התמודדותם של הו"ד
במאמרו של הרב קוק זצ"ל "מאורות האמונה" (מאמרי הראי"ה, עמ' 70) הרב מגדיר את המושג אמונה: "אמונה - אינה לא רגש ולא שכל, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה". לאדם יש הרגשה - שהיא בלב, ויש מחשבה - שהיא בראש. אבל אמונה אינה הרגשה סתמית של האדם שהוא מאמין, ואינה גם הבנה בשכל, שאדם מבין את האמונה. האמונה היא הנשמה בעצמה, היא כח רוחני פנימי יותר עמוק ויותר חזק מרגש ושכל. הנשמה (=האמונה) אמנם מפעילה את השכל והרגש, אך היא קיימת עוד לפניהם. גם אם יהיו קושיות על האמונה לא ייווצרו אצל האדם המאמין ספקות, כי כאמור האמונה היא למעלה מהשכל וההיגיון, והאדם המאמין לא מתבסס על הוכחות, אלא ביסוס האמונה הוא עמוק בתוך האדם עצמו, בעצם הנשמה. האמונה היא כח פנימי עמוק הקיים באדם, הקשר בינו לבין בוראו, הקיים בין אם ירצה ובין אם לא ירצה. כח זה מתבטא בשכל וברגש, ניתן להגיע אליו דרך השכל והרגש, וניתן גם לפתח את כוחות השכל והרגש עוד יותר ובכך לקלוט ולגלות את האמונה הפנימית בצורה גדולה יותר ויותר. אף אחד לא מגביל אותנו מלהאמין. (שיחה על האמונה מאת הרב זלמן מלמד) תורת ישראל אוסרת משכב זכור ולא נטייה הומוסקסואלית, ולפיכך המורכבות שנוצרה לא צריכה לסתור את המחויבות לתורה בכללותה ולשמירת המצוות, שכל מצווה עומדת בפני עצמה. מדיניות של "הכל או לא כלום" אינה דרכה של ההלכה היהודית. על כל יהודי קיימת המחויבות לשמור את כל המצוות ולעשות את כל שביכולתו ללכת בדרכי התורה. דרכי עבודת הקב"ה שונה מאדם לאדם ובכך גם התמודדותו של אדם המאמין כי יש לו נטייה הומוסקסואלית. אין היהדות עוינת את הגוף. גם העמדות הפרושיות הקיצוניות לא טיפחו נזירות מדברית טוטלית, ועצם העובדה כי כל אדם מצווה במצוות פרו ורבו מלמדת על כך שאין פרישות קיצונית בעולמה של יהדות. האווירה הכללית במקרא היא הערכה עמוקה לתפקידו ולהעצמתו של העולם הקיומי המעשי. התנ"ך עוסק בעושר, ביופי, באהבה, בחכמה, בהצלחה הכלכלית ובעוד מגוון נושאים המבססים את הטיעון שהוא תורת חיים שמגמתה להתממש בעולם הזה ממש. במקביל, אין התורה עוצמת את עיניה מלראות את ההשחתה האורבת לאדם המתמכר לעולמו החומרי. התורה מבטאת רעיון זה בכל מקום בו היא עוסקת בסוגיה. דוגמא לדבר: היחס לארץ ישראל בפירותיה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר דברים בפרק ח. התורה מצווה את האומה הישראלית להיכנס לארץ וליהנות מטובה, ומתארת בתיאורים רחבים את יפי הארץ, ואת טיב פירותיה. ברם, אין היא עוצרת עצמה בשלב זה. היא גם מזהירה מפני הסכנות שארץ זו טומנת בחובה: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח יב-יד). מבחינת ההדרכה הכללית אדם צריך להשתדל לעשות את שביכולתו על מנת לא לעבור על איסורים. יהדות אינה עניין של הכל או לא כלום, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ועל כל אחד להשתדל בעבודת הבורא באותו מצב ובאותה נקודה בה הוא נמצא. ניתן להשתמש במאמר חכמים: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". במדרש מפורסם (תנחומא תזריע ה) מספרים חז"ל על דיאלוג בין רבי עקיבא ל"טורנוסרופוס הרשע", הלוא הוא הנציב הרומי טיניוס רופוס. טורנוסרופוס טען כנגד רבי עקיבא שברית מילה היא מעשה לא טבעי, שהרי על פי הטבע האדם נולד ערל. רבי עקיבא השיב לו, בלי להתבלבל, שאכן ברית מילה מעלה אותנו מעל הטבע. הטבע, אמר רבי עקיבא, אינו מושלם. לאור הדברים הללו, אין לאדם דתי שום הכרח לומר שדרכי התנהגות שהתורה אסרה אותן אינן טבעיות. על פי ההלכה, לא כל מה שטבעי הוא טוב, ולא כל מה שטוב הוא טבעי. יש לאדם יצרים, שחלקן התורה רואה את מימושן בשלילה, ומצווה על האדם להתמודד עימן. כיצד ניתן להאמין כי הכל נעשה ברצון שמים ויחד עם זאת לפעול בכלים טבעיים כדי להשיג את המטרות ? אנו מעוניינים כרגע בביטויה המעשי. בפועל האדם המאמין אכן חי בשני עולמות מקבילים. זו אינה הכרעה רוחנית אלא קיומית. יכולת החיים בשני העולמות אינה מובנת בהסברה שכלית אולם היא איבר אינטגרלי מדמות האמונה השלמה. בדמותו של המאמין לא נוצרת סינתזה. הוא חי בסתירה המהותית כל חייו, ולא זו בלבד שאין היא קורעת את נשמתו, אלא שדווקא בה, הוא חי את עולמו הפנימי העשיר. התייחסות הינה עניינית והאדם המאמין מכיר בכלים הטבעיים של המציאות. תכלית בריאת העולם כדי ליתן תורה לעם ישראל כדי שיהיו עוסקים בתורה וע"י כך העולם מתקיים. נמצא שעם ישראל שותפים מדי יום ביומו למעשיו של הקב"ה שנאמר "המחדש בטובו כל יום מעשה בראשית", ואין טוב אלא תורה שנאמר "כי לקח נתתי לכם תורתי אל תעזובו". יהי רצון שנמצא כולנו את הדרך הנכונה ונשלב יחדיו את חיינו כבעלי נטייה הומוסקסואלית מחד וכעובדי ה' שומרי מצוותיו ותורתו מאידך ובכך נזכה לחיים טובים אמן.
הו"ד - הבית של כולנו
גדול! אז מזה זמן מה שנעדרתי אם כי הקפדתי להכנס מדי פעם ולעבור על ההודעות. לאחרונה אני עובר תהליכים עם עצמי בכל נושא ה"השלמה" עם העובדה שכנראה הנטיה הזאת לא תעלם לפתע פתאום ואני לומד להשלים עם עובדה (מצערת) זו. מצד אחד אני מרגיש שאת התהליך הזה הייתי צריך לעבור אי אז כשהייתי בן 16 (מקסימום 20....) ומצד שני כל התהליך הזה פשוט השאיר אותי חסר מילים. לאחר כל כך הרבה שנים של מאבקים פנימיים - לפתע פתאום...קצת יותר שקט נפשי....כמובן עם הרבה עצב אבל עדיין יש בזה סוג של שלווה. לצערי, בעיניי, ההתלבטויות הקשות שהיו לי, באו ממקום בו זה היה נראה לי מאבק בין קדושה לטומאה (אל תעלבו!!! ככה נתפס הדבר בעיניי, מה שיכול לתת לכם מושג כמה הדבר קשה שהרי המשמעות היא שאני בצד של הטומאה!!!). הדבר טבוע בי כה עמוק עד כי נוצר מצב שבמהלך תהליך ההשלמה שלי עם מה שאני לא נותר לי אלא לראות בצער רב את אחיזתי בדת הולכת ומתרופפת. אין זה בא מרצון אבל ברגע שאתה משלים עם היותך דבר שהוא סוג של "מוקצה מחמת מיאוס" וללא תקנה(ושוב אל תעלבו - אני איתכם באותה סירה
), הרי שההגיון אומר ללכת למקום בו לא תהיה כל כך חריג...לדוגמא: מה הטעם לקום ולהתפלל בבוקר אם גם ככה אתה נתפס בתור תועבה? אני מכיר את העמדה של הו"ד לגבי עניין הנטיה (הנטיה מותרת - המעשה אסור) ובכל זאת, אין זה מקום טוב להיות בו ובשבילי אין זה מהווה אף לא חצי נחמה... שוב, אין הדברים נעשים מתוך אי אמונה - אולי אפילו להפך... אבל זה פשוט כל כך חבל לי... זה בערך פיפס קטנטן מכל מה שיושב לי על הלב אבל המיטה קוראת לי (בכל זאת ארבע בבוקר...) אז אלך לי לישון. אשתדל לשוב ולכתוב שוב בקרוב. אשמח לשמוע את דעתכם וללמוד מנסיונכם אם הייתם בנקודה בה אני נמצא כיום... לילה טוב וחלומות נעימים! ממני סרוג נעול
