הצד שלנו בסיפור

ועוד משו לאמא גאה:

נראה שההודעה שלי יצאה קצת תוקפנית.. וזו לא היתה הכוונה. בעצם, כמו במשפחה, גם בפורומים כנראה.. דווקא מי שהכי קרוב וקשוב - בו מטיחים את הכאב שבלב. אז קבלי
עם התנצלות...
 

HuGo Hell

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo1.gif

אני מסכים. אבל יש הורים, עד כמה שאני מכיר. שחושבים שזה סתם יעבור. כלומר שתי ידידות שלי יצאו מהארון בפני אמא שלהן. לאחת מהן, אמא שלה אמרה לה "אפשר לרפא את זה" - זה לא מחלה. אי אפשר לרפא את זה... לשנייה, אמא שלה אמרה לה שזה יעבור, שזאת סתם תקופה. וכך היא גם מתנהגת.
 

nir 406

New member
כבר הגבתי על זה בפורום אחר../images/Emo183.gif

אבל אגיב כאן גם- מעורר מחשבות מאוד. כל הכבוד אמא גאה.
 

X Talk 1

New member
מסכים עם אמא גאה או עם ערבהאיןקץ../images/Emo35.gif

הסכמתי עם כל מילה של אמא גאה. אחר כך קראתי את התגובה של ערבהאיןקץ והסכמתי גם עם דבריה. שני הודעות שהכילו כל דבר מה שיכלתי לכתוב בשרשור הזה. אז עם מי אני מסכים בעצם ? חשבתי על זה, והחלטתי שאני מסכים עם אמא גאה (+ הרחבה לדברי ערבה). לא פעם הוזכר בפורומי הגאווה של תפוז, שלפני היציאה מהארון רצוי להיות חזק פיזית ונפשית, ובקיא בנושא בכדי שיוכל לענות על שאלות, ולהבין שלהורים זה לא יהיה קל, ובאף אחד מהשרשורים האלה לא הועלתה ביקורת. עכשיו, משעלתה ביקורת, תגובתי: לילד באמת יש את כל הזמן שבעולם לעכל ולהשלים עם מי שהוא. לדעתי, מי שמרגיש מספיק בוגר ובשל בשביל לצאת מהארון להוריו, צריך להיות גם מספיק בוגר ובשל בשביל להבין שגם ההורים צריכים זמן לעכל ולהשלים עם זה. אין מה לעשות, הוא צריך לדעת שאמא שלו אוהבת אותו ולהבין אותה שזה רק עניין של זמן.
 

nir 406

New member
אומנם זה עניין של זמן../images/Emo183.gif

אבל יש ילדים כאלה שפתוחים עם הוריהם (כמוני...
) ואני לא מתבייש לספר. בגיל 13: "אמא... אני חושב שראיתי פורנו של בנים..." מיד היא מושיבה אותי לשיחה ומבקשת להודיע לה בעוד כמה שנים איך אני מרגיש עם זה. האבא קצת הומופוב- אבל אתם יודעים מה? שילך לעזאזאל. אני שונא אותו בסופו של דבר. זה הכל.
 

nir 406

New member
כמובן../images/Emo183.gif

לה ולי יש קשר מאוד חזק שלא משנה מה יקרה הוא לא יתפורר.
 

kfitz1

New member
יש בזה משהו...

אמא שלי שנים מבינה ויודעת על משיכתי המינית וכמובן שהכירה גם את כל בנות הזוג שהיו לי אבל אף פעם "לא קראנו לילד בשמו". לפני מספר חודשים הינו ביחד (אני ואימי) בארה"ב - ביקרנו שם את אחי, הרגשתי שזהו - היא חייבת לשמוע את זה ממני, לא מאחי,לא מגיסתי ולא ממסקנות והשערות ששמורות אצלה במערכת הפנימית שלה. וכשסיפרתי לה היא פשוט ניסתה להתכחש לידיעה ולדחות אותי הכל צורה שהיא (את לא צריכה ללכת ל... וכד'), אני יצאתי ממש מאוכזבת מהשיחה כי הציפיה שלי היתה שלאחר כמה שנים של השערות והוכחות אינסופיות היא תקבל את העניין באותו הרגע ותגיד לי מיד שהיא מקבלת אותי כפי שאני..ולא משנה מה דרכי. אבל...זה לא היה כך וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. היום - לאחר מספר חודשים היא מדברת על כך בחופשיות (לפחות במבנה המשפחתי שלנו) ואני ובת זוגתי מגיעות אליה לארוחות ערב בוים שישי והיא מתעניינת ושואלת ומאוד מעורבת בחיינו. אז ככה שהמקרה שלי דיי הוכיח לי שאמא גאה צודקת במאמר שלה ואכן יש לתת זמן "לעכל" . זה עדין לא סותר את אהבה שיש להורים שלנו כלפינו, זה לא מה שישנה.
 
למעלה