הצופה והעד שאלות.

[אבי בכר 2005]

הבהרות למה

לדבריו של אושו או לאיזו שאלה שיש לך בנוגע לתירגול?

 

[alissa]

אני מתרגלת ע"פ ההנחיות של אושו

כך שההבהרה צריכה להתיחחס לשניהם.

 

[o n m y w a y]

כתבתי

על נושא זה כמה פעמים פה בפורום. בקצרה: הדרך היחידה שיש לנו להתקדם מתחילה בדיוק מהמקום בו אנו נמצאים. הכלים שיש לנו בזמן נתון הם, הם הכלים שמובילים אותנו להתפכחות ולהתפתחות. כלי הצפייה, הינו כלי מנטלי, וככזה תשומת לב המופנת כלפיו ודרכו מגבירה את הרצון שלנו להשיג עוד "שלווה" או מדיטציה או נירוונה או כל שם אחר.. אך עדיין אנו מתפתחים ככל שהרצונות שלנו מעמיקים, האגו שלנו גדל, אנו גדלים הרצון הוא כלי התפתחותי, רק צריך לדעת לתפעל אותו נכון ולרצות את הדברים ה"נכונים". העד תמיד קיים, אך זהו תדר שאנו לא מסוגלים לקלוט עד שלא נגיע להתאמה חלקית לפחות בה נחווה ניצוצות ותובנות אשר בתורן יגרו את הרצון שלנו אפילו יותר להשיג את ההארה הנכספת. זהו פרדוקס. המוח הדואלי אינו יכול לחיות כך בזמן הווה, אך משאנו לומדים את מלאכת האיזון העדינה של עיצוב המודעות שלנו, אנו יכולים לנתב על ידי ניסוי וטעייה עד ללמידה "לשים בצד" את הדואליות בזמן הווה ולו גם לרגעים ספורים. אדם אשר משווה תדרים עם העד ומסוגל "להחזיק" בתדר זה מכונה מואר בפינו.

 

[כנרת יפה שלי]

במצב של הארה

הצופה, הנצפה , ותהליך הצפיה חד הם.

 

[gurud]

לא רק בהארה

בכל התנסות טרנסנדנטלית, שהיא מעבר למחשב יש האיחוד המשולש. בוודות זה מתואר כיחס שבין רישי, דוואטה וצ'אנדאס. רישי - הסובייקט - המתבונן - המתנסה. דוואטה - תהליך ההתנסות. צ'אנדאס - האובייקט - זה שבו מתבוננים. בחיים בלי הארה, כל אחד מהם מופרד ושונה. בטרנסנדנטלי שלושם מתאחדים והופכים אחד. בהארה זהו מצב מתמשך. מצב שמלווה את הנאור כל היממה. כל הזמן. כל נסיון לאחד באופן מודע או על ידי עשייה כלשהי אן "התבוננות" נועד לכישלון. זה יכול לקרות רק כשהמחשבה מתעדנת ומגיעה למצבים של יותר ויותר שקט. עד שהיא מגיעה למצב השקט ביותר. היא עוברת מעבר למצב הזה אל המוחלט. אל האיחוד של רישי, דוואטה וצ'אנדאס.

 

[כנרת יפה שלי]

תודה על ההרחבה היפה.../images/Emo140.gif

 

[alissa]

כן? איך את יודעת?

את מוארת?

 

[כנרת יפה שלי]

חלק מזה אני חווה

ותאור של אחרים משלים את התמונה.

 

[אינקה]

את בטח לא רואה את הסתירה שבדברייך

 

[נהראש]

תירגול הצפייה

להבנתי, תירגול הצפייה מעצים את האגו כאשר זה משרת מטרה, כאשר זה משרת עשייה, כאשר זה נעשה בשביל להשיג דבר מה. התבוננות לשם רווח מסויים תגדיל את האגו, אשר שואף לגדול ולהתרחב תמיד, גם בעזרת כלים רוחניים ומדיטציה. עדות מתרחשת כאשר נוצר מרחק מסויים,כאשר נחלשת ההזדהות התמידית עם המטרה או הרווח או ההישג או התחושה. למעשה התמוססות הצופה היא הערת העד, ואין מדובר פה על תהליך אלא על רגעים ספונטאניים הנצברים למסה עם ההתמדה והעמקה בתירגול. מקווה שמשהו עובר...

 

[alissa]

תן דוגמאות

לתירגול צפיה מעצים אגו. מה זה רווח מסוים? איזה סוג של רווח? ולתרגול צפיה אשר מעיר את העד.

 

[נהראש]

אנסה

כאשר אני קובע מטרה או הישג או יעד לפני התרגול אני בעצם "מלכלך" את התרגול, ולמה זה? מכיוון שאת ההישג אני רוצה לעצמי, ה'צופה' קובע קריטריונים להצלחת או כישלון התצפית מראש וכך הוא בעצם מערב את עצמו(רצון אגו, ציפייה) בתצפית עצמה, מה שמעצים את האגו ואת תחושת הנפרדות. "הרווחים" הם מגוונים : להשתפר, להיות אדם טוב, להיות שליו ורגוע, להשיג יתרון על אחרים, לעמוד בציפיות וכו' וכו' אחת הדוגמאות להתעוררות ה'עד' היא היחס אל כאב, בתחילה הצופה מזדהה מאוד עם עצמו ועם התצפית(תחושת הכאב) והוא חש שהכאב בילתי נסבל עד כדי שינוי התנוחה. עם התעוררות ה'עד' משתנה גם היחס אל הכאב ופוחתת ההיזדהות איתו. ברמה מסויימת של תירגול תחושת הכאב והעונג מתחברות לאותו הרטט(התדר). זה בקצרה

 

[Mist2]

../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif../images/Emo201.gif

"התואיל להגיד לי‮, ‬בבקשה‮, ‬באיזו דרך עלי ללכת מכאן‮?"‬ ‮"‬זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע‮"‬‮, ‬אמר החתול‮.‬ ‮ "‬לא אכפת לי כל-כך לאן‮" - ‬אמרה אליס‮.‬ ‮"‬אם כך‮, ‬לא משנה באיזו דרך תלכי‮,"‬‮ ‬אמר החתול‮.‬ ‮"-‬בתנאי שאגיע לאנשהו‮," ‬הוסיפה אליס כהסבר‮.‬ ‮" טוח שתגיעי‮," ‬אמר החתול‮, "‬אם רק תתמידי בהליכה‮." לואיס קרול הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

 

[הצופה.]

יחס מחייב זמן..זמן זו מחשבה..

שיש מחשבה אין נוכחות העד לא יכול להעיד ואפשר לומר שיש דברים שניתן להוכיח את קיומם רק על דרך השלילה הכאב כדוגמא שנתת הכאב נעלם ויחד איתו העונג כאשר חדלות ההשוואות או כאשר הפרשן או הצופה הופך "לצפייה" ואין מי שידווח על הכאב... העד קיים רק בדי עבד מבחינה מילולית... (הידיעה היא התירגול)הרפייה וויתור והתבוננות ללא מושא

 

[קמהדנו]

ממש סקופ ../images/Emo2.gif

הצופה או המתבונן, לפי מה שהבנתי ממנו, הוא הסובייקט, שיוצר מרחק מהאובייקט ("הצופה על הגבעה"). מכיוון שיש הזדהות עם האני-סובייקט, ופתאום יש מרחק מהעולם, את עשויה להרגיש זרות וניכור וריקנות וחוסר משמעות, כי את תלויה בעולם בשביל לדעת מי את (חושבת שאת) העד, הנה הסבר מאת אושו

 

[alissa]

אני מכירה את הקטע הזה של אושו

אבל הבלבול נובע מזה שבמקום אחר הוא אומר שהצופה מעצים את האגו, בעוד שמהקטע הזה נובע שהצופה הוא זה שמטפח אי הזדהות עם המיינד וכל תופעות הלוואי שלו.

 

[o n m y w a y]

הבעיה שנובעת

מלקרוא חומר של מורה שאננו קיים, הוא הפרשנות. כל סיטואציה בא הוא אמר את שאמר נאמרה למען אותו אדם או מספר אנשים אין להתייחס באופן מפורש לתשובה כי אם היא הייתה ניתנת לך בשידור חי, היא הייתה שונה בעליל! לכן כל שנותר הוא כאשר אנו קוראים ספר, הוא לקבל השראה ותו לא. וזו מתנה ענקית כשלעצמה.

 

[שנטידווה]

סליחה, אבל לא הבנתי

הצופה צופה במה? העד, למה הוא עד? ומה הכוונה ש"העד הוא משהו שקורה, משהו שמתרחש"? למות שקראתי כמה מן ההודעות שנכתבו עדיין לא הבנתי במה הדברים אמורים. סליחה על הקירצוץ

 

[שנטידווה]

למות=למרות

 

[שנטידווה]

ניסיון להבהרות

הצפיה לא תעצים את האגו אם לא תתרחש היצמדות לנצפה ולצופה גם יחד. איך אפשר לאפשר מצב כזה? פשוט: לא לתת גם לצופה וגם לנצפה ללכוד את תשומת לבנו. לגבי תחושות של הפירוד, הזרות והניכור: אלה תחושות שנוצרות עקב המצב הלא רגיל שבו שמנו את תודעתנו. במצבה הרגיל, התודעה נמצאת במצב של הזדהות מלאה, או כמעט מלאה לכל התהליכים המנטליים והרגשיים שמתרחשים בה. פירוד, זרות וניכור אלה הם "מחאתה" (אם אפשר לקרוא לזה כך

) של התודעה על מצבה החדש והלא-רגיל. כל שיש לעשות הוא- לא להזדהות עם תחושות אלה, כמו גם עם כל תהליך מנטלי ורגשי אחר באופן גורף. יום אחד יפציעו הפיכחון, הבהירות והשלווה הגדולה. או אז ייעלמו כל השאר מבלי להותיר את עקבותיהם

. מקווה שעזרתי, ולו במעט