Yoachim Perseval
New member
הרפתקאת בוקר קטנה.
זה נראה כמו קומבינה מעולה. האוטו הקטן ממילא צריך להיכנס למוסך, לא ? אז אני אגיע למוסך בבוקר עם האוטו הגדול, אפרוק ממנו את האופניים, אחזור הביתה באימון בוקר נחמד דרך הירקון ושדות רמת השרון. מקלחת זריזה, ובשמונה, אני כבר אצא למוסך עם האוטו הקטן, אשאיר אותו שם, ואמשיך לעבודה שמח וטוב לב. ההתחלה היתה לפי התכנית. קמתי בשעה בה רק משמר השכונה מסתובב ברחובות. היה קשה למצוא את המוסך ברחוב הריק, בלי הפקק הקבוע של קומפיוטסט, והמסחרית שחוסמת תמיד את הרחוב הקטן שלידו, אבל אחרי שצעקתי כמה פעמים "אידיוט" ו "מי נתן לך רשיון" לרחוב הריק, שב אליי הזיכרון, ומצאתי את המקום. הירקון היה נפלא עם הזריחה. צפרירי הבוקר ערסלו מעדנות את ההבל הכסוף המיתמר לאיטו מעל מימי (?) הירקון הירקרקים. ציפורים הודו בציוצים ענוגים על מתנת הבוקר שקיבלו מהיום החדש. בשבילים הצרים ליטפו אותי שיחים רכים באגלי טל רעננים, ואפילו משטחי החול המעצבנים היו עבירים מתמיד. למעשה, הכל היה יכול להיות מושלם אם לא היתה השמש מתעקשת לזרוח ישר למולי, מונעת ממני לראות את כל היופי הזה, וגם את הספידומטר ששכחתי להפעיל... ניווט לאורך הירקון נראה קל מאוד – פשוט רוכבים לאורך הנחל, ואין מקום לטעויות. זה אמנם נכון, אבל הבעיות מתחילות כאשר רוצים להגיע לנקודה מסויימת, ממנה, נניח אתם צריכים להתפצל צפונה, בחזרה הביתה. במצב כזה (ובמיוחד ללא ספידומטר) מהר מאוד מגלה הרוכב הנבוך (להלן אני) שהוא רוכב בתוך מבוך של צמחיה, וכל מה שהוא יודע זה לזהות את המזרח – הכיוון בו לא רואים כלום. סוף סוף נחלצתי מהאפיק, והתחלתי לשבור לכיוון המשוער של המקלחת שלי. רק גורם אחד לא הבאתי בחשבון, גורם שמפאת "סודיותו" לא הופיע במפת הירקון הקטנה שלי, אבל בשטח אי אפשר להתעלם ממנו. כן, אני מדבר על מפעל תע"ש. התחלתי לאגף את המפעל, ואז הרגשתי תחושה מוזרה של נדנוד בגלגל האחורי. בדרך כלל פנצ'ר קטן בשטח הוא לא סיבה ללחץ עבור Gear-Head כמוני, אבל כשיש בצמיג שילוב של ג'יפה ופס גומי, ובכל זאת יש פנצ'ר, מייד מבינים שמשהו חריג קרה כאן. אכן כן. מבט מקרוב בצמיג מגלה לי חריץ חביב, מבעדו מחייכת אליי הפנימית. בוקר טוב פנימית. לא היו פעם כמה קוביות על הצמיג הזה ? אני לא יודע למה כולם אומרים שהירקון מלוכלך. רבע שעה הסתובבתי סביב האופניים ההפוכים, מחפש לשווא איזו פיסת גומי, או לפחות קרטון כדי לסתום את החור. כלום. באותה מידה של הצלחה יכולתי לחפש צמיג קוולאר חדש. התחלתי כבר לשקול שחיטה של נרתיק הלדרמן, כשאז נצנץ בראשי רעיון אחר. המדבקה הגדולה מסט הפנצ'רים עשתה עבודה מצויינת, ואני שוב בתנועה. רק בעיה אחת קטנה – השמש כבר הספיק לטפס קצת. ברחשי הבוקר הספיקו להתעורר, הטל הקריר פינה את מקומו לזיעה חמימה, הצפרירים וכ' חזרו לספרים של ביאליק, ואני הולך לאחר בענק. המשכתי להתנהל לאיטי בשטח, ספק רוכב, ספק מדשדש בחול. כביש גהה מפחיד אותי (יותר מדי סיפורי אימה בפורום) ואני שובר לכיוון הוד השרון. אני מגיח מתוך תעלת השקיה לתוך הרחובות המנומנמים של איזו מושבה מתעוררת, מפחיד כמה ילדים בדרכם לקייטנה. איכשהו אני מוצא גשר שיעביר אותי בחזרה מערבה, מעבר לכביש. מדשדש בחולות, וכשאני מצליח קצת לרכב, זה רק כדי שאגיע בשיא המהירות (7 קמ"ש) אל שכונה גדולה של כוורות דבורים. אני מפדל בזהירות, משתדל שחריקות החול בשרשרת לא יעירו אותן. לאכזבת הקוראים צמאי האקשן, זה דווקא מצליח. אני נמצא בשטח בו לא דרכו רגליי מעולם. אבל כפיצוי, עכשיו אני דורך הרבה. אין נפש חיה מסביבי, חוץ מפועלים זרים. תאילנדים ? סינים ? נקמה ? אני רואה מרחוק קבוצת בתים פוסטמודרניסטיים מכוערים, עם משולשים סגולים על הגג, ומחליט לשים בצד את העדפותיי הארכיטקטוניות האליטיסטיות, ולהגיע אליהם בכל מחיר, גם אם אצטרך לטפס על גדר חשמלית. למזלי, אני פוגש ליד הגדר רוכב מקצועי (יש לו מספר על האופניים !) שמראה לי את פתח החזרה לציויליזציה. מזל שהוא איתי, אחרת, בוודאי הייתי נותן צרפתית לאקרשטיין. אני כל כך שמח להרגיש אספלט מתחת לגלגלים, שלא אכפת לי שאני לא יודע באיזו עיר אני נמצא. מצידי, זו יכולה להיות רמת השרון, או רעננה, או, מה שכתוב בשלט...הרצליה ! אני בבית ! אז מי ממליץ לי על איזה צמיג טוב ? (גם לקדמי, אם כבר)
זה נראה כמו קומבינה מעולה. האוטו הקטן ממילא צריך להיכנס למוסך, לא ? אז אני אגיע למוסך בבוקר עם האוטו הגדול, אפרוק ממנו את האופניים, אחזור הביתה באימון בוקר נחמד דרך הירקון ושדות רמת השרון. מקלחת זריזה, ובשמונה, אני כבר אצא למוסך עם האוטו הקטן, אשאיר אותו שם, ואמשיך לעבודה שמח וטוב לב. ההתחלה היתה לפי התכנית. קמתי בשעה בה רק משמר השכונה מסתובב ברחובות. היה קשה למצוא את המוסך ברחוב הריק, בלי הפקק הקבוע של קומפיוטסט, והמסחרית שחוסמת תמיד את הרחוב הקטן שלידו, אבל אחרי שצעקתי כמה פעמים "אידיוט" ו "מי נתן לך רשיון" לרחוב הריק, שב אליי הזיכרון, ומצאתי את המקום. הירקון היה נפלא עם הזריחה. צפרירי הבוקר ערסלו מעדנות את ההבל הכסוף המיתמר לאיטו מעל מימי (?) הירקון הירקרקים. ציפורים הודו בציוצים ענוגים על מתנת הבוקר שקיבלו מהיום החדש. בשבילים הצרים ליטפו אותי שיחים רכים באגלי טל רעננים, ואפילו משטחי החול המעצבנים היו עבירים מתמיד. למעשה, הכל היה יכול להיות מושלם אם לא היתה השמש מתעקשת לזרוח ישר למולי, מונעת ממני לראות את כל היופי הזה, וגם את הספידומטר ששכחתי להפעיל... ניווט לאורך הירקון נראה קל מאוד – פשוט רוכבים לאורך הנחל, ואין מקום לטעויות. זה אמנם נכון, אבל הבעיות מתחילות כאשר רוצים להגיע לנקודה מסויימת, ממנה, נניח אתם צריכים להתפצל צפונה, בחזרה הביתה. במצב כזה (ובמיוחד ללא ספידומטר) מהר מאוד מגלה הרוכב הנבוך (להלן אני) שהוא רוכב בתוך מבוך של צמחיה, וכל מה שהוא יודע זה לזהות את המזרח – הכיוון בו לא רואים כלום. סוף סוף נחלצתי מהאפיק, והתחלתי לשבור לכיוון המשוער של המקלחת שלי. רק גורם אחד לא הבאתי בחשבון, גורם שמפאת "סודיותו" לא הופיע במפת הירקון הקטנה שלי, אבל בשטח אי אפשר להתעלם ממנו. כן, אני מדבר על מפעל תע"ש. התחלתי לאגף את המפעל, ואז הרגשתי תחושה מוזרה של נדנוד בגלגל האחורי. בדרך כלל פנצ'ר קטן בשטח הוא לא סיבה ללחץ עבור Gear-Head כמוני, אבל כשיש בצמיג שילוב של ג'יפה ופס גומי, ובכל זאת יש פנצ'ר, מייד מבינים שמשהו חריג קרה כאן. אכן כן. מבט מקרוב בצמיג מגלה לי חריץ חביב, מבעדו מחייכת אליי הפנימית. בוקר טוב פנימית. לא היו פעם כמה קוביות על הצמיג הזה ? אני לא יודע למה כולם אומרים שהירקון מלוכלך. רבע שעה הסתובבתי סביב האופניים ההפוכים, מחפש לשווא איזו פיסת גומי, או לפחות קרטון כדי לסתום את החור. כלום. באותה מידה של הצלחה יכולתי לחפש צמיג קוולאר חדש. התחלתי כבר לשקול שחיטה של נרתיק הלדרמן, כשאז נצנץ בראשי רעיון אחר. המדבקה הגדולה מסט הפנצ'רים עשתה עבודה מצויינת, ואני שוב בתנועה. רק בעיה אחת קטנה – השמש כבר הספיק לטפס קצת. ברחשי הבוקר הספיקו להתעורר, הטל הקריר פינה את מקומו לזיעה חמימה, הצפרירים וכ' חזרו לספרים של ביאליק, ואני הולך לאחר בענק. המשכתי להתנהל לאיטי בשטח, ספק רוכב, ספק מדשדש בחול. כביש גהה מפחיד אותי (יותר מדי סיפורי אימה בפורום) ואני שובר לכיוון הוד השרון. אני מגיח מתוך תעלת השקיה לתוך הרחובות המנומנמים של איזו מושבה מתעוררת, מפחיד כמה ילדים בדרכם לקייטנה. איכשהו אני מוצא גשר שיעביר אותי בחזרה מערבה, מעבר לכביש. מדשדש בחולות, וכשאני מצליח קצת לרכב, זה רק כדי שאגיע בשיא המהירות (7 קמ"ש) אל שכונה גדולה של כוורות דבורים. אני מפדל בזהירות, משתדל שחריקות החול בשרשרת לא יעירו אותן. לאכזבת הקוראים צמאי האקשן, זה דווקא מצליח. אני נמצא בשטח בו לא דרכו רגליי מעולם. אבל כפיצוי, עכשיו אני דורך הרבה. אין נפש חיה מסביבי, חוץ מפועלים זרים. תאילנדים ? סינים ? נקמה ? אני רואה מרחוק קבוצת בתים פוסטמודרניסטיים מכוערים, עם משולשים סגולים על הגג, ומחליט לשים בצד את העדפותיי הארכיטקטוניות האליטיסטיות, ולהגיע אליהם בכל מחיר, גם אם אצטרך לטפס על גדר חשמלית. למזלי, אני פוגש ליד הגדר רוכב מקצועי (יש לו מספר על האופניים !) שמראה לי את פתח החזרה לציויליזציה. מזל שהוא איתי, אחרת, בוודאי הייתי נותן צרפתית לאקרשטיין. אני כל כך שמח להרגיש אספלט מתחת לגלגלים, שלא אכפת לי שאני לא יודע באיזו עיר אני נמצא. מצידי, זו יכולה להיות רמת השרון, או רעננה, או, מה שכתוב בשלט...הרצליה ! אני בבית ! אז מי ממליץ לי על איזה צמיג טוב ? (גם לקדמי, אם כבר)
