הרגשות ואני
רוצה לשתף אותכם, בקשר שביני ובין הרגשות.
עד לפני שנתיים, לא הבנתי את עניין הרגשות יותר מדי. די התעלמתי מהן.
הייתי מספרת שהבוסית אמרה לי X, ו"זה" מעצבן.
לא "אני התעצבנתי" = הרגש שלי.
אלא "זה" מעצבן, כלומר להתנהגות שבוצעה יש חלק פיזי (הפעולה) וחלק השפעתי (גורמת לעצבים). החלק ההשפעתי הוא משהו חיצוני, אובייקטיבי, שלא קשור אלי, אבל השפיע עלי, כפי שהוא היה משפיע על כל אחד בסיטואציה. כלומר, אני הקורבן של הסיפור. לא יכולתי לעשות כלום, זה באופן אובייקטיבי מעצבן, וזה משפיע עלי ועל כולם, אם הם היו במצבי, אותו דבר.
לחלופין הייתי מספרת שהבוסית אמרה לי X. כיוון שהיה לי ברור, שיש חלק פיזי וחלק השפעתי. והחלק השפעתי הוא זהה לכולם, ולכן לא חובה בכלל לספר אותו. הוא ברור מאליו.
לפני שנתיים, חליתי בפעם השנייה בדלקת ריאות קשה מאד. לא יכולתי לזוז מרוב תשישות במשך כמעט חודש, למרות אנטיביוטיקות חזקות מאד. רק המוח עבד. ראיתי תוכנית בוקר בטלוויזיה, שחוקרת מהאוניברסיטה סיפרה בה על מחקר שהיא ביצעה בנוגע לרגשות. שמעתי על עניין הרגשות, והייתי בשוק. כיוון שלא היה לי הרבה מה לעשות (רק המוח פעל, יתר האיברים לא ממש), היה לי הרבה זמן לחשוב ולהפוך בדבר.
פתאום הבנתי שאני מספרת לאנשים חצאי סיפורים (בלי הצד הריגשי) והייתי מופתעת מזה מאד. הבנתי למה אנשים חושבים שאני בעיקר שכל ומעט מאד רגש, למרות שידעתי שאני נפגעת לפחות כמו כולם מדברים. ולא רק לאנשים אחרים אני מספרת חצאי סיפורים, אלא גם לעצמי. נדהמתי לגלות, שאני בעצמי לא יודעת מה הרגש שאני מרגישה באירוע.
ולא רק שאני לא יודעת מה הרגש שאני מרגישה באירוע, אין לי מושג מה הרגש שהילדים שלי מרגישים באירוע. וגם אם אני מנסה לנחש, אני לא ממש מצליחה = קושי באמפתיה, שלגביו הרגשתי צער רב. מסתבר שילדים לוקחים די קשה, קושי באמפתיה של האמא שלהם.
שמעתי על איזשהו קורס שעוסק ברעב ריגשי, וחשבתי שדווקא דרך הרעב שאני מרגישה תמיד ׁ(בלי קשר לדיאטה), אני אוכל ללמוד, גם על הרגשות שלי. מהאיתותים, שאני אצטרך לזהות (במסגרת התירגולים האינסופיים בקורס), אני אלמד לזהות את הרגשות של עצמי, והתמלאתי בתקווה, שאולי מכאן יצמח השינוי המיוחל.
לא היה לי פשוט ריגשית הקורס והשינוי בכלל. אבל לדעתי, אחרי שנתיים שאני מתרגלת, הגעתי לשיפור עצום, שאני מאד גאה עליו.
סתם לצורך הדוגמא, בעבר הייתי חושבת שהשיפור העצום מייצר את הגאווה (לכולם). ולא הבנתי שאחד משיפור עצום יחוש גאווה, והשני יחוש פחד (בגלל השינוי), והשלישי גאווה מהולה בפחד, וכל אחד אחר יחוש רגשות שונים ומשונים, סותרים או לא סותרים בעקבות אותו אירוע.
עוד דוגמא מהיום מהבת שלי, משהו שלא היה קורה בעבר:
היום הבת שלי היתה עם חברה בעבודה של האמא של החברה. הם עסקו בהכנת כרטיס ברכה לאירוע שהחברה היתה צפויה ללכת אליו. עבדו מאד קשה. השקיעו. ושתו במקביל פחיות שתיה. בשלב מסויים, הגיע המנקה של העבודה, וכחלק מהניקיון לקח להן את פחיות השתיה ואת כרטיס הברכה (שהוא חשב שהוא זבל) קימט וזרק לפח, ולקח איתו את השקית.
זה היה הסיפור, שהיא סיפרה לי.
בעבר, הייתי חושבת, שהסיפור עצמו הוא קשה מאד. ילדות עבדו והשקיעו המון ולקחו להן את העבודה, זה מתכון לסערה ריגשית, בכי קורע לב ועצבים.
שאלתי אותה מה היא הרגישה והיא ענתה לי זילזול.
שאלתי אותה איך נרגעתן?והיא סיפרה לי שהחברה הזילה דמעות.
חזרתי ושאלתי איך היא נרגעה? והיא אמרה, "לא הייתי בסערה גדולה כל כך, אז לא הייתי ממש צריכה להרגע".
הייתי מופתעת ובשוק. כי שוב נפלתי למלכודת של האירוע, שמייצר באופן טיבעי ואובייקטיבי תוצאות.
לא באמת חשבתי, שבשאלות שאני שואלת אותה, יסתבר שהיא סיפרה לי רק חצי מהסיפור (כיוון שהיא לא תארה את הרגשות), ואת החצי השני אני המצאתי בראשי.
למה אני מספרת את כל זה?
כי אני מזדהה ומבינה את אבי ורון בנוגע לעמדתם שהרגשות אינם חלק מהרעב, כיוון שהייתי שם.
ואני חושבת, שמי שנמצא במצב הזה, הגוף שלו זועק לו (באמצעות רעב ורצון לאכול) יותר חזק אפילו, כדי שהוא יתעורר, וישתנה. כדי שישים לב. כדי שלא יוכל להתעלם.
רוצה לשתף אותכם, בקשר שביני ובין הרגשות.
עד לפני שנתיים, לא הבנתי את עניין הרגשות יותר מדי. די התעלמתי מהן.
הייתי מספרת שהבוסית אמרה לי X, ו"זה" מעצבן.
לא "אני התעצבנתי" = הרגש שלי.
אלא "זה" מעצבן, כלומר להתנהגות שבוצעה יש חלק פיזי (הפעולה) וחלק השפעתי (גורמת לעצבים). החלק ההשפעתי הוא משהו חיצוני, אובייקטיבי, שלא קשור אלי, אבל השפיע עלי, כפי שהוא היה משפיע על כל אחד בסיטואציה. כלומר, אני הקורבן של הסיפור. לא יכולתי לעשות כלום, זה באופן אובייקטיבי מעצבן, וזה משפיע עלי ועל כולם, אם הם היו במצבי, אותו דבר.
לחלופין הייתי מספרת שהבוסית אמרה לי X. כיוון שהיה לי ברור, שיש חלק פיזי וחלק השפעתי. והחלק השפעתי הוא זהה לכולם, ולכן לא חובה בכלל לספר אותו. הוא ברור מאליו.
לפני שנתיים, חליתי בפעם השנייה בדלקת ריאות קשה מאד. לא יכולתי לזוז מרוב תשישות במשך כמעט חודש, למרות אנטיביוטיקות חזקות מאד. רק המוח עבד. ראיתי תוכנית בוקר בטלוויזיה, שחוקרת מהאוניברסיטה סיפרה בה על מחקר שהיא ביצעה בנוגע לרגשות. שמעתי על עניין הרגשות, והייתי בשוק. כיוון שלא היה לי הרבה מה לעשות (רק המוח פעל, יתר האיברים לא ממש), היה לי הרבה זמן לחשוב ולהפוך בדבר.
פתאום הבנתי שאני מספרת לאנשים חצאי סיפורים (בלי הצד הריגשי) והייתי מופתעת מזה מאד. הבנתי למה אנשים חושבים שאני בעיקר שכל ומעט מאד רגש, למרות שידעתי שאני נפגעת לפחות כמו כולם מדברים. ולא רק לאנשים אחרים אני מספרת חצאי סיפורים, אלא גם לעצמי. נדהמתי לגלות, שאני בעצמי לא יודעת מה הרגש שאני מרגישה באירוע.
ולא רק שאני לא יודעת מה הרגש שאני מרגישה באירוע, אין לי מושג מה הרגש שהילדים שלי מרגישים באירוע. וגם אם אני מנסה לנחש, אני לא ממש מצליחה = קושי באמפתיה, שלגביו הרגשתי צער רב. מסתבר שילדים לוקחים די קשה, קושי באמפתיה של האמא שלהם.
שמעתי על איזשהו קורס שעוסק ברעב ריגשי, וחשבתי שדווקא דרך הרעב שאני מרגישה תמיד ׁ(בלי קשר לדיאטה), אני אוכל ללמוד, גם על הרגשות שלי. מהאיתותים, שאני אצטרך לזהות (במסגרת התירגולים האינסופיים בקורס), אני אלמד לזהות את הרגשות של עצמי, והתמלאתי בתקווה, שאולי מכאן יצמח השינוי המיוחל.
לא היה לי פשוט ריגשית הקורס והשינוי בכלל. אבל לדעתי, אחרי שנתיים שאני מתרגלת, הגעתי לשיפור עצום, שאני מאד גאה עליו.
סתם לצורך הדוגמא, בעבר הייתי חושבת שהשיפור העצום מייצר את הגאווה (לכולם). ולא הבנתי שאחד משיפור עצום יחוש גאווה, והשני יחוש פחד (בגלל השינוי), והשלישי גאווה מהולה בפחד, וכל אחד אחר יחוש רגשות שונים ומשונים, סותרים או לא סותרים בעקבות אותו אירוע.
עוד דוגמא מהיום מהבת שלי, משהו שלא היה קורה בעבר:
היום הבת שלי היתה עם חברה בעבודה של האמא של החברה. הם עסקו בהכנת כרטיס ברכה לאירוע שהחברה היתה צפויה ללכת אליו. עבדו מאד קשה. השקיעו. ושתו במקביל פחיות שתיה. בשלב מסויים, הגיע המנקה של העבודה, וכחלק מהניקיון לקח להן את פחיות השתיה ואת כרטיס הברכה (שהוא חשב שהוא זבל) קימט וזרק לפח, ולקח איתו את השקית.
זה היה הסיפור, שהיא סיפרה לי.
בעבר, הייתי חושבת, שהסיפור עצמו הוא קשה מאד. ילדות עבדו והשקיעו המון ולקחו להן את העבודה, זה מתכון לסערה ריגשית, בכי קורע לב ועצבים.
שאלתי אותה מה היא הרגישה והיא ענתה לי זילזול.
שאלתי אותה איך נרגעתן?והיא סיפרה לי שהחברה הזילה דמעות.
חזרתי ושאלתי איך היא נרגעה? והיא אמרה, "לא הייתי בסערה גדולה כל כך, אז לא הייתי ממש צריכה להרגע".
הייתי מופתעת ובשוק. כי שוב נפלתי למלכודת של האירוע, שמייצר באופן טיבעי ואובייקטיבי תוצאות.
לא באמת חשבתי, שבשאלות שאני שואלת אותה, יסתבר שהיא סיפרה לי רק חצי מהסיפור (כיוון שהיא לא תארה את הרגשות), ואת החצי השני אני המצאתי בראשי.
למה אני מספרת את כל זה?
כי אני מזדהה ומבינה את אבי ורון בנוגע לעמדתם שהרגשות אינם חלק מהרעב, כיוון שהייתי שם.
ואני חושבת, שמי שנמצא במצב הזה, הגוף שלו זועק לו (באמצעות רעב ורצון לאכול) יותר חזק אפילו, כדי שהוא יתעורר, וישתנה. כדי שישים לב. כדי שלא יוכל להתעלם.
