הרהורים......
כבר תקופה ארוכה שאני גוררת את עצמי לכיוון המחשב, מתיישבת בתקווה שאולי בכל זאת תחזור המוזה ואחזור לכתוב כמו פעם. אבל כלום..נדה....דברים קטנים שאנחנו עוברים, אני, חברים שלי ודמויות שהייתי פוגשת בצאט והיו מספרות לי סיפור חיים, או מקרה שקרה להם, הם שגורמים לי להתיישב ולכתוב, הדברים האלה שאנחנו חווים ביום יום הם מקור ההשראה שלי. פעם, כשהייתי מסיימת לילה של צאט, יכולתי לכתוב לפחות סיפור אחד ושני שירים. היו דמויות מענינות, היו סיפורים מאחורי האנשים, לפעמים משפט שנכתב ב"כללי" יכול היה להוות פתיחה לשיר או סיפור, לא שאני חושבת שהיום אין לאנשים המצאטטים סיפורים, אבל, כבר ב"כללי" אני מבינה שמכל שלושים הדמויות שנמצאות בחדר, אין אחד שבגללה או בגללו נדרכים חושיי. עד לפני שנה עוד יכולתי להכנס לחדר ולהקלע לשיחה פילוסופית מטובלת בהומור, או אפילו שיחה שטותית על ניתוח להורדת שיער שעשו הבנות לאחד הגברים, אבל ברוב רובן של השיחות גם ב"כללי" וגם ב"פרטי" היה איזה חן מיוחד ולא מוסבר.....היה הרבה צחוק משחרר......והיתה איכפתיות ורצון להקשיב, לשתף, להתחלק, לייעץ. היום לצערי, הרבה מהחברה הותיקים, מאלה שנימנו על ראשוני החדר, מדירים רגליהם, אולי כי הגיעו כמו רבים וטובים מאיתנו לנקודת רוויה, או שמא המפגשים הדחופים והגילוי כי לא כל הדמויות שפגשנו על המסך ועשו רושם נפלא, נפלאים גם ביום יום. או אולי הדמויות החדשות שהצטרפו משתמשות בשפה בוטה יותר, עם יותר תעוזה.....האמת היא שאין לי תשובה חד משמעית, אני חושבת שכל הדברים יחד חוברים לכך שאני כבר לא מרגישה נוח להכנס לחדר ולצאטט בכייף. אולי פסק זמן יעשה את שלו...ואולי...ואולי...ואולי.....
כבר תקופה ארוכה שאני גוררת את עצמי לכיוון המחשב, מתיישבת בתקווה שאולי בכל זאת תחזור המוזה ואחזור לכתוב כמו פעם. אבל כלום..נדה....דברים קטנים שאנחנו עוברים, אני, חברים שלי ודמויות שהייתי פוגשת בצאט והיו מספרות לי סיפור חיים, או מקרה שקרה להם, הם שגורמים לי להתיישב ולכתוב, הדברים האלה שאנחנו חווים ביום יום הם מקור ההשראה שלי. פעם, כשהייתי מסיימת לילה של צאט, יכולתי לכתוב לפחות סיפור אחד ושני שירים. היו דמויות מענינות, היו סיפורים מאחורי האנשים, לפעמים משפט שנכתב ב"כללי" יכול היה להוות פתיחה לשיר או סיפור, לא שאני חושבת שהיום אין לאנשים המצאטטים סיפורים, אבל, כבר ב"כללי" אני מבינה שמכל שלושים הדמויות שנמצאות בחדר, אין אחד שבגללה או בגללו נדרכים חושיי. עד לפני שנה עוד יכולתי להכנס לחדר ולהקלע לשיחה פילוסופית מטובלת בהומור, או אפילו שיחה שטותית על ניתוח להורדת שיער שעשו הבנות לאחד הגברים, אבל ברוב רובן של השיחות גם ב"כללי" וגם ב"פרטי" היה איזה חן מיוחד ולא מוסבר.....היה הרבה צחוק משחרר......והיתה איכפתיות ורצון להקשיב, לשתף, להתחלק, לייעץ. היום לצערי, הרבה מהחברה הותיקים, מאלה שנימנו על ראשוני החדר, מדירים רגליהם, אולי כי הגיעו כמו רבים וטובים מאיתנו לנקודת רוויה, או שמא המפגשים הדחופים והגילוי כי לא כל הדמויות שפגשנו על המסך ועשו רושם נפלא, נפלאים גם ביום יום. או אולי הדמויות החדשות שהצטרפו משתמשות בשפה בוטה יותר, עם יותר תעוזה.....האמת היא שאין לי תשובה חד משמעית, אני חושבת שכל הדברים יחד חוברים לכך שאני כבר לא מרגישה נוח להכנס לחדר ולצאטט בכייף. אולי פסק זמן יעשה את שלו...ואולי...ואולי...ואולי.....
