zivzivziv6
New member
הרגשה של בדידות (18)
אני דווקא זוכר שכתבתי פה פעם, אז אני לא יודע איפה להתחיל בכלל נתחיל מזה שאני קצת סגור וביישן ולא מדבר הרבה אפשר להגיד גם אדיש כזה אבל זה לא מפריע לי עכשיו מה שמפריע לי שאני מרגיש בודד זה לא רק הרגשה זה באמת ככה אין לי חברים ואני לבד כזה. החברים שהיו לא אהבתי אותם אז בכוונה לא שמרתי איתם על קשר גם חלק התגייסו כבר. הבעיה האמיתית היא שאני רוצה להכיר אנשים חדשים כאילו להתחיל הכול מחדש ואני לא יודע מאיפה להתחיל כבר סימתי בית ספר. אבל שנה הבאה אני ממשיך ללמוד אז יש אולי תקווה אני לא ממש יודע מה לעשות הדבר היחיד שחשבתי עליו זה להתנדב או לעבוד וכן עבדתי בחופש לא ממש יצא לי להכיר שמה אנשים סתם דיברנו כזה על החיים. חוץ מזה שאני משאיר את כל הבעיות שלי בצד אני מרגיש כאילו חייתי את כל ה-18 שנים האלה באיזה קופסא ופתאום אני יוצא החוצה ורואה שיש עולם בחוץ שזה ממש מעצבן. ועוד לראות תמונות של אנשים בפייסבוק לא שאני מקנא פשוט לראות שיש להם חברים והם עושים דברים ביחד והכול נורמלי כביכול. לפעמים אני הולך להסתובב בעיר ולראות אנשים לא להיות הרבה בבית, אני ממש מחפש יחס מאנשים אני הולך ברחוב וחושב אולי מישהו ידבר איתי אני גם לפעמים סתם עומד באיזה תחנת אוטובוס מסתכל על אנשים בלי סיבה וחושב על החיים. ואני רוצה לצאת החוצה לעולם ואני לא יודע מה לעשות, אני רוצה להיות בקשר מסוים עם אנשים להיות חלק ממשהו להיות בחבורה של אנשים ליפגש איתם ופשוט להרגיש כיף כזה לצאת לעשות דברים בלי לחשוב לדבר אחד עם השני ולעזור אם צריך אף פעם לא הרגשתי את זה, יכול להיות שפשוט אני לא מתחבר לישראלי הממוצע אני יותר שקט ולא מדבר הרבה. כל יום עובר ואני מרגיש שאני ממש מתחיל להשתגע כי אין איזה פתרון באופק זה הרגשה כזו של פחד וריקנות מוזרה כזו וכעס על החברה. חוץ מזה אני מרגיש שאין לי ניסיון זה מרגיש כאילו מישהו בן 14 יש יותר ניסיון ממני בחיים. אני כל הזמן חושב כאילו בדידות זה איזה מחלה ואני לא מצליח לצאת ממנה. מה אתם חושבים שאני צריך לעשות ? וחוץ מזה אם בא לכם לדבר או משהו זה תמיד נחמד .
אני דווקא זוכר שכתבתי פה פעם, אז אני לא יודע איפה להתחיל בכלל נתחיל מזה שאני קצת סגור וביישן ולא מדבר הרבה אפשר להגיד גם אדיש כזה אבל זה לא מפריע לי עכשיו מה שמפריע לי שאני מרגיש בודד זה לא רק הרגשה זה באמת ככה אין לי חברים ואני לבד כזה. החברים שהיו לא אהבתי אותם אז בכוונה לא שמרתי איתם על קשר גם חלק התגייסו כבר. הבעיה האמיתית היא שאני רוצה להכיר אנשים חדשים כאילו להתחיל הכול מחדש ואני לא יודע מאיפה להתחיל כבר סימתי בית ספר. אבל שנה הבאה אני ממשיך ללמוד אז יש אולי תקווה אני לא ממש יודע מה לעשות הדבר היחיד שחשבתי עליו זה להתנדב או לעבוד וכן עבדתי בחופש לא ממש יצא לי להכיר שמה אנשים סתם דיברנו כזה על החיים. חוץ מזה שאני משאיר את כל הבעיות שלי בצד אני מרגיש כאילו חייתי את כל ה-18 שנים האלה באיזה קופסא ופתאום אני יוצא החוצה ורואה שיש עולם בחוץ שזה ממש מעצבן. ועוד לראות תמונות של אנשים בפייסבוק לא שאני מקנא פשוט לראות שיש להם חברים והם עושים דברים ביחד והכול נורמלי כביכול. לפעמים אני הולך להסתובב בעיר ולראות אנשים לא להיות הרבה בבית, אני ממש מחפש יחס מאנשים אני הולך ברחוב וחושב אולי מישהו ידבר איתי אני גם לפעמים סתם עומד באיזה תחנת אוטובוס מסתכל על אנשים בלי סיבה וחושב על החיים. ואני רוצה לצאת החוצה לעולם ואני לא יודע מה לעשות, אני רוצה להיות בקשר מסוים עם אנשים להיות חלק ממשהו להיות בחבורה של אנשים ליפגש איתם ופשוט להרגיש כיף כזה לצאת לעשות דברים בלי לחשוב לדבר אחד עם השני ולעזור אם צריך אף פעם לא הרגשתי את זה, יכול להיות שפשוט אני לא מתחבר לישראלי הממוצע אני יותר שקט ולא מדבר הרבה. כל יום עובר ואני מרגיש שאני ממש מתחיל להשתגע כי אין איזה פתרון באופק זה הרגשה כזו של פחד וריקנות מוזרה כזו וכעס על החברה. חוץ מזה אני מרגיש שאין לי ניסיון זה מרגיש כאילו מישהו בן 14 יש יותר ניסיון ממני בחיים. אני כל הזמן חושב כאילו בדידות זה איזה מחלה ואני לא מצליח לצאת ממנה. מה אתם חושבים שאני צריך לעשות ? וחוץ מזה אם בא לכם לדבר או משהו זה תמיד נחמד .