "מעבר לאשמה ולכפרה" מופיעות מסות (מומלצות) נוספות: תיאור של חוסר האונים של האינטלקטואל לעומת עובד הכפיים במחנות הריכוז, חוסר יכולתו להיות יהודי (הוא נולד למשפחה מתבוללת. בעצם, הנאצים הם אלה שהפכו אותו ליהודי, אך הוא לא יכול להחשיב את עצמו ככזה, מפני שהתרבות היהודית זרה לו.), כיצד עינויים משנים אדם באופן בלתי הפיך לאדם חרד שלעולם לא ימצא מנוח (ישנו תיאור נוראי במיוחד של עינויים שהתנסה בהם בבלגיה, שם נתפס ע"י הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם.)

 

[ל א]

אופס

 

[ל א]

ונזכרתי בעוד משהו:

יש גם את ספרו של שמעון ויזנטל "החמניה" (אני לא יודע אם הוא תורגם לעברית. באנגלית הוא נקרא: the sunflower). ויזנטל מספר בו סיפור שקרה לו בשואה ומבקש ממס' אנשים (ובהם פרימו לוי וז'אן אמרי) להביע את דעתם כיצד היה עליו לנהוג. הסיפור הוא על קצין נאצי גוסס שביקש מויזנטל, על ערש דווי (של הקצין, לא של ויזנטל), שיסלח לו. השאלה היא מה היה עליו לעשות. אמרי ולוי אומרים פחות או יותר שזה לא ממש משנה. זה עניין תיאולוגי ששני כופרים כמותם לא מוצאים בו עניין. מה אתם הייתם אומרים?

 

[בלגאנים]

"העימות" של ק. צטניק - ספר חזק

עשיתי איתו הפסקה אבל היו בו קטעים חזקים

 

[hadasbaril]

גם אני קראתי כספר חובה לפני פולין

קראתי הרבה ספרים אבל אליו הכי התחברתי. אין לי את האוצץ לבית הבובות. אני גם עוד לא קראתי שוב את היומן שלי מארץ ה"שם".

 

[LIRY1]

ספרים נוספים

יש את הספר "פעם היתה פה משפחה" (אני לא מצליחה להיזכר בשם הסופרת - אבל אני זוכרת שזה בהוצאת "יד ושם") אישית לא קראתי אותו עדיין, אבל שמעתי בקורות טובות. ולא ממש ספרי שואה, אבל בערך רוב סיפוריה של סביון ליברכט הם תיאורים של דור שני לשואה, אמנם אין את תיאורי הזוועות ("ילדת התותים" הוא הכי קרוב ממש לשואה) אבל ניתן לראות את כל ההדים העצומים שהשואה הותירה אחריה. מעין ספר פרשנות של ניצול שואה, מאד יפה, של סיני אדלר (הוא גם הקים מוזיאון בצ'כיה לזכר כל משפחתו שניספתה) נראה לי שקוראים לספר "סנה בוער" (ממש ממש לא סגורה על זה). - מומלץ! ולמשהו אחר לגמרי - זה ממש מרגש שכבר אין את "כתוביות המלחמה" בתגובות... יום טוב!

(התלהבתי מהתמונה של אליהו...)

 

[Rivendell]

"ילדת התותים" ו "כריתה"

של סביון ליברכט, שניהם עוסקים בשואה - אבל מזוויות שונות. "ילדת התותים" מתאר דווקא את בני משפחתו של קצין גרמני שנשלח לפולין בזמן המלחמה, והחשיפה של האם למעשי בעלה. "כריתה" מדבר על סבתא ניצולת שואה והקרש שלה עם נכדתה בעקבות זאת. שניהם סיפורים חזקים ומומלצים מאוד. למיטז זכרוני "ילדת התותים" כלול בתכנית הלימודים לבגרות, וטוב שכך.