"הפתעות" בשבעה.

[סְקָאלִי]

"הפתעות" בשבעה.

השבוע יצא לי לחשוב על הנושא הזה - "הפתעות" שהיו בשבעה. שמתי הפתעות במרכאות, כי הפתעה זו בד"כ מילה עם קונוטציה חיובית [אם כי לפי ההמשך תראו שלא רק לכך התכוונתי], שאיכשהו לא הכי מתקשרת עם העצבות של השבעה. ובכל זאת, אני בטוחה שכל אחת שישבה שבעה חוותה סוג מסוים של הפתעה נוכח האנשים שהגיעו. חשבתי לעצמי על 2 דברים מאוד בולטים:

הביקור המפתיע המרגש ביותר: הגננת שלי מהגן. היא ראתה את מודעת האבל בעיתון, ופשוט באה. עברו שנים רבות מאז בקרתי בגן ... הייתי חיילת כשאימי נפטרה, אחרי שנים רבות של מחלה. אבל היא זכרה אותי ובעיקר זכרה את אימי, שהייתה אמא מאוד מעורבת, ופשוט הגיעה. זה היה ממש מרגש.

הביקור המפתיע המקומם: נכנסת אישה בגיל העמידה, כולה זורחת, ניגשת ישר אלי ולוחצת את ידי, ובקול מלא עליצות [אשכרה ככה] שואלת אותי "את מנחשת מי אני?" אני, מותשת, אין לי כוח למשחקי חברה עכשיו, אומרת שלא, והיא מנסה לדרבן אותי לנחש. נו, מאיפה הייתי יכולה לנחש שזו תהיה איזו אם של ידיד שלי, שיצא לנו לדבר בטלפון כל פעם שהתקשרתי אליו והיא הרימה את השפופרת... או אז ידעתי, שכל הסיפורים אודות הנשים שבאות לחפש בן זוג פוטנציאלי בלוויות ובשבעה אינו אגדה, ואינו מיתוס. זה בדיוק מה שהיא באה לעשות. גם לכן היו מקרי קצה כאלה או אחרים?

 

[דליה של יולי]

לנו הייתה הפתעה מאוד לא נעימה

אחי חנה ממש מחוץ לבית וחסם את החנייה שלנו וכשנכנסו שוב אנשים הם אמרו לנו שפרצו לו לאוטו- באור יום, מול בית של משפחה היושבת שבעה (המודעה תלויה על השער), בלי בושה ולקחו את הרגיו דיסק ואת הפלאפון. השמשה הייתה שבורה וקצת בלאגן באוטו- אנחנו לא שמענו כלום.

 

[אשבל1]

אף פעם לא ממש שיחזרתי ימים אלו

והנה אני מנסה ופשוט כמעט לא זוכרת כלום, לא מי היה ולא מי בא, הייתי בת 17, יכול להיות שתקופה זו נמחקה לי כי תמיד אני אומרת שהשבעה זו אשליה, בה אתה מוקף באנשים ומה שאני זוכרת זו הבדידות והלבד והשקט הגדול שמגיע אחריה.

 

[הוקוס פוקוס1]

הפתעות...

הפתעות מפתיעות: - האחות שטיפלה באמא בטיפול נמרץ (במשך יומיים) הגיעה לשיבעה.. הן לא הכירו קודם,והיא אמרה שאמא השאירה עליה כל כך הרבה רושם טוב וחיבה גדולה ,עד כדי כך שהיא הרגישה שהיא חייבת לבוא אלינו. -חברים שהיו איתי בבית ספר יסודי (10 שנים לפני השיבעה דרכינו נפרדו) התארגנו ובאו. (כמעט כל הכיתה מהיסודי) ואפילו חלק באו עם ההורים. -2 חברות "טובות" מהצבא נעלמו להן...חבר שלי הודיע להן על ההלוויה והשיבעה, ידעתי שהן אמורות לבוא לשיבעה (ידעתי ממישהו אחר) ולא באו ומאז לא שמעתי עליהן או מהן..זה הביקור שלו ציפיתי והוא לא הגיע.אכזבה.

 

[דליה של יולי]

איך שכחתי את החברות "הטובות" שלי

הייתי בת 19 כשזה קרה, חיילת, והיינו שלוש חברות טובות מגיל בי"ס יסודי! חברות בלב ובנפש, כנראה שזו הייתה אשליה כי הן באו פעת אחת לביקור ניחומים עלוב ומאז לא שמעתי אותן או עליהן, אטבל- מי רוצה בכלל...

 

[חייכנית ואופטימית]

ההפתעות שלי היו יותר קשורות להלוויה

אמי, לפני מותה, ביקשה שבעלה לשעבר (בעלה השני) לא יהיה נוכח בהלוויה שלה...הוא אכן לא הגיע, אבל אחותו הגדולה הגיעה...היא נכנסה לבית ההספדים, לחדר שבו אמי הייתה מונחת ו"התנפלה" עליה בבכי תמרורים (וזה למרות שכמעט ולא היה קשר ביניהן...). אבא שלי, כמובן, מיד הוציא אותה מהחדר, היא התנהגה ממש כמו מטורפת

לגבי השבעה...היא הייתה שונה ממה שציפיתי... רק אחי ואני ישבנו שבעה, אחותי הייתה קטנה מדי, אבי היה גרוש מאמי והמשפחה של אמי בחו"ל...אז יצא שביקרו בימי השבעה בעיקר צעירים (חברים שלי ושל אחי) ולכן בשבעה יצא שצחקנו הרבה והעלנו דווקא את הזכרונות המצחיקים שלנו מאמי. הייתה בזה משום הקלה גדולה בשבילנו, כי בכל פעם שנכנס מבוגר היינו צריכים לשנות את ההתנהגות שלנו (לא שחס וחלילה לא היינו הרוסים ממותה של אמי, אלא שאת הבכי שלנו עשינו אחרי השבעה, אחרי שהדברים שקעו והופנמו)

 

[פייה ומכשפה]

|היום אני יותר סלחנית...../images/Emo189.gif

לצערי עברתי יותר משבעה אחת (אח,אבא.ועוד)וגיליתי שיש אנשים שלא מתמודדים עם יגון,וזה לא קשור לרמת הקירבה מאוד מאוד קשה להם. יש כאלה שמתקשרים ומודים בזה ויש כאלה שפשוט נעלמים...מי שעבר שבעה יודע שזה בדרך ככל דוקא "הצד הקל"של האובדן.שאחי נהרג הוא היה בן 24 השבעה היתה הפעם הראשונה שראיתי את כול חבריו הרבים.הסיפורים שסיפרו עליו היו כול כך משעשעים ואני זוכרת שצחקתי המון!בזכותם אחי כאילו עדין קיים -אי אפשר להעלם כשאתה נמצא בליבם של כול כך הרבה אנשים!!חברה שאלה אותי אתמול עם אני חושבת שעולם הבא קיים-אני רואה את זה אחרת.. אני חושבת שהנשמה נשארת כאן.היא נמצאת איתנו כשאנחנו זקוקים לה,בכול פעם שהתגעגעתי מאוד-הם נתנו סימן שהם איתי(ולא אני לא מאמינה בכול הסינסים)אני יודעת מה הרגשתי.הדבר הכי מרגש היה שהתגעגעתי לאחי מאוד מאוד(הגעגועים האין סופים הנוראים האלה!)הוא הופיע לי בחלום ואמר לי שאני יכולה לדבר איתו מתי שאני רוצה וכמו כן הוא אמר שגם אימו אחותי ובני.על אבא הוא לא דיבר...ואבא בסופו של דבר התגעגע עליו כול כך..הוא ביקר בקבר כול יום ואחרי 5 שנים הוא לא יכל לסבול יותר ושם קץ לחיו. הוא קבור היום ליד בנו אהוב.מה שרציתי להגיד בעצם..תיתנו לאמא לבוא עליכם תנו לה להיות חלק משמחת חייכם,אל תיתנו למות למשוך אותכם למטה זה לא מה שמי שאינו רוצה. שבת שלום והרבה אושר ואהבה

 

[maaiaa]

השבעה.

בשבעה הייתי ילדה כ"כ קטנה. הייתי סה"כ בת 12. האמת שמסתבר שעד היום אני נהנת להדחיק. הביקור המפתיע. הייתה לי מורה שאני והיא ממש לא הסתדרנו, היא האשימה אותי בהעתקה במבחן סתאם, והשפילה אותי מול כל הכיתה, ומאז פשוט אל דיברתי איתה. ולא עזר שהמנהל, הסגנית, היועצת, והמחכנת שלי ביקשו ממנה להתנצל ולהכיר בטעות שלה, היא פשוט לא הסכימה. היא אמרה "אני לא אתנצל בפני תלמידה". כשהיא הגיעה לשבעה, כמובן שלא רציתי לשבת איתה, אז ביקשתי מבנדוד שלי, שבגילי, שהיה גם הוא בבית, לחכות ותת לי לשבת עם המורה דקה וחצי. אחרי דקה וחצי הוא קרא לי מלמטה ש "מחפשים אותי". ואני והוא ברחנו ונעלנו את עצמנו בחדר עם שהמורה הלכה. כד"א, רק אחרי השבעה היא התנצלה. מורים...

 

[אדומה2]

יש לי אחד חזק

כמובן בקטגוריה הלא כל כך נהדרת..... כשקברנו את אבא שלי, שאלתי אחד או שניים מחבריו הקרובים אם הם רוצים לומר משהו. אני כבר אפילו לא זוכרת אם מישהו אמר משהו פרט לאחי ולי, אבל מה שאני כן זוכרת זה את שאול הגאון ניגש אליי אחרי הלוויה ואומר לי את הדברים הבאים: "למה לא שאלת אותי אם *אני* רוצה לומר משהו???!! זה ממש לא בסדר!" הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "אתה חושב שאני צריכה בנקודה זו בזמן להתחיל להסתובב מאחד לשני לשאול אם הם רוצים להגיד משהו? למה לא ניגשת אתה אליי?" ואז הוא ענה לי: "את היית צריכה לשאול אותי". ואז אני אמרתי לו בפשטות רבה: "אתה יודע שאול, אני ממש לא צריכה לשאול אותך שום דבר, אני קברתי את אבא שלי הרגע אז פשוט תעזוב אותי בשקט". וכך קרה, והוא פשוט לא התקרב אליי יותר, שזה רק יתרון. אידיוט. אני יודעת ששאלת על השבעה סקאלי, אבל דווקא בשתי השבעות לא היו דברים שנחרטו בזכרוני. דווקא מה שסיפרתי עכשיו פשוט קרע אותי, לא האמנתי שיש אנשים כל כך טיפשים.

 

[תנו חיוך המקורית]

הרבה דיברו פה על החברות.

גם לי בשבעה של אמא שלי.. היתה לי חברה מאוד מאוד טובה... וכל השבעה אני מחכה לראות אותה... והיא לא הגיעה... הנחתי לה... אחרי תקופה של שנתיים, שאלתי אותה: "למה לא הגעת לשבעה??" היא אמרה שהיא פשוט פחדה לראות אותי שבורה... ובשבעה של אמא שלי הייתי לגמרי שבורה... והפתעה נעימה... זה שבאה לשם בחורה מדהימה... שפגשנו אותה אני ואמא שלי שנה לפני... באיזשהו מקום... והם התחברו אחת אל השניה... והם לא ממש דברו אח"כ... והיא הגיעה לשבעה... אחרי שנה שלא ראיתי אותה... ורק ראיתי אותה... ישר חייכתי... (וסתם ד.א. היום היא גיסתי)

 

[tutc]

ואוו זה היה מזמן אבל

יש דברים שכנראה זוכרים, גם אם חושבים ששוכחים אותם. אז ההפתעה הפחות נעימה היא- שהמשפחה של אמא שלי, שהיא די ענפה, ואנחנו, לא לא ממש היינו בקשר, כי הם התנהגו בצורה מגעילה ונוראית כשהיא הייתה חולה, ואז בשבעה היינו תקועים ביחד, ואני לא ממש התייחסתי למרביתם, ויום אחד הלכתי לחדר כדי לפרוק את כל מה שאני חושבת על איזה דף נייר, וכשחזרתי אחת הדודות שאלה אותי לאן הלכתי, כאילו שהיה לי לאן, אז אמרתי שכתבתי לאמא שלי מכתב, אז היא אמרה לי, בטון פסיכולוגי מתנשא: " אם את רוצה אני יכולה לקרוא את זה ולעזור לך" אז אמרתי לה " תודה רבה, אבל אני מסתדרת. אין צורך." והיא ממשיכה בשלה "באמת, כדאי לך" , "לא זה בסדר, תודה רבה". היא לא ממש הבינה שתעזוב אותי, אז אני פשוט קמתי והלכתי למקום אחר.מה לא ברור ב -רע לי, תעזבי אותי בשקט? אבל ההפתעה הנעימה הייתה, שכשאמא שלי נפטרה הייתי בתחילת כיתה ח', ואני משערת שזו איזו חובה של בי"ס שהמחנכת צריכה להגיעה, אבל יחד איתה באה המורה שלי לאנגלית, שמאוד הערכתי אותה, ונתנה לי תחושה שהיא באה, לא כי המחנכת שלי רצתה תמיכה, אלא כי היא רצתה. וזה מאוד מאוד הפתיע אותי, כי לא ציפיתי לביקור הזה. ואני חושבת שהיא באה עוד פעם לאורך השבעה, אבל אני לא בטוחה. ועד היום כשאני רואה אותה, אנו מנהלות סמול טוק של מה שלומך,נחמד כזה.

 

[דשדש19]

שנים שלא חשבתי על השבעה, אז ככה

הפתעה מקוממת: אמא שלי היתה מסוכסכת כל חייה עם בן אדם אחד בלבד אישה מבוגרת ממנה שקנאה ביכולות שלה (בין השאר כתיבת מחזות לילדים) והפיצה שמחזה שאמא שלי כתבה מבוסס על סיפור ישן שהיא חיברה.(ישוב קטן בו כולם מכירים את כולם) אמא למרות רחב ליבה כול-כך נפגעה שלא יכלה לסלוח לה. ביום השני של השבעה בלי להתבלבל פעמיים אותה אישה מופיעה בביתנו, אבא שלי מייד קפץ ואמר לה שאנחנו לא מקבלים אורחים עכשיו (למרות שהבית היה מלא.) הרגשנו שזו חובתנו לאמא. הפתעה מרגשת: כל חברי הילדות של אמא שלי (מגיל הגן ממש) התארגנו ובאו מאד מרחוק למרות שעם רובם כבר לא היתה בקשר שנים. ישבו כמה שעות וסיפרו מלא סיפורים מצחיקים עליה, חלקם סיפורים שהיא היתה מספרת, ומתברר שהיתה מגזימנית גדולה. למרות כל העצב במצב זכור לי הביקור הזה עד היום כחוויה קסומה.