מול פלנדרס
New member
הר ברוקבק - הסיפור והסרט
קצת קשה לכתוב על הסרט הזה, כי נדמה שכבר טחנו אותו עד דק בכל מקום. אבל מה שלא ראיתי שמישהו עשה עד עכשיו זה לנסות להשוות לסיפור. הסיפור נמצא בקובץ "סיפורי ויומינג" של אני פרו. לטובת אלו שלא קראו עד עכשיו תקציר של הסרט, אז בקיצור נמרץ הסיפור הוא על שני בוקרים מויומינג, שבמהלך קיץ בו הם רועים יחד כבשים בהר ברוקבק הם מגלים את אהבתם, המשך חייהם, ואיך אותו קיץ שינה אותם. אני לא מצליחה לזכור כרגע עיבוד של סיפור קצר לסרט באורך מלא. בניגוד לעיבודים של ספר, שבהם התסריט חותך ומקצץ בקטעי עלילה, כאן הפעולה היא בעיקר הפוכה. כלומר נוספו קטעי עלילה, בעיקר עלילות משנה. גם בסיפור הראשי ישנם כמה שינויים. אני חושבת שההבדל המשמעותי ביותר הוא שבסרט ישנה איזושהי אידיאליזציה של שני הבחורים. הם איכשהו הופכים לגירסה מודרנית של "טריסטן ואיזולד". בספר הם דמויות הרבה יותר מחוספסות, רגילות, דמויות שבאמת יש סיכוי לפגוש באיזו חווה נידחת בויומינג. אבל יכול להיות שדווקא האידיאליזציה בסרט דווקא נותנת את הכוח לסיפור, את היסוד המיתולוגי שלו. כך שאני לא בטוחה איזו גירסה עדיפה. אני רק אומרת שכדאי להכיר את שתיהן, כי זאת באמת דוגמה לסרט ולספר שמשלימים זה את זה. מה שכן משתקף בסרט בצורה נאמנה פחות או יותר, היא הקירבה לטבע והקשר לאדמה. הסיפור בעיקר, הזכיר לי במובנים מסוימים את הסגנון של ד.ה. לורנס. גם לורנס האמין בקירבה לטבע, באנשים הפשוטים שמחוברים לטבע. כמו אצל לורנס, גם אן פרו משתמשת המון בדימויים של אש. כמו אצל לורנס, גם כאן אנשים מסוימים שהאש נוגעת בהם, מקבלים איזשהו כח, שקשור גם לצד הפיזי, המיני. גם אצל לורנס יש הומוסקסואליות, ב"נשים מאוהבות" מופיע אחד הקטעים השערורייתיים והארוטיים ביותר בזמנו של שני גברים ערומים מול האש. אן פרו מאמצת את הדימויים האלו. גם היא מאמינה, לפחות לפי הסיפור הזה, שדווקא האנשים הפשוטים, המחוספסים, מגלים איזושהי אמת שלא ידועה לאלו שלא נגעה בהם האש. בסרט, הטבע והאסטטיקה באים לפעמים קצת על חשבון הסיפור. אחת הדוגמאות הבולטות היא אירוע מסוים שקרה בילדותו של ג'ק טוויסט, אחד מהבוקרים, ארוע שקשה מאוד לצלם בצורה אסטטית, אבל נדמה לי שיש לו חשיבות לסיפור. לגבי סיפורי המשנה שמפותחים בסרט, הכוונה היא בעיקר לחיים של שני הבוקרים עם הנשים שלהם. וכאן יש ממש אי סימטריה. לגבי אניס, הדמויות והסיפורים כולם עגולים. אשתו והמאבק הפנימי שלה, הבת שלה שכנראה מבינה משהו ולא ברור עד כמה, והחברה השנייה שכנראה לא מבינה אבל כן מצליחה לעורר חמלה. הסיפורים, למשל היחס של אניס לבנות, בעיקר לבת הבוגרת, הופכים גם את אניס עצמו לדמות תלת ממדית. כל אלו רק מצוינים בספר, אבל מפותחים בהרבה בסרט. לעומת זה הדמויות והסיפורים של ג'ק כולם סטראוטיפיים. האשה המחומצנת הטקסנית המטומטמת (בסיפור דווקא מצוין שהיא כשרונית בעסקים), האבא הטקסני האנטיפט והחשוך, הבן הנודניק והמעצבן, השכנה הטקסנית המטומטמת והקשקשנית. כל הדמויות כאילו נלקחו מחוברת קומיקס. כמו שאמרתי, זה באמת אחד המקרים שאני ממליצה גם על הסיפור וגם על הסרט, הם פשוט משלימים זה את זה, ושניהם השאירו לי חומר למחשבה. אני, אגב, ראיתי קודם את הסרט כי רציתי להיות קצת במתח בסרט, והסיפור אחר כך השלים כמה פערים שלא היו לחלוטין סגורים מהסרט.
קצת קשה לכתוב על הסרט הזה, כי נדמה שכבר טחנו אותו עד דק בכל מקום. אבל מה שלא ראיתי שמישהו עשה עד עכשיו זה לנסות להשוות לסיפור. הסיפור נמצא בקובץ "סיפורי ויומינג" של אני פרו. לטובת אלו שלא קראו עד עכשיו תקציר של הסרט, אז בקיצור נמרץ הסיפור הוא על שני בוקרים מויומינג, שבמהלך קיץ בו הם רועים יחד כבשים בהר ברוקבק הם מגלים את אהבתם, המשך חייהם, ואיך אותו קיץ שינה אותם. אני לא מצליחה לזכור כרגע עיבוד של סיפור קצר לסרט באורך מלא. בניגוד לעיבודים של ספר, שבהם התסריט חותך ומקצץ בקטעי עלילה, כאן הפעולה היא בעיקר הפוכה. כלומר נוספו קטעי עלילה, בעיקר עלילות משנה. גם בסיפור הראשי ישנם כמה שינויים. אני חושבת שההבדל המשמעותי ביותר הוא שבסרט ישנה איזושהי אידיאליזציה של שני הבחורים. הם איכשהו הופכים לגירסה מודרנית של "טריסטן ואיזולד". בספר הם דמויות הרבה יותר מחוספסות, רגילות, דמויות שבאמת יש סיכוי לפגוש באיזו חווה נידחת בויומינג. אבל יכול להיות שדווקא האידיאליזציה בסרט דווקא נותנת את הכוח לסיפור, את היסוד המיתולוגי שלו. כך שאני לא בטוחה איזו גירסה עדיפה. אני רק אומרת שכדאי להכיר את שתיהן, כי זאת באמת דוגמה לסרט ולספר שמשלימים זה את זה. מה שכן משתקף בסרט בצורה נאמנה פחות או יותר, היא הקירבה לטבע והקשר לאדמה. הסיפור בעיקר, הזכיר לי במובנים מסוימים את הסגנון של ד.ה. לורנס. גם לורנס האמין בקירבה לטבע, באנשים הפשוטים שמחוברים לטבע. כמו אצל לורנס, גם אן פרו משתמשת המון בדימויים של אש. כמו אצל לורנס, גם כאן אנשים מסוימים שהאש נוגעת בהם, מקבלים איזשהו כח, שקשור גם לצד הפיזי, המיני. גם אצל לורנס יש הומוסקסואליות, ב"נשים מאוהבות" מופיע אחד הקטעים השערורייתיים והארוטיים ביותר בזמנו של שני גברים ערומים מול האש. אן פרו מאמצת את הדימויים האלו. גם היא מאמינה, לפחות לפי הסיפור הזה, שדווקא האנשים הפשוטים, המחוספסים, מגלים איזושהי אמת שלא ידועה לאלו שלא נגעה בהם האש. בסרט, הטבע והאסטטיקה באים לפעמים קצת על חשבון הסיפור. אחת הדוגמאות הבולטות היא אירוע מסוים שקרה בילדותו של ג'ק טוויסט, אחד מהבוקרים, ארוע שקשה מאוד לצלם בצורה אסטטית, אבל נדמה לי שיש לו חשיבות לסיפור. לגבי סיפורי המשנה שמפותחים בסרט, הכוונה היא בעיקר לחיים של שני הבוקרים עם הנשים שלהם. וכאן יש ממש אי סימטריה. לגבי אניס, הדמויות והסיפורים כולם עגולים. אשתו והמאבק הפנימי שלה, הבת שלה שכנראה מבינה משהו ולא ברור עד כמה, והחברה השנייה שכנראה לא מבינה אבל כן מצליחה לעורר חמלה. הסיפורים, למשל היחס של אניס לבנות, בעיקר לבת הבוגרת, הופכים גם את אניס עצמו לדמות תלת ממדית. כל אלו רק מצוינים בספר, אבל מפותחים בהרבה בסרט. לעומת זה הדמויות והסיפורים של ג'ק כולם סטראוטיפיים. האשה המחומצנת הטקסנית המטומטמת (בסיפור דווקא מצוין שהיא כשרונית בעסקים), האבא הטקסני האנטיפט והחשוך, הבן הנודניק והמעצבן, השכנה הטקסנית המטומטמת והקשקשנית. כל הדמויות כאילו נלקחו מחוברת קומיקס. כמו שאמרתי, זה באמת אחד המקרים שאני ממליצה גם על הסיפור וגם על הסרט, הם פשוט משלימים זה את זה, ושניהם השאירו לי חומר למחשבה. אני, אגב, ראיתי קודם את הסרט כי רציתי להיות קצת במתח בסרט, והסיפור אחר כך השלים כמה פערים שלא היו לחלוטין סגורים מהסרט.