באותה מידה של אמת(ארוך)
ולא של ציניות -לך תוכיח שאין לך אחות. אין לי ספק, ואני רואה זאת הרבה, הילד הספציפי היה מאד מוכן למסגרת קבוצתית, רואים זאת בברור. בעבר, גם ראינו מקרים קיצוניים מאד, במיוחד מקרה אחד שזכור לי, שהאם הייתה כבר "מוכנה" כשבנה היה בן שנתיים, להכניס אותו למסגרת. אבל הקשר בינהם היה כל כך חזק, שילד זה התקשה להתקרב לחברת הילדים, לא נכנס למשפחתון כאשר אמו נכנסה, לא נגש לחצר המשחקים כאשר אמו ישבה שם. המקרה אכן היה מאד מאד יוצא דופן, כאשר האם מילולית בקשה להפרד. המטפלת האחרת, אליה בסוף הופנה על ידי, אשה למודת נסיון, בעלת השכלה, רגישות והבנה רבה, עזרה לאם ולילד להפרד זה מזו, ואז הילד החל להתפתח בקצב אדיר, כצפוי בגילו. מחקרים רבים, מאמרי בסיס, מדברים על הצורך בפרידה אם - תינוק, על שלבי פרידה, על מטרות הפרידה, על הצורך הטבעי לגדול. ישנן אמהות, שבצורה לא מודעת לחלוטין, רוצות שילדיהן ישארו תינוקות, תלויים בהן. זהו צורך נרציסטי, שאין בו ביקורת, אלא תיאור מצב. גם אני כאם גדלתי, כל הזמן. הגדילה הכי משמעותית עבורי, כזכרון, הייתה כאשר ביתי הגיעה לגיל ההתבגרות המוקדם, והחלה לצאת למקומות בילוי בעיר. היה לי קשה (היא בסך הכל ילדה... ואם יקרה לה משהו..). היה לי ברור שזה מה שהיא צריכה, ואני צריכה לגדול. מה שעזר לי- הייתה "קבוצת תמיכה של אמהות במצבי בעבודה". היא גדלה, ואני הרבה מאד. כאשר שואלים במקצוענו שלנו שאלה, והיא נוגעת "בול" בנקודה, התשובה היא תמיד מידית, מלווה במין "אההה - משהו הבין אותי בדיוק". שוב נסיון בעבודה עם אנשים. את מכירה בוודאי אמהות רבות שמתעוררות בלילה, כי הילד העיר אותן, הן נותנות לו לאכל - הנקה או בקבוק, והוא מיד נרדם. ההחלטה לתת הבקבוק באה מתוך הנסיון להבין מדוע הילד התעורר, ואז עולה האפשרות - אולי הוא רעב (מה גם שקשה לחשוב הרבה כשרוצים מהר לישון, כך אמרה לי אם....), ואז הוא אוכל, נרדם והאם בטוחה שזהתה הצורך שלו. אותה אם, שנשקה אותי, היתה בשלב, שראתה במצב ההתעורות, אכילת פורמולה ושינה, בעיה, משום שהפריע לה להתעורר מהשינה, כאשר לפני כן היה ישן רצוף. היה כבר בן שנה. משום המוכנות לשמוע עוד דיעה, משום הרצון לשתף משהו ולנסות לפתור הבעיה, היא שתפה אותי. מוכנות זו אפשרה לה לקבל את תפיסתי את הנושא ואת העיצה המעשית שנתתי לה. אם אחרת, גם היא מהמשפחתון, מלווה בשתי בעלות מקצוע = חמתה ואנוכי. כאשר בתה התחילה פתאום להתעורר, והיא כמובן, מתוך הכרה של קריאת צרכי ילדתה, נתנה לה לאכל, הילדה נרגעה ונרדמה. היא שמעה מחמתה את אותם מילים, אבל בוורסיות יותר מפורטות, מדוע הילדה נרדמת אחרי הבקבוק, ומדוע עכשיו מתעוררת כל לילה. אינטרנט אינו מקום כמו החיים. בחיים, אפשר לעזור, למי שרוצה להעזר. באינטרנט, פונים בשאלה, לא שומעים את הטון, לא ניתן לשמוע האם זהו קושי או רק לבטים, ולכן הנותנים תשובות נותנים מענה שהוא מנסיונם שלהם, עולם הידע שלהם, אבל לא תמיד הדברים מתחברים לשואל/שואלת. מסיבה זו קיים הפורום, עם מגוון הדעות שבו, כך שכל אחד יקח את מה שמתאים לו באותו רגע, נכון עבורו באותו רגע. נועם שאלה את האם, שבנה עבר ניתוח כריתת הטכול, כמה שאלות, על מנת להבהיר לאם למי יהיה קשה אם לא ישתתף בארוע יום ההולדת, הטומן בחובו סכנות ממשיות לבן באם לא יעמוד בפיתוי להשתתף ביום ההולדת. בסיום השאלות, נועם גם הציגה את עמדתה. אך שאלותיה, באו מנקודת מבט של תפיסתה את הנושא, ואילו תפיסתה הייתה אחרת, היא הייתה, קרוב לוודאי, שואלת שאלות אחרות. מאחר והיתה שם שאלת חיים, אני הייתי "קצרה" ופשוט אמרתי =לא לסכן את בריאות הילד. לגבי הנקה מעבר לזמן מסוים, אמרו לי בשנה האחרונה כמה מניקות, ששנאמר להן, על ידי חסידי ההנקה, שמעבר לתקופה X, ההנקה בשלב זה היא לצרכי האם בלבד, וכבר לא מועילה בריאותית לילד (וכמובן שלא מזיקה). חשבי והרגישי, אם את אוהבת ונעים לך מאד להניק, ואת לא רואה בכך שום מטרד, איזו הנאה אדירה את מפיקה ממגע ומקשר מיוחדים אלה. זה משהו שהוא שלך, אישי מאד, ולמרות שאמהות אחרות, מניקות כמוך, גם הן חוות זאת, עדיין החוויה שלך, היא אישית שלך, כי זה הילד שלך, וזו את. אני מתייחסת לנושאים שהזכרת, כי אלה הנושאים שמוזכרים רבות בפורום. אין זו הרצאה על צרכי האם לעומת צרכי הילד. כתבתי פעם, שיש ברשותי תקציר של עבודת מסטר, שכתבה אשה צעירה, שהיום עובדת כפסיכולוגית התפתחותית במכון להתפתחות הילד. נושא עבודת המסטר שלה היה סביב קשיי פרידה אמהית וקשיי הרגעה ושינה עצמוניים של התינוק. הדברים נבדקו בכלים מדעיים, עד כמה שמקצוע הפסיכולוגיה יכול להחשב מדעי. האמהות מלאו שאלונים, נשאלו שאלות זהות. כל החומר עובד לפי כללים מדעיים. נתתי לאם הפסיכיאטרית, זו שנשקה אותי, לקרוא את התקציר, ותשובתה הכנה הייתה, שהדבר מאד מעניין, ומעולם לא חשבה על כך. היא לא הניקה משום סיבות בריאותיות, אך התקשתה מאד להרדים את בנה. היא למשל ,חשבה, שהוא לא נרדם כי הוא מאד סקרן. הוא אכן ילד מאד מאד סקרן. הפרשנות שלה באה,מתוך תרגום התנהגותו= כל פעם שהשכיבו אותו לישון, הוא קם, בכה, וכאשר הורידו אותו לרצפה, החל לשחק בשמחה. אבל, לה כאם ,היה ברור גם שהוא עייף, והדרך היחידה שהיא ידעה להרדים אותו, על סמך נסיונה הקצר = להרדים אותו בעגלה. היא סמכה על נסיוני וקריאתי את בנה העייף, אשרה לי להרדים אותו במגע יד וטפיחות על הישבן, ותוך זמן קצר ביותר, הילד למד להרדם בכוחות עצמו. לא היה זקוק לטפיחות על הישבן, לא למגע ידי, ובטח לא להסעות בעגלה. נסיון זה ופתרון זה מקובל על ידי הרבה הורים. הילד נרדם רק כאשר מסיעים אותו בעגלה (כשאני הייתי אם צעירה, זוג ידידים היו יוצאים בסביבות 11.00 בלילה, לטיול עם המכונית, במסלול מסויים, בו הדרך מאד משובשת, והילד יזכה להרבה תנועה וכך נרדם. זה היה טקס קבוע...). כל אחת, והאמת הטובה לה. דסי
