על המוח ועל הנפרד מהגוף הפיזיקלי. מהי נשמה?
על המוח ועל הנפרד מהגוף מהי נשמה? דוקטור פינפילד הוא נוירולוג מאוניברסיטת טפט,חוקר עמית באוניברסיטת הרוורד. הקטע הבא נלקח מתוך הספר "למעלה מן השמש" עמוד 8. פרופסור פנפילד הוא מייסדו של המכון הנוירולוגי במונטיראול קנדה, ואחד מן הנוירולוגים הגדולים שידע העולם. פרופסור פנפילד חקר את פונקציות המוח, בעזרת גירוי חשמלי של איזורים שונים בקליפתו. הוא ערך ניסויים אלו במוחם של חולים שנותחו בעטיים של התקפים כיפיוניים (אפילפטיים) מוקדיים. "חולים אלו"הורדמו רק חלקית בעת הניתוח, ועל כן היו ערים שעה שערך במוחם את נסוייו. כשהפעיל הפרופסור זרם חשמלי לאיזור "היד" שבכליפה זו החל החולה להניע את ידו (בחלק הנגדי של הגוף) אחורה וקדימה .לשאלת הפרופסור מדוע הוא מניע את היד השיב החולה "אני לא הרמתי את היד, הפרופסור הוא שהרים את היד באמצעות האלקטרודות שלו". כשגירה הפרופסור את האיזור המפעיל את הגרון השמיע החולה קול הברה, ושוב שאלו הפרופסור מדוע השמיע קול, תשובת החולה היתה גם הפעם כי לא "אשמתו" היא, והשמעת הקול הינה תוצאה ישירה ממעשה ידיו של המנתח. מדוע החולה לא הרגיש שהוא הרים את היד? שהוא השמיע קול? אם החולה טוען שהפרופסור הוא שאחראי להרמת ידו, הרי זה אומר שכאשר אדם מחליט להרים את ידו (ללא עזרת הפרופסור) אז הרצון המודע להרים את היד נובע ממשהו אחר, שהוא מובדל ומופרש מהמוח, שהוא ממלא את התפקיד שמילא הפרופסור בניסוי שלו! מסקנה: הרצון להניע והתנועה עצמה אינם זהים ואינם ממקור אחד. קיים איפוא,"אני" (וכפי שאמר החולה: "אני" לא הרמתי את היד). אותו "אני" כאשר ניתנה לו רשות כניסה אל המוח, בידו לתכנת בו מהלכים ותנועות. אם מישהו אחר מצליח ליצור קשר עם המוח הרי מודע ה"אני" במלוא מובן המילה, לעובדה שהמכונה מופעלת עתה על ידי אדם אחר. לכן ההכרח הוא שה"אני" והמוח אינם אותה הישות עצמה. ה"אני" חייב להיות ישות תודעתית חוץ מוחית ובלשונינו: נשמה. כותב ההוכחה יצא מנקודת הנחה המקבלה כי הרצון האישי של האדם הוא חלק נפרד מגופו הפיסיקלי וכי האיש המדבר בניתוח המוח הפתוח הוא גם האיש הרוחני שאמר "לא אני הזזתי את היד". הקטע לעיל בהחלט מעיד בצורה יפה על הכוח הרצוני המפעיל את הגוף שאינו בהכרח פיסי. הפרופסור הנכבד אכן הניע את "ההגה" של אותו אדם אך מיהו האחר השולט בהגה כשהפרופסור לא נוגע בו? הבחירה הקיימת באדם לעולם לא יכולה לעולם להיות מוסברת לפי האמונה המטריאליסטית והשלכותיה ההרסניות. הדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת באופן זה. הפן השני המביא אותי לקבל את קיום הנשמה הוא מתוך השוואת דיווחים של אנשים על חווית סף המוות (מוות קליני) אך נושא זה לא יופיע כאן מכיוון שהספר עוסק בהוכחות לוגיות גרידא. לפי היהדות, וכת הספירטואליסטים בפרט, הנשמה היא חלק בלתי נפרד מהגוף הפיסיקלי ועם זאת הנשמה שמקורה הוא על-טבעי ("חלק אלוק ממעל" כפי שהיהדות מציגה אותה) נאלצת לפעול בגוף הפיסיקלי והיא כפופה לתוכו. בצורה קצרה יותר נאמר כך: אם המוח יינזק, אף הנשמה תהיה מוגבלת ליכולת המוח. ובצורת משל נצייר את זה כך: ישנו נהג (נשמה) בתוך הרכב (גוף). הנהג מורכב אלפי מונים מהרכב שבו הוא נוהג. אם הרכב (הגוף) יינזק, אף השליטה של הנהג ברכב תצומצם. אף בלילה כאשר האדם יושן והנשמה יוצאת מגופו היא בכל זאת מחוברת ב"חבל כסוף" מסוים לגוף הפיסיקלי ולכן חלומות אמת מתערבבים בשקר. החבל הכסוף הוא דרך מטפורית להגדיר את ה"דבר" הקושר בין הנשמה לגוף, ולפי אמונות רבות מלאך המוות חותך "חוט" זה ומשחרר את הנשמה ביום מיתתה. כמו כן, לפי דיווחים של אנשים שחוו את חווית סף המוות (אנשים נחשבו מתים לפי כל קריטריון רפואי ולאחר מכן חזרו לחיים) חבל זה אכן קיים למראית עין והוא כסוף או לבן. הנשמה תלויה במוח ומוגבלת לתוכו. הנשמה כעיקרון איננה מוגבלת לזמן, מרחב ותנועה אך בתוך הגוף הפיסיקלי היא אכן מוגבלת, אך לתחום הגוף הפיסיקלי בלבד. עוד שאלה מעניינת ששמעתי פעם היא "האם יש נשמה לבעלי חיים?" לפי היהדות יש לכל היצורים החיים רוח, נפש וגוף. גם לכלבים יש את אותה נפש (רוח בהמית) בדרגה פחותה מן האדם. (ישנם אף סיפורים רבים בענף הפרפסיכולוגיה המזכירים רוחות של בעלי חיים). האדם מובדל מבעלי החיים בכך שיש לו את הנשמה, יכולת הדיבור, הבינה ויכולת הבחירה בין טוב לרע. דניאל בלס
