כן ולא
קצת על השיר: השיר נכתב בשנת 62. קצת היסטוריה: מלחמת יום הכיפורים פרצה ב73. מסקנה: תעשו לבד. עכשיו פרשנות: שלושת הבתים הראשונים של השיר נכתבים מנקודת מבטם של ההרדופים הזקנים. הם נטועים בצד המים ומתבוננים ללא תוגה בעולם שמסביבם: ברוח המפרק את הסלעים, בתאנה המביאה פירות ובנשר שחוזר אל קינו. כולם נעים, חיים ויוצרים, אך הם נטועים במקום אחד עד שהם מזדקנים. למרות זאת, הם לא ממורמרים - הם מבינים שאלו הם חייהם. בבית הרביעי נכנס המשורר לתמונה, הוא פונה אל ההרדופים ואל מישהי נוספת. הוא מציין שגם הוא והיא- הם הרדופים, ובשתי השורות האחרונות של הבית הוא מודה שאכן הוא וההרדופים לא יתעופפו לשום מקום, אלא יישארו נטועים במקומם, אבל אותה אהובה של המשורר, לא רוצה בזה - היא מחלקת אהבה לכל רועה מזדמן (הרועה מייצג מישהו שתמיד נע, ולעולם אינו קבוע במקום אחד), והמשורר מבקר אותה על כך. הוא נפגע מכך שהיא דוחה אותו תמורת משהו שלעולם לא תוכל להשיג. בבית החמישי מתואר האהוב של אותה אישה. הוא נע בהרים ובגאיות עם הרוח, על קו הרכס, אבל לעת ערב הוא מתגעגע לאהובתו על יד האגם וחוזר אליה, ולכן הוא נוגה, כי מצד אחד טבעו ללכת ולנוע עם הרוח, וזה מה שהוא אוהב, אך מצד שני הוא אינו יכול לקחת את אהובתו עמו. על כן, בגלל אהבתו העזה, הוא מוכרח ללכת ולשוב, וללכת ולשוב. השיר הזה מסתיים בנימה עצובה, האישה וההלך אינם מסוגלים לחיות יחד, כי טבעיהם שונים, ואילו המשורר גם הוא נותר גלמוד [מזכיר לי את אלתמן]. דברי סיכום: אני לא יכול לסבול את זה שהוא בא לפה ומוכר לכם לוקשים. שיהיה לכם יום נחמד, אם אפשר - שיהיה יותר מנחמד.