השואה שלנו
- פותח הנושא שלומצי
- פורסם בתאריך
שורשים כואבים ../images/Emo104.gif
הסיפור של אבא של סבתא שלך מטלטל. אני לא יודעת איך אפשר להתמודד עם חוסר ידיעה כזו, עם ההרגשה שאולי הוא חי ואולי לא, ואיך אפשר להמשיך כרגיל בחיים אחרי זה? אני זוכרת שגם אני, כשעשיתי את עבודת השורשים, חשבתי איך אילן היוחסין שלנו יכול היה להיראות אחרת, אם כולם היו בחיים? לסבא שלי היו שתי ילדות ואישה לפני השואה. רק אחר כך הוא הכיר את סבתא שלי (שגם היא איבדה את כל המשפחה שלה מלבד אחותה). אני לא יכולה לתאר לעצמי איך בבת אחת נכחדים החיים שלך, ואתה אמור להתחיל אותם מחדש, כולל הכל, ילדים, משפחה, אהבה. איך!?
הסיפור של אבא של סבתא שלך מטלטל. אני לא יודעת איך אפשר להתמודד עם חוסר ידיעה כזו, עם ההרגשה שאולי הוא חי ואולי לא, ואיך אפשר להמשיך כרגיל בחיים אחרי זה? אני זוכרת שגם אני, כשעשיתי את עבודת השורשים, חשבתי איך אילן היוחסין שלנו יכול היה להיראות אחרת, אם כולם היו בחיים? לסבא שלי היו שתי ילדות ואישה לפני השואה. רק אחר כך הוא הכיר את סבתא שלי (שגם היא איבדה את כל המשפחה שלה מלבד אחותה). אני לא יכולה לתאר לעצמי איך בבת אחת נכחדים החיים שלך, ואתה אמור להתחיל אותם מחדש, כולל הכל, ילדים, משפחה, אהבה. איך!?
זה היה יום נורא. איך מתמודדים?
קמתי בבוקר, לבשתי חולצה לבנה מוכנה מראש. רציתי לשים קצת איפור, אבל כבוד להיום. אז לא שמתי כלום. לא רציתי. לא התחשק לי להיות יפה היום. הגעתי לבי"ס, עליתי לבית-הכנסת שם נערך לנו מפגש עם איש עדות. לא ידעתי למה לצפות. הוא יספר סיפור, יהיה מרגש ונגמור עניין. "בואי כבר!!!" אמא שלי צעקה לי. יש כיתה שמחכה לי. התיישבתי ליד אלינה, צחקנו לנו על כל מיני דברים. שמחתי לראות אותה. היא באמת לוקחת את הדברים האלה ללב כמוני. קשה לה ביום הזה, כמוני. ונכנס איש חביב, נמוך. יליד הונגריה. וזה הדהד לי בראש, וכבר מההתחלה רציתי ללכת אליו ולהגיד לו משהו. והוא התחיל לספר את הסיפור שלו, ועם כל מילה לא רציתי לשמוע יותר. אני לא רוצה לשמוע על סבל. ובכיתי, ובכיתי עוד, וזה נהיה כבר בלתי נסבל. רציתי לצאת. אבל לא יכלתי. כשילדים התחילו לצאת ניגשתי אליו. כבר קבוצה קטנה של אנשים שאלה אותו שאלות, על אלוהים, על המשפחה, על ציונות. וכשכולם התפזרו הודיתי לו בהונגרית שהוא הגיע ושהסיפור שלו מאוד ריגש אותי. הוא לחץ לי את היד, הסתכל עליי קצת, וכמו באינסטינקט התחבקנו. אהבתי אותו על כל מה שהוא עבר, על שהוא בא לספר, על המאמצים שהוא עשה כדי שלא יישכח. כמה רציתי לשכוח את היום הזה, יום של כאב וסבל. אבל זה כלום לעומת מה שהוא עבר. בכיתי לו על הכתף, ועזבתי אותו, שלא יישאר לו כתם של דמעות על החולצה. והעיניים שלו היו אדומות, ודמעות זלגו לו גם. "תודה" אמרתי לו שוב בהונגרית. סוף-סוף מישהו הוציא את זה ממני. והוא שוב לקח את ידי ולחץ לי אותה, חזק. הוא הנהן בראשו ופנה למדרגות. פניתי למדרגות בצד השני. יש כיתה שמחכה לי. כשיצאנו מבית-הספר ראיתי אותו שוב, נשען על הגדר. הוא נראה כל-כך מהורהר. לא רציתי לפנות אליו שוב, שלא יחשוב שאני מעצבנת. אבל הוא ראה אותי, ונפנף לי בידו. הלכתי אליו. "תודה גם לך," הוא אמר לי בהונגרית. "תמיד יש את האחד הזה כשאני מגיע למקומות שאיכפת לו קצת יותר מכולם. בינתיים, את הכי מיוחדת שפגשתי." חייכתי אליו. לחצנו ידיים, ואמרתי לו שאני צריכה ללכת. רציתי להמשיך לשמוע על הכל, לדבר איתו. אבל יש כיתה שמחכה לי.
קמתי בבוקר, לבשתי חולצה לבנה מוכנה מראש. רציתי לשים קצת איפור, אבל כבוד להיום. אז לא שמתי כלום. לא רציתי. לא התחשק לי להיות יפה היום. הגעתי לבי"ס, עליתי לבית-הכנסת שם נערך לנו מפגש עם איש עדות. לא ידעתי למה לצפות. הוא יספר סיפור, יהיה מרגש ונגמור עניין. "בואי כבר!!!" אמא שלי צעקה לי. יש כיתה שמחכה לי. התיישבתי ליד אלינה, צחקנו לנו על כל מיני דברים. שמחתי לראות אותה. היא באמת לוקחת את הדברים האלה ללב כמוני. קשה לה ביום הזה, כמוני. ונכנס איש חביב, נמוך. יליד הונגריה. וזה הדהד לי בראש, וכבר מההתחלה רציתי ללכת אליו ולהגיד לו משהו. והוא התחיל לספר את הסיפור שלו, ועם כל מילה לא רציתי לשמוע יותר. אני לא רוצה לשמוע על סבל. ובכיתי, ובכיתי עוד, וזה נהיה כבר בלתי נסבל. רציתי לצאת. אבל לא יכלתי. כשילדים התחילו לצאת ניגשתי אליו. כבר קבוצה קטנה של אנשים שאלה אותו שאלות, על אלוהים, על המשפחה, על ציונות. וכשכולם התפזרו הודיתי לו בהונגרית שהוא הגיע ושהסיפור שלו מאוד ריגש אותי. הוא לחץ לי את היד, הסתכל עליי קצת, וכמו באינסטינקט התחבקנו. אהבתי אותו על כל מה שהוא עבר, על שהוא בא לספר, על המאמצים שהוא עשה כדי שלא יישכח. כמה רציתי לשכוח את היום הזה, יום של כאב וסבל. אבל זה כלום לעומת מה שהוא עבר. בכיתי לו על הכתף, ועזבתי אותו, שלא יישאר לו כתם של דמעות על החולצה. והעיניים שלו היו אדומות, ודמעות זלגו לו גם. "תודה" אמרתי לו שוב בהונגרית. סוף-סוף מישהו הוציא את זה ממני. והוא שוב לקח את ידי ולחץ לי אותה, חזק. הוא הנהן בראשו ופנה למדרגות. פניתי למדרגות בצד השני. יש כיתה שמחכה לי. כשיצאנו מבית-הספר ראיתי אותו שוב, נשען על הגדר. הוא נראה כל-כך מהורהר. לא רציתי לפנות אליו שוב, שלא יחשוב שאני מעצבנת. אבל הוא ראה אותי, ונפנף לי בידו. הלכתי אליו. "תודה גם לך," הוא אמר לי בהונגרית. "תמיד יש את האחד הזה כשאני מגיע למקומות שאיכפת לו קצת יותר מכולם. בינתיים, את הכי מיוחדת שפגשתי." חייכתי אליו. לחצנו ידיים, ואמרתי לו שאני צריכה ללכת. רציתי להמשיך לשמוע על הכל, לדבר איתו. אבל יש כיתה שמחכה לי.
לה לה לה לה
New member
../images/Emo10.gif כמעט בכיתי...
ידעתי שכל הקטע עם הבדיחות השחורות בא להסתיר הרבה הרבה הרבה רגשות. אני גאה בך ילדה.
ידעתי שכל הקטע עם הבדיחות השחורות בא להסתיר הרבה הרבה הרבה רגשות. אני גאה בך ילדה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.