הצד שלנו בסיפור
- פותח הנושא אמא גאה
- פורסם בתאריך
הצד שלנו בסיפור
כשילד בא ומספר להורים על עצם היותו הומוסקסואל, הוא/היא יוצאים מהארון וההורים נכנסים לארון, לפחות לתקופה מסוימת. נכון, קראתי את זה פעם באחד הסיפורים, אבל זה תיאר במדויק את ההרגשה ולכן אני חוזרת ומדגישה זאת. אתם הילדים מצפים מאיתנו לקבל אתכם פה ועכשיו, הכיצד ? כמה שנים לקח לכם להיבהל מה"תגלית", לעבד את הנתונים בראשכם, להתלבט, להתבייש, להתנזר, להתנתק, להתבודד, להסתתר ועוד המון חוויות קשות שעברתם/ן ? ואנו ההורים שאתם הילדים שלנו, העתיד שלנו, דור ההמשך שלנו, המשענת לעתיד, אנו יכולים ו/או מסוגלים לשמוע את ה"בשורה" והופ הופ טרה-לה-לה לשמוח ?? כמו שאמא מסוימת אמרה "לא בדיוק הודיעו לי שקיבלו פרס ישראל..." אל תשכחו, חונכנו על ברכי שנות הששים. המין החפשי אבל....גבר ואישה! קיבלנו מהחברה מסרים חד-משמעיים: הומסקסואליות=סטייה. אז רגע בבקשה, תנו זמן לעכל את הנתונים. אמנם אנחנו לעולם לא נפנה עורף לילדנו בטח לא בגלל נטייתם המינית ותהייה הסיבה לכך אשר תהייה: נפשית, פסיכולוגית או מתוך בחירה ו/או העדפה. עד היום המחקרים אינם תמימי דעים בקשר לגורם - האם גנטי או שמא בעיה פסיכולוגית אבל מה זה משנה? "איש אישה בבחירתם יחיו.." וכך אנו צריכים לקבל את הדברים. צריכים אכן, אבל ילדים יקרים, תנו זמן בבקשה ! הקלו עלינו. תגישו את ה"ארוחה" במנות ולא בבת אחת. קודם תספרו לנו, תנו לנו לבכות אם אנחנו צריכים את זה, כן אנחנו צריכים את זה. זוהי תקופת אבל שאנו ההורים חייבים לעבור, אגב אבל לא חייב להתחבר עם מוות אלא לאובדן ויש אובדן. אובדן של תקוות, של חלומות שנרקמו סביב הבן/בת. הבכי גם מקל מאד הוא משחרר קצת לחצים (פיזיים) ונפשיים. אל תלחצו עלינו לספר מיד למי שאנחנו עדיין לא מוכנים לספר, אנחנו יודעים ומכירים היטב את דעותיהם של חברים ובני משפחה וקרוב לוודאי שיש לנו סיבות למה אנחנו בוחרים לספר לאחד ולשני לא. אני לדוגמא סיפרתי מיד לאמי הקשישה והיא עודדה אותי והייתה לי המשענת בימים הראשונים וכמו כן לחברה אחת שהכרתי את דעותיה ופתיחותה בעניין. לעומת זאת חששתי מאד לספר ליתר בני משפחתי כי אני מכירה את שמרנותם ובכל זאת לאחר תקופה סיפרתי לאחותי ואת אשר יגורתי בא לי, היא יעצה לי לא לדבר על הנושא עם בתי יותר לעולם. לדבריה: "זהו, קבלי את העובדה ואל תתני לה להביא חברה הבייתה זה לא בריא אלו אנרגיות שליליות..." ויש עוד המשך שלא כדאי לכם לשמוע, כמובן שזה הכאיב לי עד בלי די.... זה כואב עוד היום וזה יכאב תמיד. אז תאמינו לנו ההורים אנחנו יודעים למי לספר, מתי לספר, עם מי לחלוק את הכאב ובמשך הזמן לומדים לקבל את ההומוסקסואליות שלכם כמו את העקשנות שלכם וכמו את החיוך שלכם. אותכם קיבלנו מההתחלה, בעצם לא מדויק, אותכם מעולם לא דחינו - אתם הייתם ונשארתם הילדים האהובים שלנו. ילדים יקרים שלנו, בנים ובנות, הומוסקסואלים ולסביות : אתם האוצר של ההורים, החברים ובני המשפחה, רק תנו לנו את הזמן.....
כשילד בא ומספר להורים על עצם היותו הומוסקסואל, הוא/היא יוצאים מהארון וההורים נכנסים לארון, לפחות לתקופה מסוימת. נכון, קראתי את זה פעם באחד הסיפורים, אבל זה תיאר במדויק את ההרגשה ולכן אני חוזרת ומדגישה זאת. אתם הילדים מצפים מאיתנו לקבל אתכם פה ועכשיו, הכיצד ? כמה שנים לקח לכם להיבהל מה"תגלית", לעבד את הנתונים בראשכם, להתלבט, להתבייש, להתנזר, להתנתק, להתבודד, להסתתר ועוד המון חוויות קשות שעברתם/ן ? ואנו ההורים שאתם הילדים שלנו, העתיד שלנו, דור ההמשך שלנו, המשענת לעתיד, אנו יכולים ו/או מסוגלים לשמוע את ה"בשורה" והופ הופ טרה-לה-לה לשמוח ?? כמו שאמא מסוימת אמרה "לא בדיוק הודיעו לי שקיבלו פרס ישראל..." אל תשכחו, חונכנו על ברכי שנות הששים. המין החפשי אבל....גבר ואישה! קיבלנו מהחברה מסרים חד-משמעיים: הומסקסואליות=סטייה. אז רגע בבקשה, תנו זמן לעכל את הנתונים. אמנם אנחנו לעולם לא נפנה עורף לילדנו בטח לא בגלל נטייתם המינית ותהייה הסיבה לכך אשר תהייה: נפשית, פסיכולוגית או מתוך בחירה ו/או העדפה. עד היום המחקרים אינם תמימי דעים בקשר לגורם - האם גנטי או שמא בעיה פסיכולוגית אבל מה זה משנה? "איש אישה בבחירתם יחיו.." וכך אנו צריכים לקבל את הדברים. צריכים אכן, אבל ילדים יקרים, תנו זמן בבקשה ! הקלו עלינו. תגישו את ה"ארוחה" במנות ולא בבת אחת. קודם תספרו לנו, תנו לנו לבכות אם אנחנו צריכים את זה, כן אנחנו צריכים את זה. זוהי תקופת אבל שאנו ההורים חייבים לעבור, אגב אבל לא חייב להתחבר עם מוות אלא לאובדן ויש אובדן. אובדן של תקוות, של חלומות שנרקמו סביב הבן/בת. הבכי גם מקל מאד הוא משחרר קצת לחצים (פיזיים) ונפשיים. אל תלחצו עלינו לספר מיד למי שאנחנו עדיין לא מוכנים לספר, אנחנו יודעים ומכירים היטב את דעותיהם של חברים ובני משפחה וקרוב לוודאי שיש לנו סיבות למה אנחנו בוחרים לספר לאחד ולשני לא. אני לדוגמא סיפרתי מיד לאמי הקשישה והיא עודדה אותי והייתה לי המשענת בימים הראשונים וכמו כן לחברה אחת שהכרתי את דעותיה ופתיחותה בעניין. לעומת זאת חששתי מאד לספר ליתר בני משפחתי כי אני מכירה את שמרנותם ובכל זאת לאחר תקופה סיפרתי לאחותי ואת אשר יגורתי בא לי, היא יעצה לי לא לדבר על הנושא עם בתי יותר לעולם. לדבריה: "זהו, קבלי את העובדה ואל תתני לה להביא חברה הבייתה זה לא בריא אלו אנרגיות שליליות..." ויש עוד המשך שלא כדאי לכם לשמוע, כמובן שזה הכאיב לי עד בלי די.... זה כואב עוד היום וזה יכאב תמיד. אז תאמינו לנו ההורים אנחנו יודעים למי לספר, מתי לספר, עם מי לחלוק את הכאב ובמשך הזמן לומדים לקבל את ההומוסקסואליות שלכם כמו את העקשנות שלכם וכמו את החיוך שלכם. אותכם קיבלנו מההתחלה, בעצם לא מדויק, אותכם מעולם לא דחינו - אתם הייתם ונשארתם הילדים האהובים שלנו. ילדים יקרים שלנו, בנים ובנות, הומוסקסואלים ולסביות : אתם האוצר של ההורים, החברים ובני המשפחה, רק תנו לנו את הזמן.....
כרגיל, לי יש הסתייגות:
לו באה אלייך הבת שלך, וסיפרה לך שהיא חלילה חולה במחלה קשה. האם היית מצפה ממנה לתת לך זמן ? לספוג הסתייגות? הומוסקסואליות היא לא מחלה.. אבל היא שונות. האם זה לגיטימי כ-הורה לבקש מילד/ה "זמן לעכל" את היותו משקפופר? דיסלקטי? נמוך??? במקום לעמוד מאחורינו, להאבק לצידנו, לתמוך בנו ללא-סייג, ההורים של רובנו מתייחסים במידות משתנות, אל ההומוסקסואליות שלנו כאל "דווקא" שאנחנו עושות/ים. אני שמחה לקרוא אמא כמוך כותבת כאן... אבל עם זאת - עדיין כואב לי לקרוא שאמא לבת לסבית כותבת : "תנו לנו זמן"... כשבחרנו להיות הורים - ויתרנו על הפריוולגיה הזו. (וזאת אני כותבת כ-בת גילך, אם כי אמא צעירה ממך בהרבה, שעדיין לא חוותה "הפתעות" מילדיה. אולי עם השנים אלמד אחרת...)
לו באה אלייך הבת שלך, וסיפרה לך שהיא חלילה חולה במחלה קשה. האם היית מצפה ממנה לתת לך זמן ? לספוג הסתייגות? הומוסקסואליות היא לא מחלה.. אבל היא שונות. האם זה לגיטימי כ-הורה לבקש מילד/ה "זמן לעכל" את היותו משקפופר? דיסלקטי? נמוך??? במקום לעמוד מאחורינו, להאבק לצידנו, לתמוך בנו ללא-סייג, ההורים של רובנו מתייחסים במידות משתנות, אל ההומוסקסואליות שלנו כאל "דווקא" שאנחנו עושות/ים. אני שמחה לקרוא אמא כמוך כותבת כאן... אבל עם זאת - עדיין כואב לי לקרוא שאמא לבת לסבית כותבת : "תנו לנו זמן"... כשבחרנו להיות הורים - ויתרנו על הפריוולגיה הזו. (וזאת אני כותבת כ-בת גילך, אם כי אמא צעירה ממך בהרבה, שעדיין לא חוותה "הפתעות" מילדיה. אולי עם השנים אלמד אחרת...)
FireDragon
New member
נכון- ולא נכון.
אני מסכים איתך לגבי כל מה שכתבת. אבל צריך לעשות הבדל בין אידיאלים למציאות. הומוססקוסלאיות עדיין נתפסת, בהרבה מאוד רמות ומישורים- כבעיה, מחלה, דפקט ויש עוד המון מילים דומות- אבל אני בטוח שהבנת. וכל עוד זה ככה- אי אפשר לצפות מאנשים שלא נגעו בנושא באופן אישי, שגדלו על ערכים מעוותים, ושכל הידע שלהם נובע מסיפורים, טלוויזיה- ומצעד גאווה שנתי- לקבל ברגע שזה קורה. בקשר להודעה הראשית- זמן להתאבל- כן. אבל לא זמן להראות לנו שאתם עדיין אוהבים. לנו יש לגיטימציה מלאה לקחת לעצמינו את הזמן לקבל את עצמינו. אהבה עצמית אצל אדם אינה חסרת-תנאים. אהבה של הורה לילדיו חייבת להיות חסרת תנאים-לחלוטין. אז קחו לכם זמן להבין, זמן לקבל, אבל אין לכם שום זכות לבקש מאתנו- לתת לכם זמן לאהוב. ואני כותב את זה כילד, רחוק בשנים רבות מלהיות הורה, אבל אחד שמאמין ביסודות הבסיסיים של משפחה- ואחד שגדל על יסוד של אהבה. הורה אוהב את ילדיו, ללא תנאים, ללא מגבלות. הוריי מעולם לא קיבלו את המותרות להפסיק, גם לא לרגע, גם לא לשניה. ואני לא חושב שהייתי צריך לתת להם אותה.
אני מסכים איתך לגבי כל מה שכתבת. אבל צריך לעשות הבדל בין אידיאלים למציאות. הומוססקוסלאיות עדיין נתפסת, בהרבה מאוד רמות ומישורים- כבעיה, מחלה, דפקט ויש עוד המון מילים דומות- אבל אני בטוח שהבנת. וכל עוד זה ככה- אי אפשר לצפות מאנשים שלא נגעו בנושא באופן אישי, שגדלו על ערכים מעוותים, ושכל הידע שלהם נובע מסיפורים, טלוויזיה- ומצעד גאווה שנתי- לקבל ברגע שזה קורה. בקשר להודעה הראשית- זמן להתאבל- כן. אבל לא זמן להראות לנו שאתם עדיין אוהבים. לנו יש לגיטימציה מלאה לקחת לעצמינו את הזמן לקבל את עצמינו. אהבה עצמית אצל אדם אינה חסרת-תנאים. אהבה של הורה לילדיו חייבת להיות חסרת תנאים-לחלוטין. אז קחו לכם זמן להבין, זמן לקבל, אבל אין לכם שום זכות לבקש מאתנו- לתת לכם זמן לאהוב. ואני כותב את זה כילד, רחוק בשנים רבות מלהיות הורה, אבל אחד שמאמין ביסודות הבסיסיים של משפחה- ואחד שגדל על יסוד של אהבה. הורה אוהב את ילדיו, ללא תנאים, ללא מגבלות. הוריי מעולם לא קיבלו את המותרות להפסיק, גם לא לרגע, גם לא לשניה. ואני לא חושב שהייתי צריך לתת להם אותה.
FireDragon
New member
הכל נכתב כדיעה אישית שלי כמובן...
FireDragon
New member
הרגל...
ככה זה כשגדלים בבית פולני...
ככה זה כשגדלים בבית פולני...
FireDragon
New member
הבנתי בסדר גמור 
ולא התנגדתי לעניין של זמן להתרגל. כן אמרתי שבמהלך כל הזמן הזה- אתם לא מאבדים את החובה שלכם להמשיך לאהוב, באותה כמות, באותה צורה- ולהמשיך להראות לנו את זה. אל תשכחי את נקודת המבט של הילד. כשהוא מספר לאימא שלו משהו כל כך רגיש- ואחרי שהוא הציב את עצמו במצב כל כך פגיע כדי לספר לה את זה- והיא מסתגרת לה לתקופה מסוימת. אז בשביל זה נורא ברור שזו תקופת התרגלות. בשביל הילד- הוא לא יכול שלא לשאול את עצמו "אימא שלי הפסיקה לאהוב אותי?" ובגלל זה- מאוד חשוב להמשיך להראות לילדים שאתם אוהבים אותם, לא משנה מה אתם חושבים על הנטיות המיניות (או כל תכונה אחרת) שלהם.
ולא התנגדתי לעניין של זמן להתרגל. כן אמרתי שבמהלך כל הזמן הזה- אתם לא מאבדים את החובה שלכם להמשיך לאהוב, באותה כמות, באותה צורה- ולהמשיך להראות לנו את זה. אל תשכחי את נקודת המבט של הילד. כשהוא מספר לאימא שלו משהו כל כך רגיש- ואחרי שהוא הציב את עצמו במצב כל כך פגיע כדי לספר לה את זה- והיא מסתגרת לה לתקופה מסוימת. אז בשביל זה נורא ברור שזו תקופת התרגלות. בשביל הילד- הוא לא יכול שלא לשאול את עצמו "אימא שלי הפסיקה לאהוב אותי?" ובגלל זה- מאוד חשוב להמשיך להראות לילדים שאתם אוהבים אותם, לא משנה מה אתם חושבים על הנטיות המיניות (או כל תכונה אחרת) שלהם.
אמא של אייל ואלון
New member
יש לי הסתיגות קטנה מערבה
אני חושבת שיש לתת להורים תקופת אבל אני ממש מסכימה עם מה שאמרה אמאגאה "אגב אבל לא חייב להתחבר עם מוות אלא לאובדן ויש אובדן. אובדן של תקוות, של חלומות שנרקמו סביב הבן/בת" אני ממש תמכתי באמא שלי בתקופה הראשונה ונתתי לה אבל של שבוע חודש שנה וזה השתלם לי(ואצלנו אין החלפת תפקידים בתמיכה בדרך כלל) בכל אופן גם לי לקח זמן לעכל את היותי לסבית אז למה להם לא לתת זמן?
אני חושבת שיש לתת להורים תקופת אבל אני ממש מסכימה עם מה שאמרה אמאגאה "אגב אבל לא חייב להתחבר עם מוות אלא לאובדן ויש אובדן. אובדן של תקוות, של חלומות שנרקמו סביב הבן/בת" אני ממש תמכתי באמא שלי בתקופה הראשונה ונתתי לה אבל של שבוע חודש שנה וזה השתלם לי(ואצלנו אין החלפת תפקידים בתמיכה בדרך כלל) בכל אופן גם לי לקח זמן לעכל את היותי לסבית אז למה להם לא לתת זמן?
../images/Emo6.gif יש לך הסתייגות ממני?
חכי-חכי בקבלת שבת... את אחרונה ב"מוציא" !!!
ולגופם של דברים : פעם כשהייתי ב"מיון" הגיעה אמא עם ילד בן שש, שנפל ושבר את זרועו. הילד הוכנס לחדר-טיפולים, והיא , במקום להכנס איתו, הסתובבה בוכיה בפרוזדור ומיררה בבכי , תוך זעקות :"למה זה קרה לי???" לפעמים נדמה לי שהורות פירושה העדר הפרווילגיה הזו, של הקדשת זמן לכאבנו האישי - בזמן שילדנו זקוקים לנו. ככה אני, כשנפלתי מהסולם, קודם הרגעתי את הילדים שלי שנבהלו מאד, ורק אח"כ התפניתי לחבוש קרסול (שלי) נקוע. נער המספר לאמו שהוא גיי, נמצא במקום מאד רגיש פגיע ומבוהל. נראה לי שחובתה קודם להבטיח לו שהיא אוהבת אותו, ושעולמו לא ייחרב, ורק אח"כ להתפנות לעצמה. (והכל נכון גם לאבות ובנות וכל היתר...)
אמא של אייל ואלון
New member
במובן שאני מסכימה איתך
רק חסר לי להיות אחרונה ב"המוציא" נכון אבל זה תלוי בגיל הילד. לדעתי קודם להגיד אתה שלנו אנחנו אוהבים אותך אבל מצידינו הילדים אני חושבת שיש לתת זמן עיכול ולא לצפות לתמיכה מתלהבת מההתחלה.
רק חסר לי להיות אחרונה ב"המוציא" נכון אבל זה תלוי בגיל הילד. לדעתי קודם להגיד אתה שלנו אנחנו אוהבים אותך אבל מצידינו הילדים אני חושבת שיש לתת זמן עיכול ולא לצפות לתמיכה מתלהבת מההתחלה.
../images/Emo6.gif מה שקצת חלה ומלח יכולים לעשות..
אני לא בטוחה... נכון שמה שאת כותבת הוא יעיל ברמה האכזבה: אם לא נצפה לקבלה מיידית - לא נתאכזב... ואם לא נתאכזב ונפגע - הסיכויים לחיי משפחה טובים בהמשך - ללא צלקות רגשיות - גדולים יותר. אבל מצד שני, אם לא נעלה את רף הציפיות שלנו, לא נתקדם. ראי כאן למעלה את ההודעה שכתבתי על טל ואביטל: בזכות העמידה העקשנית שלהן על שוויון זכויותנו , יש לנו היום גישה ישירה לבנק הזרע. בזכותן יש לנו היום אפשרות לאפוטרופסות הדדית על ילדנו. בזכותן אני מקווה שעוד נגיע גם לאימוץ הדדי/משותף של הילדים. "מי שמכוון גבוה- עשוי לא להגיע לשם. מי שמכוון נמוך-בטוח לא יגיע!" אני עדיין מצפה ליום, שההפגנה הגדולה מול הכנסת בקריאה לשוויון זכויות להומולסביים, לא רק שתתרחש- אלא שיהיו נוכחים בה 10% מאזרחי המדינה, ועוד 30% - בני משפחותנו. האם זה מוגזם לבקש מההורים שלנו שיפגינו למען שלנכדיהם יהיו שתי הורות/ים????
אני לא בטוחה... נכון שמה שאת כותבת הוא יעיל ברמה האכזבה: אם לא נצפה לקבלה מיידית - לא נתאכזב... ואם לא נתאכזב ונפגע - הסיכויים לחיי משפחה טובים בהמשך - ללא צלקות רגשיות - גדולים יותר. אבל מצד שני, אם לא נעלה את רף הציפיות שלנו, לא נתקדם. ראי כאן למעלה את ההודעה שכתבתי על טל ואביטל: בזכות העמידה העקשנית שלהן על שוויון זכויותנו , יש לנו היום גישה ישירה לבנק הזרע. בזכותן יש לנו היום אפשרות לאפוטרופסות הדדית על ילדנו. בזכותן אני מקווה שעוד נגיע גם לאימוץ הדדי/משותף של הילדים. "מי שמכוון גבוה- עשוי לא להגיע לשם. מי שמכוון נמוך-בטוח לא יגיע!" אני עדיין מצפה ליום, שההפגנה הגדולה מול הכנסת בקריאה לשוויון זכויות להומולסביים, לא רק שתתרחש- אלא שיהיו נוכחים בה 10% מאזרחי המדינה, ועוד 30% - בני משפחותנו. האם זה מוגזם לבקש מההורים שלנו שיפגינו למען שלנכדיהם יהיו שתי הורות/ים????
אמא של אייל ואלון
New member
כן אחרי זמן מה כן
אני בטוחה שגם טל ואביטל שבאמת הן נערצות ואני חייבת להם המון לא עשו את המלחמה ביום שבו הן גילו שהן לסביות אני מאמינה בתהליכים. ואני חושבת שדווקא לתת זמן בסופו של דבר מביא לתוצאות יותר טובות. ואני חוזרת ומסייגת בתנאי שיש קבלה בסיסית של הילד ואומרים לו אנחנו אוהבים וכו... ומה הקשר האם הורים שעוברים תקופת אבל בהכרח לא יגיעו להפגנות. הלוואי שזה לא היה גורם לאבל אבל אם זה גורם אז צריך לעבור אותו.
אני בטוחה שגם טל ואביטל שבאמת הן נערצות ואני חייבת להם המון לא עשו את המלחמה ביום שבו הן גילו שהן לסביות אני מאמינה בתהליכים. ואני חושבת שדווקא לתת זמן בסופו של דבר מביא לתוצאות יותר טובות. ואני חוזרת ומסייגת בתנאי שיש קבלה בסיסית של הילד ואומרים לו אנחנו אוהבים וכו... ומה הקשר האם הורים שעוברים תקופת אבל בהכרח לא יגיעו להפגנות. הלוואי שזה לא היה גורם לאבל אבל אם זה גורם אז צריך לעבור אותו.
FireDragon
New member
איזה תקוות? אילו חלומות?
זוגות חד מיניים יכולים לחיות יחד- גם בלי להתחתן. זוגות חד מיניים יכולים להוליד ילדים (ערבה- היא עדות מושלמת בשביל זה). מה בדיוק בן הומו לא יכול לעשות- שבן סטרייט יכול לעשות? דבר אחד, יחיד ומיוחד- להימשך לבנות. שם זה מתחיל, שם זה נגמר. כל השוני ביני לבין החברים הסטרייטים שלי הוא זה, שכשהם מסתכלים על בנות- אני מסתכל על בנים. אני מתכנן להקים משפחה, אני מתכנן לגדל ילדים. לא כולם כמוני מתכננים כמוני כמובן, אבל בכל מקרה- להורים- לפני שאתם מתאבלים על תקוות שנופצו- תבדקו עם הילדים שלכם! תשאלו! אולי התקווה לא נופצה? אולי הם מתכננים להוליד לכם נכדים? אולי הם כן רוצה להתחתן ולחיות כזוג מן המניין? תשאלו! לבכות על חלב שנשפך- זה אנושי. לבכות על חלב שלא נשפך בכלל- זה סתם אבסורדי
שוב- אני לא נגד תקופת ה"אבל". אני פשוט נגד לקרוא לה תקופת אבל. תקופת הסתגלות נשמעת לי הרבה יותר מתאימה (שלא לדבר על פוליטיקלי קורקט). וזה מה שזה אחרי הכל, תקופת הסתגלות. ואגב- "אבל" זה פועל של צער ויגון- ומקושר או למוות, או לאסון (על פי הגדרה מילונית). הפועל לא קשור ליציאה מהארון. ושוב- אני בעד תקופת הסתגלות, אבל לגבי אבל- אם התקוות נופצו, תתאבלו חופשי. אבל תבדקו! תשאלו! תבררו אם התקוות נופצו בכלל! רוב הגייז (והלסביות) שאני מכיר- הם בעלי כוונה מלאה להקים משפחה ביום מן הימים. פיירדרגון. ואגב- אני מאוד מקווה שלא פספסתי משהו, אבל כשדיברת על חלומות ותקוות- דובר על נכדים ומשפחה, נכון? אחרת אני סתם ארגיש כמו אדיוט :/
זוגות חד מיניים יכולים לחיות יחד- גם בלי להתחתן. זוגות חד מיניים יכולים להוליד ילדים (ערבה- היא עדות מושלמת בשביל זה). מה בדיוק בן הומו לא יכול לעשות- שבן סטרייט יכול לעשות? דבר אחד, יחיד ומיוחד- להימשך לבנות. שם זה מתחיל, שם זה נגמר. כל השוני ביני לבין החברים הסטרייטים שלי הוא זה, שכשהם מסתכלים על בנות- אני מסתכל על בנים. אני מתכנן להקים משפחה, אני מתכנן לגדל ילדים. לא כולם כמוני מתכננים כמוני כמובן, אבל בכל מקרה- להורים- לפני שאתם מתאבלים על תקוות שנופצו- תבדקו עם הילדים שלכם! תשאלו! אולי התקווה לא נופצה? אולי הם מתכננים להוליד לכם נכדים? אולי הם כן רוצה להתחתן ולחיות כזוג מן המניין? תשאלו! לבכות על חלב שנשפך- זה אנושי. לבכות על חלב שלא נשפך בכלל- זה סתם אבסורדי
מסכים עם ההסתייגות
כשילד מגלה שונות חברתית, ההורה יכול לתפוס אחת משתי עמדות, עמדת החברה (בד"כ עמדה פרימיטיבית שפוגעת בילד)או עמדה מגוננת. כך או אחרת, להיות הומוסקסואל, בי, לסבית או טרנס לא פוגע באיש. כילד טרנסג'נדר שכל "חטאי" היה חוסר התאמה לסטריאוטיפים (מדכאים משהו...) על נשים, קיבלתי תגובות ראשוניות מההורים כגון "אתה חולה בראש". לאחר תהליכים של הבנה התגובות התמתנו לידי - "הורים אחרים היו יכולים לזרוק אותך מהבית". משפטים כאלה מאד מכעיסים, כי העובדה שהרבה הורים נוהגת בצורה מסויימת לא אמורה להשפיע בדבר על חשיבה הגיונית ומוסרית.
כשילד מגלה שונות חברתית, ההורה יכול לתפוס אחת משתי עמדות, עמדת החברה (בד"כ עמדה פרימיטיבית שפוגעת בילד)או עמדה מגוננת. כך או אחרת, להיות הומוסקסואל, בי, לסבית או טרנס לא פוגע באיש. כילד טרנסג'נדר שכל "חטאי" היה חוסר התאמה לסטריאוטיפים (מדכאים משהו...) על נשים, קיבלתי תגובות ראשוניות מההורים כגון "אתה חולה בראש". לאחר תהליכים של הבנה התגובות התמתנו לידי - "הורים אחרים היו יכולים לזרוק אותך מהבית". משפטים כאלה מאד מכעיסים, כי העובדה שהרבה הורים נוהגת בצורה מסויימת לא אמורה להשפיע בדבר על חשיבה הגיונית ומוסרית.
../images/Emo24.gif אני מבין אותך...
גם ההורים שלי אמרו לי שהורים אחרים היו זורקים אותי מהבית, ואבא שלי ניסה לשכנע אותי לגור עם בחורה, להיות בי וכו'... גם כיום הוא לא ממש מודע לכך שאני פעיל בתהל"ה ובפורום זה... אני לא בעד עמדת החברה או העמדה המגוננת, כי אם לנסות להבין את הילד... אתה כטרנסג'נדר, נולדת לגוף לא שלך. זו 'תופעה' מוכרת וידועה, ואפילו אבא שלי אמר שהוא מוכן שישקיעו כל סכום בכדי לעזור לבחור שבגוף בחורה ולהיפך... אהבתי את מה שרשמת כ"תחביבים" [להיות עצמי] ובציטוט [Live and let live] אני חושב שלהיות עצמך זה אכן חשוב, וכדאי לחיות ולתת לחיות... אגב, האם אתה כותב גם ב"טרנסג'נדרס וחברים"?
גם ההורים שלי אמרו לי שהורים אחרים היו זורקים אותי מהבית, ואבא שלי ניסה לשכנע אותי לגור עם בחורה, להיות בי וכו'... גם כיום הוא לא ממש מודע לכך שאני פעיל בתהל"ה ובפורום זה... אני לא בעד עמדת החברה או העמדה המגוננת, כי אם לנסות להבין את הילד... אתה כטרנסג'נדר, נולדת לגוף לא שלך. זו 'תופעה' מוכרת וידועה, ואפילו אבא שלי אמר שהוא מוכן שישקיעו כל סכום בכדי לעזור לבחור שבגוף בחורה ולהיפך... אהבתי את מה שרשמת כ"תחביבים" [להיות עצמי] ובציטוט [Live and let live] אני חושב שלהיות עצמך זה אכן חשוב, וכדאי לחיות ולתת לחיות... אגב, האם אתה כותב גם ב"טרנסג'נדרס וחברים"?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.