הקפצה

English

New member
אהבתי את הגישה שלך, פנינה

הצטרפתי קצת באיחור לדיון המרתק. אני כל פעם מסתכלת עלינו מהצד וחושבת שאנחנו קצת מגזימים ברגישות שלנו למילים "אמא", "אבא" ו"הורים". המילים האלו כוללות עולם ומלואו של דימויים ותחושות. ואין מה לעשות, הולדה היא חלק מהורות וזה מזכה גם את המולידים של ילדינו בתואר "הורים" וזה לא בא על חשבוננו. זה שהיא אמא לא הופך אותי לפחות אמא, אולי אפילו ליותר אמא. גם אני משתמשת בביטוי "האשה שילדה אותך" אבל מנסה לעבוד על עצמי חזק לא להילחץ אם היא תיקרא "אמא שלי". אני סומכת על הילדים שלי שיידעו לעשות את ההפרדה, ומקווה שלי יהיה מספיק בטחון עצמי בקשר שלנו עם ילדינו בשביל לא להרגיש מאויימת ע"י האמא הנוספת. אני מאמינה שילדי לא יראו בנו שתי אמהות, אלא יותר אמא יולדת ואמא מגדלת.
 

דיאנה*

New member
שתי אמהות

אינגליש, כשאת כותבת שאת מקווה שילדיך לא יראו בכן שתי אמהות, נשמעת (לי) כאן הנחה ששתי אמהות משמע שוויון. אז זהו שלחלוטין אין שוויון. אבל יש שתי אמהות. היתה אם שילדה ויש אמא שמגדלת ומשמשת אמא בכל יום, בכל שעה ובכל דקה. וכמו שכתבת בתחילת ההודעה שלך - "זה שהיא אמא לא הופך אותך (ואותי ואת כולנו) לפחות אמא, אולי אפילו ליותר אמא". לכן בעיני הביטוי האישה שילדה הוא ביטוי מיותר. מיותר כי הוא מסורבל, מלאכותי ובעיקר כי יש בו המעטה. המעטה לא רק של האמא ההיא שילדה, אלא של מרכיב בזהות של הילדים. מזה הייתי מאוד נזהרת.
 

מיכל@ל

New member
פנינה

אני קצת חולה ואין לי כל כך כח להגיב לדיון הזה למרות שיש לי הרבה מה להגיד,אבל לך אני רוצה לאמר שהתרגשתי עד דמעות מהסיפור הקטן שסיפרת. היכולת שלך לקבל את ההורים הביולוגים של רונית ללא תחושת איום או טינה ,לאפשר לה לתת מקום למשפחה הראשונה של חייה ,זו יכולת מופלאה וגדלות רוח. אני מאוד מקווה שלפורום יש חלק מהתחושות שתארת,המטרה שעמדה לנגד עיני כשהקמתי את הפורום היתה לאפשר להורים לראות שאפשר גם לתת מקום ולכבד את המשפחה הביולוגית ללא תחושות איום או שנאה,לאפשר לה להיות חלק מעולמו של הילד ולא לנהות אחרי דיעות קיצוניות שמשדרות לילד שיש לו במה להתביש. מחבקת אותך חזק
 

מיכל@ל

New member
שתי אמהות

מצאתי הודעה שכתבתי בימי אי או אל : ..."ברור לי שהכי נוח לכן זה לעצום את העיניים,לדמיין שהמלאך השליך את ילדיכם ישר לתוך ביתכם,ללא עבר,ללא שורשים. כמו אישה מאוהבת שרוצה בלעדיות על אהבתו של אהובה,שאף אחת לא "תאיים" על השלמות של הקשר. אז צר לי,אבל אף אחת מאיתנו לא ילדה את ילדיה,ואין לנו שום "בלעדיות" עליהם. מה מפחיד אתכן ? מה מאיים ? שיש מישהי שילדה את הילדים ,אוהבת אותם,מתגעגעת אליהם,ותהיה חלק בלתי נפרד לאורך כל חיי הילד ? הכי קל "לשכוח" ,לא נדבר על זה אז זה יעלם. אז זהו,זה לא יעלם. באחד מהליסטים שאני שייכת,שוחחתי פעם עם בחורה בוגרת מאומצת ושאלתי לדעתה על הנושא,היא אמרה לי שהיו לה חיים נפלאים,שהוריה מעולם לא חסכו ממנה דבר ,אהבו אותה מאוד ורצו שהיא תהיה מאושרת. אבל האישה המצליחה הזאת,סיפרה לי שהכי קשה בלהיות מאומץ זה החור השחור הזה ממנו באה. כל חג או התכנסות משפחתית כשכולם היו מספרים איך הנכד הזה דומה לסבתא ההיא וכדומה ,היא היתה מרגישה כאילו הגיעה משום מקום. הרצון הזה לדעת למי היא דומה,מדוע ננטשה והאם אוהבים אותה גם "שם" ליווה אותה לאורך כל חייה ורק הפגישה עם אמה הביולוגית [כשהיתה בגיל 40 אחרי שהוריה המאמצים נפטרו-כדי שלא יפגעו...],הביאה קצת שלווה לחייה. איזה זכות יש לנו כהורים לקחת את השורשים הראשונים של ילדינו ולהשליכם כי לא נוח לנו להכיר בעובדה שיש יותר מהנראה לעין? ולמה אתן חושבות שזה יגרום לבלבול ? האם ילדיכם מבדילים בין הסבתות ושאר קרובי המשפחה ? ילדים הם אנשים קטנים ומאוד אינטיליגנטים,אם לא מדברים על משהו בבית,זה לא אומר שהם לא מרגישים או לא יודעים. עדי מבחינה היטב בין שתי האמהות שלה,היא יודעת שאמה הראשונה אוהבת אותה וחושבת עליה ,היא יודעת שהיא ניתנה מתוך אהבה ורצון לתת לה חיים טובים יותר ומתמודדת היטב עם העובדות. ארנולד דיבר על הפשטות שילד רואה את הדברים,אין לעדי את המטענים שלכן יש,היא מקבלת את העובדות כמו שהן וגאה מאוד בעובדה שאוהבים אותה כל כך גם בברזיל. גם שי וגם נורית נאלצו להתמודד עם המחשבות של ילדיהן לגבי האם הביולוגית ,כשחשבו שהיא הייתה זונה. איזה מסר זה מעביר לילד ? מה הוא יחשוב על עצמו ואיך יהיה דימויו העצמי בחושבו שאולי גם בו דבקו חלק "מהחטאים". כשזכינו להכיר את אמה הנפלאה של עדי,ראינו את האהבה,את העצב ,את המורשת של משפחה. עדי יודעת למי היא דומה,היא לא באה מ"שום מקום",היא הגיעה אלינו בגלל קושי של האם,זה לא סותר את העובדה שהיא נולדה שם ושיש לה משפחה אוהבת שם . וכפי שאתן מבדילות בין מי שילד לבין מי שמגדל,כך גם עדי מבדילה,אני לא צריכה ל"העלים" את העובדות ממנה בכדי שהיא תבין לבד לאן כל אחד שייך בפאזל של חייה. אין לדעתי מתנה גדולה יותר לילד כמו הידיעה של בנה של לסטה על אהבתה של אמו הביולוגית אליו,וידיעותיו על השיכות שלו לשני המקומות. הרבה יותר קשה לדעתי להתמודד עם מחשבות שאולי האם היתה זונה,מאשר לדעת את העובדות ולהתמודד איתם כפי שהם." ומה שכתבה ענבל בהמשך לדברי : ..."בתהליך האימוץ בויאטנם, פגשנו את האם הביולוגית של בתנו. המפגש היה מאד מרגש ומכיוון שמראש באנו לא מאויימים מהמעמד, ועם הרבה סקרנות, הפך המפגש הזה למשהו חשוב במיוחד עבורנו, וכל מה שיכולנו לחוש אל אותה הבחורה, היו רגשות חמלה ואהבה אל מי שנתנה לנו את המתנה הגדולה ביותר של חיינו. לאמא הביולוגית יש מקום של כבוד באלבום התמונות שלנו ( ועוד יותר בליבנו). אני מרגישה שבלתי אפשרי עבורי להתייחס אליה בתור "האשה שילדה...", מכיוון שזהו כינוי מרחיק ואילו אני רוצה לקרב, להעביר לבתי את האהבה והכבוד שאני רוחשת למי שילדה אותה, למי שנשאה אותה ברחמה והעניקה לה מאישיותה- לפחות הגנטית, ולמעשה למי שבאקט הויתור על בתה העניקה לה חיים, העניקה לה עתיד שלא האמינה שתוכל לתת בעצמה..."
 

דנה666

New member
מהיום ששמעתי

על המודל הזה של יחסים, הוא כבש אותי בסערה. עד אז חשבתי על ההורים הביולוגים יותר כמשהו מאיים. מאז שנחשפתי לזה, ועכשיו שוב, עם המכתב של לסטה (ועם אמא ירח, שהעבירה לנו את ברכתה הכלכך יפה) - זאת דמות האם הביולוגית שאני שומרת בליבי (לילד שעדיין לא נמצא איתי.... מה שמלמד שאפילו למאמצים יש פנטזיות על ההורים הביולוגים....). אני מרגישה שאני יכולה לחיות מאד בשלום עם דמות כזאת. זה נראה לי מאד טבעי ואפילו מפתה. (זה מזכיר לי שרונית, הבחורה שסיפרה לנו ביום העיון על הסיפור האישי שלה, הזכירה פנטזיה שהיתה לה, לאחר פתיחת תיק האימוץ, על התאחדות סביב השולחן של הוריה ואחיה הביולוגים. פנטזיה שלעולם לא תמומש.) עכשיו אני לא יודעת איך אני יכולה לחיות עם דמויות אחרות: עם האמא של דליה,עם אמא שלא מברכת על האימוץ. או קשה מכך - עם אמא שחושבת שאני "גנבת" (זוכרים? זו לא האמא כינתה אותנו כך, אלא הבן. לא ממש. אבל קצת). לא יודעת. אני חושבת על זה הרבה.
 
../images/Emo23.gif אהבתי!

ראשית- אהבתי את הפתיחות, את השיחה שנוהלה באורח הכי טבעי שאפשר סביב השולחן. הפתיחות הזו כל כך מלבבבת שנית- קראתי את כל התכתובת רק אתמול בלילה ולא היה לי כח להגיב- אבל אהבתי בהחלט את הגישה שלך כפי שבאה לביטוי בשיחה. גישה של ביטחון במה שהענקת לילדייך יחד עם כבוד לאם הביולוגית- בינתיים איני יודעת מה באמת ארגיש וכיצד אפעל בבוא היום, אך על פניו נראה לי שזו הגישה הנכונה יותר עבורינו. תודה ששיתפת אותנו! ןהמשיכי לגדל את ילדייך בצורה יפה כל כך!
 
למעלה