הצופה והעד שאלות.

[alissa]

הצופה והעד שאלות.

מעיון חוזר בכתביו של אושו, גיליתי תגלית מרעישה . הצופה והעד הם שני דברים שונים לחלוטין! על פי הסבריו של אושו הצופה והנצפה הם למעשה שני היבטים של אותו הדבר ואילו העד הוא משהו שקורה, משהו שמתרחש. רק כשהעד מתעורר הצופה והנצפה הופכים לאחד. וזה המצב המכונה בפי כל הארה. (ברק שים לב, זה קשור לשיחה שלנו בצ'ט על המתבונן במתבונן) אפשר לתרגל צפיה אך לא ניתן לתרגל עדות. אושו טוען שהצופה הוא חלק מהאגו ותרגול הצפיה מעצים בעצם את האגו. טענה זו בילבלה אותי לחלוטין ופה אני מגיעה לשאלה. מטרת הצפיה, ההתבוננות היא חקירה עצמית. הבנה של תהליכים פנימיים הקשורים למיינד, לתפיסות, לרגש, לתחושות. כיצד יתכן שפעולה זו תעצים את האגו אם מטרתה היא ליצור אי הזדהות עם האגו?? הטענה הזו של אושו גם מתחברת לי לחוויות מתרגולי התבוננות שלעיתים מעוררות יותר דווקא תחושות פירוד, זרות וניכור. אשמח להבהרות (ממי שחושב שיש לו אותן כמובן).

 

[אינקה]

חזרי למודלים של בארס

 

[alissa]

זו התשובה שלך אינקה?

כמה מאכזב. אני בטוחה שיש לך גם משהו משלך להגיד. והאמת? אני מאוד רוצה לשמוע.

 

[אינקה]

יש שם שני מודלים

אחד שבה מקור תשומת הלב הוא בגוף והאובייקט/עולם חיצוני לו, והשני כאשר מקור תשומת הלב אינו באדם ואילו הגוף/האדם וגם העולם הם לכאורה אובייקטים של המודעות. במודל הראשון האדם הוא הצופה בתהליך שך התבוננות. המודל השני מציג משהו שלא ממש ניתן לתרגם אותו ויזואלית ובו הצופה והנצפה נמצאים באותו צד של תהליך המודעות. העד מתגלה במודל השני.

 

[alissa]

אמממ לא הבנתי ../images/Emo5.gif

 

[אינקה]

נו טוב

זה במילא לא היה ממש הסבר. יש לי טכניקה שמטפלת בדיוק בזה אבל היא מאוד עדינה ויש לה כמה שלבים כך שהיא לא מתאימה לתיאור ברשת. בעיקרו של דבר מדובר בכך שעל תשומת הלב להתחלק שווה בשווה בין בין הצופה למושא הצפייה. נסי להבין זאת מבלי לעשות שום דבר רצוני כדי לקדם את זה. אם ההבנה עצמה לא תעזור לך כדי להשיג מצב זה באופן ספונטאני דברי איתי.

 

[alissa]

או קי, תודה

אבל עוד שאלונת: אמרת שעל תשומת הלב להתחלק שווה בשווה בין הצופה לבין מושא הצפיה. אך האם הצופה הוא לא תשומת הלב בעצמו? הצופה הוא זה ששם לב בעצם למה שעולה, האם אתה אומר שיש עוד אלמנט בתהליך ההתבוננות מלבד הצופה והנצפה?

 

[אינקה]

קשה לענות על זה

כי מערכת המושגים שלנו אינה מתאימה לכך, אבל אפשר לומר שיש רמה שלנו שנמצאת מעבר למה שאנו מכירים כעצמנו. מה שאנו מכירים באופן רגיל זה רק דימוי שיש לנו על עצמנו. בתהליך ההתבוננות נחשף קיומו של הצופה העדין שהוא מקור תשומת לב שמכוונת ממנו והלאה. הצופה יכול לתפוש או את עצמו או את מושא ההתבוננות אבל לא את התמונה השלמה, זו התבוננות שיש בה דואלית ולכן תרגול שלה יכול לעיתים להעמיק דואליות. התמונה העצמית השלמה כבר אינה תמונה אלא דבר חי ואמיתי והיא מתגלה כאשר תהליך ההתבוננות הופך להיות יחידה אחת של תפישה ללא פיצול פנימי. נראה שלזה אושו קורא העד.

 

[alissa]

טוב ויפה, אולם העד נוכחותו מורגשת

או מודגשת אצל אנשים שהגיעו לרמת התפתחות גבוהה מאוד, אולי במצב של הארה. אני שואלת מהמקום הלא מואר בעליל. העד מבחינתי הוא תיאוריה ולא חוויה, כל שאני יכולה לדבר ולשאול זה על התרגול עצמו או על דקויות בתרגול התבוננות. אם תרגול התבוננות מעמיק את הדואליות , כדבריך, כיצד אם כן, ניתן לגשת לתרגול במטרה לגלות או לחוות את אותו עד? או במטרה לראות את התמונה הגדולה (שאם זה מעניין מישהו, זוהי בדיוק מטרתי).

 

[אינקה]

זו באמת השאלה הבאה בתור

והאמת היא שחשבתי להתייחס אליה כבר בתשובתי הקודמת. לדעתי גישת ההוראה שנוקטים בה רוב המורים היא להביא את המתרגלים למצב מסויים ולאפשר להם לגלות בעצמם את האמת מתוך בחירה חופשית ובקצב התפתחות אישי. התקווה, אם אפשר לקרוא לזה כך, היא שבמשך תרגול התבוננות יגלה המתרגל בעצמו את הפרדוקס שבתפישה הדואלית וגם ימצא את המפתח לשלב הבא. יחד עם זאת כל הדברים גם נכתבו על ידי מורים שונים אלא שהם נותרים "שקופים" בפנינו עד לרגע הנכון להתעוררות, ממש כפי ש"גילית" הרגע משהו בטקסט של אושו שלא הבחנת בו קודם. את שואלת איך ניתן לגשת לתרגול במטרה לחוות את העד, לראות את התמונה הגדולה, את האמת. לדעתי המפתח הוא רוח חקירה. לא לקבל שום דבר כמובן מאליו גם כשאת עושה את זה בפעם המיליון ואחת. לא להניח שמשהו מסויים אמור לקרות ולנסות לקדם אותו - אלא פשוט להיות שם... ולתהות.

 

[alissa]

אני מבינה

טוב, זו קצת בעיה מאחר ואנו נוטים להקשר לחוויות או לתובנות אותן "השגנו" בנסיונות קודמים. לגבי הפרדוקס - ובכן טרם פיצחתי אותו מה שמותיר אותי במצב די תקוע לעת עתה. אני מניחה שהתשובות יחד עם הכיוון הנכון יגיעו עם הרצון. תודה על תשובתך.

 

[אינקה]

לפני שמפצחים את הפרדוקס

יש להבחין בו ולא להניח להכרה להתעלם ממנו. כשפותחים דלתות במסדרון אינסופי לפעמים פותחים גם את הדלת הנכונה. העניין הוא לתפח את הרגישות הנכונה.

 

[אבי בכר 2005]

אם יורשה לי

פרדוקס הוא תוצר של חשיבה אפשר לאמר שהוא תוצא אינהרנטי בחשיבה החשיבה שלנו שהיא לוגית דואלית בנויה בצורה כזו שבמוקדם או במאוחר תוביל לפרדוקס לא רק שזה צפוי זה בילתי נמנע. לפצח פרדוקס זו אשליה שמולידה החשיבה שיצרה אותו היא מניחה שהפרדוקס נובע מ הנחות שגויות או הסקת מסקנות מוטעית (שימוש לא נכון בלוגיקה או אי שימוש בלוגיקה) היא לרוב איננה מניחה שההנחות היו נכונות והסקת המסקנות הייתה מדוייקת ובעצם דווקא בגלל זה הופיע הפרדוקס על מנת להפטר מהפרדוקס יש להפטר ממה שיצר אותו וזו החשיבה רק שיש כאן פרדוקס גם ההודעה הזו מושתת על לוגיקה מסויימת זה כמו להתרוצץ בתוך ספירה ענקית (פנים כדור) בנסיון לחפש פינה לנוח רק כאשר נופלים מותשים עם הלשון בחוץ ועוזבים זאת לרגע מכה בנו "המחשבה" - מה לעזאזל אני מנסה לעשות בדיוק בשעה האחרונה? התירגול אם כן הוא לא לנסות להגיע לפתרון באמצעות המחשבה אלא להתקל בעוד ועוד פרדוקסים אך לא לברוח מהם בהתחלה זה יכול לתסכל בהמשך זה משעשע אחר כך זה שוב מתסכל ומשעשע מדכא ואז גם השעשוע, והתיסכול הופכים להיות עוד דבר שקורה ולנסות להסביר את ההמשך יהיה כמו להמשיך להתרוצץ בתוך הספירה

 

[מוטי ש]

כך אני רואה זאת

אם אדם לא מתבונן בעצמו ביחס למטרה מסויימת, ביחס לתהליך מסוים שלובש תכלית של יעוד אז לשם מה לו להתבונן בעצמו בכלל? התבוננות שאינה מכוונת לעשיה היא עקרה, היא חסרת משמעות וחסרת טעם. אדם יכול לעשות זאת רק לשם האגו,כי האגו גדל והולך ביחס ישר להתפתחות של חוסר העשייה באדם. ככל שאת עושה פחות,האגו שלך הולך וגדל וזה בכלל לא משנה כמה את סבורה שאת רוחנית. האגו האו מנגנון של פיצוי,הוא נוצר בשביעון הראשון לחיי אדם,כאשר הילד תלוי לחלוטין באחרים וכל עולמו מעוצב על ידי החוץ באופן מוחלט! לכן,כשם שילדים נוטים לדמיין,כך גם האגו מפצה את עצמו לאורך כל החיים באמצעות דמיון במקום מעשה. זאת רגרסיה טבעית למצב הילדותי וחסר האונים. הדמיון יכול להחליף את עצמו אצל אדם מבוגר בהתבוננות שיוצרת איזשהו מקסם שווא של התקדמות או עצמאות, אבל סה"כ,זה אותו הדבר בדיוק.גם זה דמיון ומקסם שווא. רק עשייה חדשה אקטיבית יכולה ליצור אי הזדהות עם האגו. אי הזדהות נוצרת רק באמצעות חיכוך יוצא דופן יחסית למה שהאדם מורגל בו.רק דבר כזה יכול לאפשר תפיסת מרחק. האגו לא אוהב את החיכוך הגדול ולכן כל התבוננות שאין עימה גם את החיכוך של העשייה היא בסך הכל כלי בידי האגו להאדיר את עצמו ללא כל תכלית,משהו בסגנון: "אני מתבונן"..."אני מבין" ..."גיליתי תגליות מרעישות".. גם בהתבוננות יש חיכוך מסוים,סה"כ,לא מדובר בהרגל טבעי של האדם. יחד עם זאת,מנגנון הפיצוי האוטומטי מונע כל פעולה נוספת באמצעות הצהרות מהסוג שתיארתי למעלה ובאמצעות כך מגדיל את הערך העצמי הכוזב. הערך העצמי הכוזב מקטין את יכולת העשייה ומגביר את הדמיון. החיכוך הקטן כשלעצמו הוא כלי בידי האגו לדמיין עשייה משמעותית ומקדמת לכאורה. יופי,אתה מתבונן,ומה אתה עושה עם זה בדיוק? מה שונה היום מאתמול?מה יהיה שונה מחר מהיום? גם מחר תתבונן? לכן,דבר ראשון עשייה ובד בבד או מייד לאחר מכן התבוננות. ההתבוננות היא בדיעבד או בו זמנית לעשייה,לא למפרע. כאשר היא למפרע,או בלי עשייה בכלל,זה בסך הכל לטחון מים. במילים אחרות,האדם חייב לדעת "למה הוא מתבונן" ולאחר מכן "מתי הוא מתבונן" ולבסוף :"איך הוא מתבונן או במה הוא מתבונן". כך אני תופס את זה היום.

 

[alissa]

התבוננות לשם חקירה....?

לשם הגברת המודעות.. לשם - לדעת את עצמך. האם כל אלו אינן מטרות ראויות? "רק עשייה חדשה אקטיבית יכולה ליצור אי הזדהות עם האגו. אי הזדהות נוצרת רק באמצעות חיכוך יוצא דופן יחסית למה שהאדם מורגל בו.רק דבר כזה יכול לאפשר תפיסת מרחק" - אתה יכול להסביר או להרחיב, לא בטוחה שהבנתי. אה ועוד דבר, אני לא חושבת שאני רוחנית . אני בכלל לא יודעת מה זה אומר.

 

[כנרת יפה שלי]

במצב הארה:

הדברים שתארת פשוט קורים. הם לא נעשים בצורה מודעת,אלא מתפתחים עם העליה בתודעה לקראת הארה.

 

[מוטי ש]

באשר לשאלתך

כוונתי הייתה פשוטה.תהית לגבי כוונתו של אושו ולי נראה היה שניתן לתפוס את דבריו לגבי התבוננות בפרספקטיבה שהצעתי. אושו התכוון בדבריו,בפרספקטיבה שאני רואה זאת,שהתבוננות לשם התבוננות היא סוג של הדוניזם מסווה, סוג של אוננות,סיפוק עצמי מעשיית משהו,שהוא בעצם כלום.זה מה שאדם עושה בינו לבין עצמו מבלי לשתף את העולם או ללא כל תוצאות נראות בעולם.מצד שני,באופן די פרוורטי, זה לא מפריע לו להתגאות בעשייה."התבוננתי בעצמי"! עשיה חדשה אקטיבית היא עשיה שאינך מורגלת בה ואת יודעת שאינך מורגלת בה, לכן את מסוגלת לשים לב יותר למה שיכול לאפשר אותה או למה שמונע אותה.זה משהו שמנוגד לחלוטין להדוניזם,שפירושו לעשות רק את מה שנוח ונעים ומענג או שיש בו תגמולים מידיים שלמענם האגו מוכן להתאמץ באופן כזה או אחר.אז באמת את יכולה לסקור את כל העולם הפנימי שלך והאינטראקציות השונות והמשונות שיש בו בכל רגע נתון.מה מוביל למה,מה מעכב את מה וכדומה... כאשר את מתבוננת בזה והמטרה שלך היא מטרה חזקה,שיש לה רגש מניע חזק, להתבוננות שלך יש ערך לימודי.היא איננה אפרורית והרגש מעצים אותה.לעיתים אפילו מדובר ברגש שלילי שעלה וגם את האנרגיה שלו ניתן להמיר ללמידה חדשה.זאת היא למידה שאיננה הולכת לאיבוד. ההתבוננות הנ"ל מלמדת אותך לא רק על הדרך שבה פעלת עד היום בעולם,אלא גם על הערך האמיתי שלך באותו רגע. כל אחד מאיתנו נוטה לדמיין את עצמו עם יותר כוחות ממה שיש לו באמת או פחות כוחות ממה שיש לו באמת. בשעה של עשיה כזאת, את עשויה לנקוט בפעולות שאינן מיצגות את דרך התגובה הרגיל שלך בעולם את יכולה להתנגד באופן פנימי לדרך התגובה הרגילה שלך,ובאמצעות זה להתחיל לשנות את גורלך ואת מציאותך בעולם. השינוי הפנימי הוא שינוי חיצוני באופן בלתי נמנע.כי מה שקורה "בחוץ" משפיע על מה שקורה "בפנים" ומה שקורה בפנים יצור משהו חדש בחוץ. את מביאה לידי ביטוי בהדרגה יותר אפשרויות,שלא היו קיימות לפני כן. ולכן יש התרחבות של המודעות בעקבות העשייה,שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור. .

 

[alissa]

אז רגע, מה שנובע מההסבר שלך

שללא רצון או מטרה מסויימת, אין צורך להתבונן? או שההתבוננות אין בה תועלת? זה נשמע לי דווקא הגיוני, כי בכל פעם שתרגלתי עם כוונה או מטרה (להגיב אחרת, לבחון דרכי תגובה חדשים) קרה משהו (אני מכנה זו אלכימיה רגשית) . וכשתרגלתי התבוננות לשם התבוננות או לשם תצפית בלבד נוצרה בעיקר תחושת פירוד וניכור. אושו לא ממש מדבר על שני המצבים האלה. הוא מדבר על התבוננות וצפיה בכל מיני מקומות ובהקשרים שונים ולא ממש מבהיר מתי יש להתבונן. אבל אני מקבלת את ההסבר שלך, נשמע לי נכון.

 

[מוטי ש]

ראי למשל

מה קרה לג'ק קורנפילד לאחר שהוא חזר למערב וזאת לאחר שנים רבות של תרגול מדיטציה והתבוננות. בשורה התחתונה,האדם התחיל להציב מטרות כדי להביא את עצמו לאיזון המתאים לאורח חיים אחר,שונה,מזה שבו תרגל את ההתבוננות באופן כל כך טוטאלי.עקומת הלימוד שלו לגבי עצמו עלתה בצורה משמעותית כמו שלא הייתה מעולם,כי הוא הגיע מהסביבה הניטראלית של המנזר לסביבה בלתי נסבלת של חיכוך ועשייה שלא הייתה קלה לו במידה מרובה. ואם ההתבוננות שתרגל במנזר לא פעלה עבורו במערב,אין כל סיכוי שהיא תפעל עבור כל מערבי אחר, שלא יכול להגיע אפילו לאותה אינטנסיביות של תרגול שהוא התנסה בו במשך כמה שנים במנזרים. .

 

[מוטי ש]

היי עליסה

עוד חידוד קטן לדברים כדי למנוע בילבול עם דבריו של נהראש,שיצא לי כבר לקרוא בתחתית השירשור(הוא פשוט מאוד משתמש במושגים דומים,עשייה מטרה וכדומה). הצבת מטרות למדיטציה יכולה לשרת את האגו מבחינת רווחים מידיים,אבל הצבת מטרות לחיים יש לה משמעות אחרת לחלוטין, שהיא תלויה בכוונה של האדם העושה אותה.אם יש לו כוונה הישגית או התפתחותית. בכוונה התפתחותית האדם יוצר תהליך שהעיקר בו הוא התכלית מעבר לעצמו,כמשתתף אקטיבי בתהליך היותר גדול של הקיום והיקום. "מחוץ" לדרכים רוחניות(אך בהשראתן),כל אדם יכול לבדוק היטב את אזורי הנוחות שלו ולעבור אל מעבר להם.הוא יכול לבחור לשנות את התנאים שיוצרים את המציאות שלו כפי שהוא מכיר אותה ולבדוק איזורים לא ממופים חדשים בגיאוגרפיה הפנימית.זה לא קל,אבל זה אפשרי ואנשים רבים עושים זאת כל הזמן.למשל,גנדי בהודו.(כיצד הפך להיות מעורך דין אפרורי למשחררם של מיליונים?) כמה פעמים כבר חשת שאת רוצה לעשות משהו שונה ממה שאת עושה בחייך ומשום מה לא עשית, משום שהאגו שלך טירפד לך את הכוונה עוד באיבה?התת מודע מדבר בהרבה צורות ואופנים וקורא לנו למשימה המרתקת של חקירתו באמצעות עשייה חדשה,אולם פעמים רבות אנו פשוט מאוד מתעלמים כדי להשקיט את החיכוך האפשרי עם המודעות והדימוי העצמי. בעבר שמעתי מורה רוחני שאמר:הייעוד שלכם נמצא בכל מה שאתם לא עושים עכשיו.אומנות הצבת המטרות היא למצוא את כל אותן הזדמנויות שחולפות בתודעתינו ולהביא אותן תוך חיכוך לידי ביטוי בעשיה חדשה.אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומנו. בדרכים רוחניות מספקים לאדם את הגירויים שמאפשרים לו להתבונן בעצמו באופן שאיננו עקר.אומרים לו מפורשות לעשות כל מיני עבודות כאלו או אחרות,שבהן הוא איננו מורגל על מנת שיוכל ללמוד על עצמו ועל הדרך שבה הוא פועל ולהביא את התובנות והידיעות הללו לכל עשייה אחרת שיעשה לאחר מכן בחייו.