הרס טוטאלי
או האלבום בשמו המחתרתי במסדרונות לוס אנג'לס:
לא עם הסכין צלולייד.
1984. ארה"ב.
קם בחור צעיר בבוקר. הולך לקניות. נכנס לחנות. הרשימה ביד.
רוגע, פסטורליות, שלווה. אין, סורי.
הבנה, סימפטיה, שפיות. אין אצלנו במכולת, 'צטערים.
יוצא הבחור מהחנות. וחוזר בשליחות קטלנית.
הרי ברור שזה יקרה. זה היה רק עניין של זמן. מישהו צריך היה לצייר את הקו שיאמר "די, עד פה" הרי כמה עוד אפשר לרכב להם על הגב. לתסכל להם ת'דעת, ועוד בכזה כאילו שהם לא מרגישים. רולינס בא ממשפחה שבורה, ואני לא מוכן לשמוע אחרת, כי זה לא יתאים לי עכשיו. יום הדין הגיע, וכדאי לכולם להתחבא טוב טוב. גם לשוורצנגר. די נמאס, והפעם אין הנחות.
"I have a prediction, it lives in my brain
It's with me every day, it drives me insane
I feel it in my heart, that if I has a bun
I feel it in my heart, I'd wanna bill some
I feel it in my heart, the end will come"
מי מתנדב להעמיד את הבחור במקומו? כן מי זה שם האדיוט? אדוני רונלד. "טוב שבאת הלום באמת, כבודו יקבל פוףף עוד לפני הרצועה הראשונה תיגמר". הנה, ב#&#נה..&*...בוםםם. "שכב. אל תזוז אמרתי, עוד לא גמרנו איתך."
"My war you're one of them
You say that you're my friend
But you're one of them"
"לא לא, נשבע לך, אנ'לא מהצד של רייגן. פיססתי אותו לפני שנייה. באמת נו. אני כאן כי אני בצד שלך הנרי. רגע את צלולייד אתה מכיר? מצויין, אני מאותה קבוצת תמיכה של הצלולייד. סבבה, בכיף, אני אמסור לו. מה מי? רונלד? בוא נחזור לפו$ץ את רונלד. ז#&8# #%^חתתת"
וואי התעייפתי כימעה. "טוב לאיפה הולכים עכשיו? מי הבא בתור?"
"I can't decide
I can't decide
I can't decide anything"
"מה שאתה אומר, אני עושה. שלא נבזבז עצבים לשווא. אני איזי גואינג אני."
"Every time I open my mouth
I always wish I had kept it shut
I gotta spill my duts - but I don't dare
I take a look around, I know that no one else cares"
"כן, אני מכיר את המנייאקים האלה מסביב."
אבל אני, מה לעשות, לא בדיוק אימתני ושרירי כמו כבודו אז הנה "ת'בקבוק הזה אני סוחב כל הזמן בתיק, בוא נסיים לשתות אותו ואז תוכל לנפץ בכיף לסגן של רייגן על הראש. מה אתה אומר?"
"Beat my head against the wall one more time
Will this solve my problems at all?
I don't care about parties or a good time
I won't stand in your line"
"חס ושלום לא רציתי לעצבן, פשוט באסה לראות בקבוק ליקר עומד חתיכה אחת. רסיסים זה משמעות יותר רחבה. ארטיסטית ספיקינג."
"I can't talk, I can't think
My feelings burn inside of me
I love you"
"נו פרובלם כפרה. אתה לא צריך להוסיף שום מילה. אני איתך"
הנה בא גרג להוריד פה איזה סולו שיסדר אותנו ככה טוב.
ואז פתאום משום מקום, זעקה רועמת ו- "בוםם^#םםםםםםםם" הייתי בטוח פשיטה של LAPD, אבל שהרמתי את הראש למעלה הבנתי שהנרי התפרץ שוב פעם על גדוד של מנייאקים שאף פעם לא טרחו לתת אוזן קשבת ועכשיו הם מפוזרים פה על ריצפת הבטון.
"I feel I'm some kind of beath machine
With skin and muscles and a heart
That pumps my dlood
Time, time, time, time"
בשלב הזה, עם הצמרמורות בגופי, הכיאוס באוזניי והאימה שעיניי רואות, המעמד כבר ברור לחלוטין.
סוף העולם הגיע. או לפחות הסוף של אל.איי. חראם על הלייקרס כי ה-80 היה יכול להיות להם אחלה עשור. אבל רולינס פלוס הגרון שלו יחד עם גרג גין יצרן ריפים אימתניים בחסד נכנסו בדלת, והם לא מעוניינים לקחת שבויים.
"Feeling no pain
No pain
No pain
No pain"
פאק מי. החברה האלה רציניים.
פרררבזזזזבבבאאקקקקקקקקקקקק.......................... חזרנו ל-2012.
טוב תשמעו, אלבום קל זה, אהממ... לא. החברה האלה רציניים. מאוד. מפריעים להם כמה דברים. אבל את זה הם כבר הבהירו לנו באלבומם הקודם ובאופן די נחרץ. אז מה נשתנה?, שואלים בחשש לא מדומה.
ואז מגיעים לשלושת הרצועות האחרונות.
אלה שונות במהות מכל המכות והאלימות שרצה עד עכשיו. למה? כי מכאן זה כבר חושך. חושך פנימי. אם עד עכשיו זה היה בשביל לשפוך את הנוזל האדום שזורם לחלק מאיתנו בעורקים, אז עכשיו עוברים למסעות ייסורים. אבל אלה ייסורים בזחילה שכרוחים בעינויים סופניים ואיטיים בהחלט.
אלה שלוש הרצועות האחרונות באלבום הזה, שלושתן ארוכות מאוד ביחס לנוק-אאוטים שקיבלנו עד עכשיו. ורק בשביל השלוש האלה שווה, אשכרה, לקנות את האלבום הזה.
נחזור לאלבום. בצעד מפתיע משהו ואמיץ לחלוטין, מזדנב לו לחדר ריף איטי אללה טוני איומי, ורולינס עוצר לרגע את האלימות, מתיישב על הריצפה, מיוסר ושבור לחלוטין ובשלוש מילים מסכם את המצב.
"Nothing
Nothing
Nothing left inside"
"I want you to see my eyes
Nothing left inside"
בשלב הזה, כאמור, כל מי שעובר דרך האלבום הזה מקבל אינספור מהלומות, חלקן סטריאופוניות חלקן כנראה פיזיות. מבחינתי, בדיוק כאן ברצועה השביעית, גיליתי שמעבר לתיסכול, עצבים, אלימות וכעס ברמה בלתי מתפשרת, כנראה מסתתר לו לב. פשוט לא הצלחתי לא להרגיש זאת. זה אולי עטוף ומסתתר טוב טוב בין כל שכבות האימה שמתפרצת, אבל זה שם. ז'תומרת כאן.
ברצועה הלפני האחרונה, Three Nights, העטיפה של האלבום מפוענחת במעורפל, שכל האימה נשפכת מסביבנו. הנחות, אף אחד לא מקבל ברצועה הזו ולכן מאוד רצוי לשים שכפ"ץ, קסדה חסינת איימים, להיכנס לבונקר התת קרקעי, ובשקט להיפרד ממה שנשאר.
ואז בצעדים שקטים, מאוד שקטים, ואיטיים מגיע לו השיא של האלבום הזה, הרצועה הסוגרת. 7 דקות שהן לחלוטין מאסטרפיס של רצועה. אין טעם לנסות לתאר איך זה נע ולאן זה מוביל.
"Supposed to act my age
Supposed to act mature"
רצועה אחת ששווה לבדה את מחיר האלבום כולו.
חובה לשמוע.
מושלם.
למי ששרד עד כאן, תנחומי, ולפני שהאמבולנס מגיע לפנות את מה שנשאר, כעת אין מנוס מלרכוש את האלבום הזה מיידית, לפני שרולינס וגין יפרקו לכם ת'צורה שוב פעם. ולמתנדנדים אני רק אוסיף שהאלבום הזה עמוס בריפים, הוקים ומלודיות מצויינות ששזורות ופזורות באופן שמייצר רקע דינמי ואפל להתמוטטות הרגשית שמפיל רולינס על המאזין.
החיסרון המשמעותי היחידי שאני מצאתי באלבום הזה, זה שיש לי שכנים כאן מסביב...
זהו.
אני אלך לנסות להרכיב את האוזניים חזרה לראש.
או האלבום בשמו המחתרתי במסדרונות לוס אנג'לס:
לא עם הסכין צלולייד.
1984. ארה"ב.
קם בחור צעיר בבוקר. הולך לקניות. נכנס לחנות. הרשימה ביד.
רוגע, פסטורליות, שלווה. אין, סורי.
הבנה, סימפטיה, שפיות. אין אצלנו במכולת, 'צטערים.
יוצא הבחור מהחנות. וחוזר בשליחות קטלנית.
הרי ברור שזה יקרה. זה היה רק עניין של זמן. מישהו צריך היה לצייר את הקו שיאמר "די, עד פה" הרי כמה עוד אפשר לרכב להם על הגב. לתסכל להם ת'דעת, ועוד בכזה כאילו שהם לא מרגישים. רולינס בא ממשפחה שבורה, ואני לא מוכן לשמוע אחרת, כי זה לא יתאים לי עכשיו. יום הדין הגיע, וכדאי לכולם להתחבא טוב טוב. גם לשוורצנגר. די נמאס, והפעם אין הנחות.
"I have a prediction, it lives in my brain
It's with me every day, it drives me insane
I feel it in my heart, that if I has a bun
I feel it in my heart, I'd wanna bill some
I feel it in my heart, the end will come"
מי מתנדב להעמיד את הבחור במקומו? כן מי זה שם האדיוט? אדוני רונלד. "טוב שבאת הלום באמת, כבודו יקבל פוףף עוד לפני הרצועה הראשונה תיגמר". הנה, ב#&#נה..&*...בוםםם. "שכב. אל תזוז אמרתי, עוד לא גמרנו איתך."
"My war you're one of them
You say that you're my friend
But you're one of them"
"לא לא, נשבע לך, אנ'לא מהצד של רייגן. פיססתי אותו לפני שנייה. באמת נו. אני כאן כי אני בצד שלך הנרי. רגע את צלולייד אתה מכיר? מצויין, אני מאותה קבוצת תמיכה של הצלולייד. סבבה, בכיף, אני אמסור לו. מה מי? רונלד? בוא נחזור לפו$ץ את רונלד. ז#&8# #%^חתתת"
וואי התעייפתי כימעה. "טוב לאיפה הולכים עכשיו? מי הבא בתור?"
"I can't decide
I can't decide
I can't decide anything"
"מה שאתה אומר, אני עושה. שלא נבזבז עצבים לשווא. אני איזי גואינג אני."
"Every time I open my mouth
I always wish I had kept it shut
I gotta spill my duts - but I don't dare
I take a look around, I know that no one else cares"
"כן, אני מכיר את המנייאקים האלה מסביב."
אבל אני, מה לעשות, לא בדיוק אימתני ושרירי כמו כבודו אז הנה "ת'בקבוק הזה אני סוחב כל הזמן בתיק, בוא נסיים לשתות אותו ואז תוכל לנפץ בכיף לסגן של רייגן על הראש. מה אתה אומר?"
"Beat my head against the wall one more time
Will this solve my problems at all?
I don't care about parties or a good time
I won't stand in your line"
"חס ושלום לא רציתי לעצבן, פשוט באסה לראות בקבוק ליקר עומד חתיכה אחת. רסיסים זה משמעות יותר רחבה. ארטיסטית ספיקינג."
"I can't talk, I can't think
My feelings burn inside of me
I love you"
"נו פרובלם כפרה. אתה לא צריך להוסיף שום מילה. אני איתך"
הנה בא גרג להוריד פה איזה סולו שיסדר אותנו ככה טוב.
ואז פתאום משום מקום, זעקה רועמת ו- "בוםם^#םםםםםםםם" הייתי בטוח פשיטה של LAPD, אבל שהרמתי את הראש למעלה הבנתי שהנרי התפרץ שוב פעם על גדוד של מנייאקים שאף פעם לא טרחו לתת אוזן קשבת ועכשיו הם מפוזרים פה על ריצפת הבטון.
"I feel I'm some kind of beath machine
With skin and muscles and a heart
That pumps my dlood
Time, time, time, time"
בשלב הזה, עם הצמרמורות בגופי, הכיאוס באוזניי והאימה שעיניי רואות, המעמד כבר ברור לחלוטין.
סוף העולם הגיע. או לפחות הסוף של אל.איי. חראם על הלייקרס כי ה-80 היה יכול להיות להם אחלה עשור. אבל רולינס פלוס הגרון שלו יחד עם גרג גין יצרן ריפים אימתניים בחסד נכנסו בדלת, והם לא מעוניינים לקחת שבויים.
"Feeling no pain
No pain
No pain
No pain"
פאק מי. החברה האלה רציניים.
פרררבזזזזבבבאאקקקקקקקקקקקק.......................... חזרנו ל-2012.
טוב תשמעו, אלבום קל זה, אהממ... לא. החברה האלה רציניים. מאוד. מפריעים להם כמה דברים. אבל את זה הם כבר הבהירו לנו באלבומם הקודם ובאופן די נחרץ. אז מה נשתנה?, שואלים בחשש לא מדומה.
ואז מגיעים לשלושת הרצועות האחרונות.
אלה שונות במהות מכל המכות והאלימות שרצה עד עכשיו. למה? כי מכאן זה כבר חושך. חושך פנימי. אם עד עכשיו זה היה בשביל לשפוך את הנוזל האדום שזורם לחלק מאיתנו בעורקים, אז עכשיו עוברים למסעות ייסורים. אבל אלה ייסורים בזחילה שכרוחים בעינויים סופניים ואיטיים בהחלט.
אלה שלוש הרצועות האחרונות באלבום הזה, שלושתן ארוכות מאוד ביחס לנוק-אאוטים שקיבלנו עד עכשיו. ורק בשביל השלוש האלה שווה, אשכרה, לקנות את האלבום הזה.
נחזור לאלבום. בצעד מפתיע משהו ואמיץ לחלוטין, מזדנב לו לחדר ריף איטי אללה טוני איומי, ורולינס עוצר לרגע את האלימות, מתיישב על הריצפה, מיוסר ושבור לחלוטין ובשלוש מילים מסכם את המצב.
"Nothing
Nothing
Nothing left inside"
"I want you to see my eyes
Nothing left inside"
בשלב הזה, כאמור, כל מי שעובר דרך האלבום הזה מקבל אינספור מהלומות, חלקן סטריאופוניות חלקן כנראה פיזיות. מבחינתי, בדיוק כאן ברצועה השביעית, גיליתי שמעבר לתיסכול, עצבים, אלימות וכעס ברמה בלתי מתפשרת, כנראה מסתתר לו לב. פשוט לא הצלחתי לא להרגיש זאת. זה אולי עטוף ומסתתר טוב טוב בין כל שכבות האימה שמתפרצת, אבל זה שם. ז'תומרת כאן.
ברצועה הלפני האחרונה, Three Nights, העטיפה של האלבום מפוענחת במעורפל, שכל האימה נשפכת מסביבנו. הנחות, אף אחד לא מקבל ברצועה הזו ולכן מאוד רצוי לשים שכפ"ץ, קסדה חסינת איימים, להיכנס לבונקר התת קרקעי, ובשקט להיפרד ממה שנשאר.
ואז בצעדים שקטים, מאוד שקטים, ואיטיים מגיע לו השיא של האלבום הזה, הרצועה הסוגרת. 7 דקות שהן לחלוטין מאסטרפיס של רצועה. אין טעם לנסות לתאר איך זה נע ולאן זה מוביל.
"Supposed to act my age
Supposed to act mature"
רצועה אחת ששווה לבדה את מחיר האלבום כולו.
חובה לשמוע.
מושלם.
למי ששרד עד כאן, תנחומי, ולפני שהאמבולנס מגיע לפנות את מה שנשאר, כעת אין מנוס מלרכוש את האלבום הזה מיידית, לפני שרולינס וגין יפרקו לכם ת'צורה שוב פעם. ולמתנדנדים אני רק אוסיף שהאלבום הזה עמוס בריפים, הוקים ומלודיות מצויינות ששזורות ופזורות באופן שמייצר רקע דינמי ואפל להתמוטטות הרגשית שמפיל רולינס על המאזין.
החיסרון המשמעותי היחידי שאני מצאתי באלבום הזה, זה שיש לי שכנים כאן מסביב...
זהו.
אני אלך לנסות להרכיב את האוזניים חזרה לראש.
