הקדמה
או קיי, עוד מבחן מאחרי ואני מתפנה לכתוב קצת על הספר. קודם כל גיליתי שהרבה יותר מעניין לי לכתוב המלצה כמה ימים אחרי שסיימתי את הספר ולא ממש מייד, משום שהספר שוקע מעט ויותר קל להתייחס אליו כמכלול ולא לחלקים שיותר או פחות תפסו אותך. בכלל, אני בתקופת דוסטוייבסקי שלי עכשיו, וכל פעם מחדש אני נהנה יותר ויותר מהכתיבה שלו. אני חושב שזה נובע משילוב של שני דברים: החומרים שהוא כותב עליהם, האלימות, "משאלת המוות" של הדמויות שלו, ההליכה על הסף בין לגיטימיות חברתית לטירוף, והשאלה מה מניע אנשים ולמה. כל אלו דברים שאני מתעסק בהם בשנים האחרונות ואולי זה מסביר חלק מהמשיכה שלי לספרים שלו ולעניין שאני מוצא בהם. הסיבה השניה היא השפה. הכתיבה של דוסטוייבסקי מתאימה בצורה מושלמת לאווירה בספרים שלו. השפה השבורה, המקוטעת, המשופעת בסימני קריאה ובשיברי שיחה, מתאימה לתכנים המבולבלים והמקוטעים שהיא מתארת. דווקא המינימאליות הזו מסבירה את הגאונות שלו יותר מכל. נדמה לי שכתבתי כבר בעבר על היכולת המופלאה שלו, בעיני, לתאר במשפט אחד מה שסופרים אחרים נדרשים לפסקאות ארוכות עבורו. הפרדתי את ההמלצה למי שההקדמה לא ממש מעניינת אותו. שבת שלום.
או קיי, עוד מבחן מאחרי ואני מתפנה לכתוב קצת על הספר. קודם כל גיליתי שהרבה יותר מעניין לי לכתוב המלצה כמה ימים אחרי שסיימתי את הספר ולא ממש מייד, משום שהספר שוקע מעט ויותר קל להתייחס אליו כמכלול ולא לחלקים שיותר או פחות תפסו אותך. בכלל, אני בתקופת דוסטוייבסקי שלי עכשיו, וכל פעם מחדש אני נהנה יותר ויותר מהכתיבה שלו. אני חושב שזה נובע משילוב של שני דברים: החומרים שהוא כותב עליהם, האלימות, "משאלת המוות" של הדמויות שלו, ההליכה על הסף בין לגיטימיות חברתית לטירוף, והשאלה מה מניע אנשים ולמה. כל אלו דברים שאני מתעסק בהם בשנים האחרונות ואולי זה מסביר חלק מהמשיכה שלי לספרים שלו ולעניין שאני מוצא בהם. הסיבה השניה היא השפה. הכתיבה של דוסטוייבסקי מתאימה בצורה מושלמת לאווירה בספרים שלו. השפה השבורה, המקוטעת, המשופעת בסימני קריאה ובשיברי שיחה, מתאימה לתכנים המבולבלים והמקוטעים שהיא מתארת. דווקא המינימאליות הזו מסבירה את הגאונות שלו יותר מכל. נדמה לי שכתבתי כבר בעבר על היכולת המופלאה שלו, בעיני, לתאר במשפט אחד מה שסופרים אחרים נדרשים לפסקאות ארוכות עבורו. הפרדתי את ההמלצה למי שההקדמה לא ממש מעניינת אותו. שבת שלום.