השואה שלנו ../images/Emo16.gif
אני חייבת להגיד שאני תמיד מרגישה שהיום הזה לא מקבל את הכבוד הראוי לו, למרות כל הטקסים, הצפירות והסרטים העצובים שבטלוויזיה ושירי הדיכאון ברדיו. השנה החלטתי לנסות בדרך שלי לחזק את היום הזה, ובמיוחד את הסיפורים האישיים של אנשים שאנחנו מכירים. הסיפור שלי הוא סיפור שאני מצרפת כאן בלינק. כתבתי אותו לפני כשנתיים אבל אף פעם לא ממש פירסמתי אותו. אתם מצטרפים אלי? אתם מוזמנים לשתף סיפורים וחוויות, של סבא וסבתא, של אנשים קרובים, של חברים שלכם, של ההורים שלכם. כל נגיעה מכל זווית תתקבל באהבה. לא נשכח
אני חייבת להגיד שאני תמיד מרגישה שהיום הזה לא מקבל את הכבוד הראוי לו, למרות כל הטקסים, הצפירות והסרטים העצובים שבטלוויזיה ושירי הדיכאון ברדיו. השנה החלטתי לנסות בדרך שלי לחזק את היום הזה, ובמיוחד את הסיפורים האישיים של אנשים שאנחנו מכירים. הסיפור שלי הוא סיפור שאני מצרפת כאן בלינק. כתבתי אותו לפני כשנתיים אבל אף פעם לא ממש פירסמתי אותו. אתם מצטרפים אלי? אתם מוזמנים לשתף סיפורים וחוויות, של סבא וסבתא, של אנשים קרובים, של חברים שלכם, של ההורים שלכם. כל נגיעה מכל זווית תתקבל באהבה. לא נשכח
זה היה פשוט נורא והרבה מאוד זמן לא בכיתי ככה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז התכסתי בשמיכה,מעל הראש והכל, ובכיתי. ואז ראיתי עוד סרט, על אישה גמדה שהייתה אצל מנגלה ועכשיו היא רצתה למצוא ציולמים ותיעוד של מה שהוא עשה, אישה גרמניה גמדה ניסתה לעזור לה, הן לא מצאו. מתישהו בדרך, בזמן של הסרט הראשון היה בדיוק את "אי שם באפריקה" שרציתי לראות, כי אמרו לי שזה סרט טוב וכו'. אבל הרגשתי שיותר חשוב לראות סרט כזה, דוקומנטרי, על אנשים אמיתיים מאשר סרט מבוים עם שחקנים אמריקאיים למינהם, או מי שהם לא יהיו. אז לא ראיתי בינתיים את "אי שם באפריקה", מקווה שאראה מתישהו. בסוף הסרט (על הילדים מבית הילדים), בכתוביות היה כתוב שהסרט מנוקדש לזכרם של 2 מהניצולים, משתתפי הסרט שנפטרו בהמלך עשייתו, זה היה פשוט נורא, זה כבר שבר אותי לגמריי,הם דיברו וסיפרו ועברו כל כך הרבה- ונשארו נורמליים, אנושיים וסימפטיים לגמרי, הם לא יכולים למות ככה פתאום, ב"מהלך עשיית הסרט", הם לא יכולים! בקשר למשפחה שלי, האמת שאני לא יודעת כל כך הרבה, ואני יודעת גם שזה לא טוב. השואה, כמובן, פגעה במשפחה שלי משני הצדדים. אני זוכרת שכהכנתי את עבודת השורשים, מה שהיה כבר די מזמן, אמא שלי סיפרה על על חייה של סבתי ז"ל, היא חיה בליטא. העם הליטאי, שזו עובדה די מוכרת, היה (רק היה? לא יודעת) נאצי ואנטישמי לא פחות מהגרמנים עצמם והם עזרו וסייעו להם בכיף בהריגת היהודים, אומרים שהם היו אכזריים אף מהגרמנים. בכל מקרה,בשלב כלשהו אמה של סבתי עם סבתי ואחיותיה ברחו מליטא לעומק רוסיה, למקום שהמלחמה לא הגיעה אליו. אביה נשאר לעוד כמה ימים כדי לקחת כמה פמוטים וכלי כסף שונים. הליטאים הרגו אותו בינתיים, אשתו-אלמנתו ובנותיו חזרו רק לאחר כמה שנים לליטא, אני זוכרת שמה שלקחי הכי קשה אז, לפני 4 שנים היה חוסר הודאות של משפחתו. הרי הם גילו (כנראה) שהוא מת רק לאחר מספר שנים. מה חשבו עד אז? מה שיערו לעצמם? מה הרגישו? באותה עבודת השורשים היה לי אילן יוחסין גדול ומושקע עם כל האחים (עד כמה שידענו) של הסבים והוריהם. סימנתי בכוכבית כחולה את אלו שנספו בשואה. סבי מצד אבי-3 מתוך 6 מאחיו נספו, סבי ז"ל מצד אמי- הוריו ו-2 מתוך 4 אחיו וכן דודתו. וזה פשוט נורא, לראות איך אנשים פשוט נמחקו ככה, ללא שום סיבה, ואב שהתעכב ליום-יומיים, לא חזר עוד לעולם.
