הפרק הראשון של ספרי העתידי, "אוטופיה של ביטחון". מקווה שתאהבו.

[hrpbiiapnrpeltework]

השם שלי הוא אוליבר אוטו. נולדתי ב-3 בינואר של 2070. אני בן 17. השנה היא 2087. החודש הוא יוני. זה יום שני. זה ה-30 לחודש.

הלימודים נגמרו היום. בדיוק סיימתי את כיתה י"א. מחר היום הראשון של חופשת הקיץ, והיום בערב הולכת להיות מסיבה בבית של ג'סיקה לכבוד סוף הלימודים.

אני גר בוושינגטון די. סי.. הבירה.

אני גר במדינה שהיא מאוד שונה משאר העולם. אני לא יודע את זה בוודאות כי אף-פעם לא באמת הכרתי משהו אחר, והאינטרנט פה מצונזר אז אני לא יכול לבדוק מה קורה במקומות אחרים, אבל שמעתי סיפורים על איך שפעם ארצות הברית הייתה מדינה מאוד אחרת, ואיך שעד עצם היום הזה, עדיין אין שום מדינה בעולם שעושה מה שאנחנו עושים.

לא שבאמת יש לי דרך לדעת. אף-פעם לא הייתי בחו"ל. בעיקרון זה לא חוקי לנסוע לחו"ל וצריך הרבה אישורים מיוחדים כדי לצאת מהמדינה. מספרים שפעם זה לא היה ככה. יכולת לצאת מהמדינה ולחזור אליה כרצונך, אבל הדברים השתנו מאז, וכיום נסיעה לחו"ל נחשבת לסיכון של הביטחון הלאומי בגלל ההשפעה המסוכנת האפשרית מצידם של אנשים במדינות אחרות, אז פשוט אסור לצאת מהמדינה.

כאן, בארצות הברית, אנחנו עושים הרבה מאוד דברים בשמו של הביטחון הלאומי, כי בסוף, אין שום דבר חשוב יותר מהזכות לחיים. לא הזכות לחופש התנועה, לא הזכות לחופש המידע, לא הזכות לפרטיות. לא? אני מתכוון...זה נשמע נכון. וזה מה שלימדו אותי כל חיי.

פעם לא היינו עושים מספיק בשם הביטחון, ולכן אמריקה לא הייתה בטוחה. אבל אחרי שמספיק דברים רעים קרו, למדנו את הלקח שלנו. עכשיו אנחנו דואגים לעשות מספיק. עכשיו אנחנו אוטופיה של ביטחון.

כפי שאמרתי, נסיעות לחו"ל הן בלתי חוקיות כי בעת שהות בחו"ל, האזרחים הטובים של אמריקה עלולים להיות חשופים להשפעות מסוכנות שישנו אותם לרעה ויסכנו את הביטחון הלאומי כשהם יחזרו הביתה, אז הממשל מגן עלינו על-ידי כך שהוא מונע מאיתנו לנסוע לחו"ל. אמנם זה נכון שאנחנו מפסידים בכך את האפשרות לבקר בהרבה מקומות יפיפיים, אבל בסופו של דבר זה לא באמת שווה את זה אם המקומות האלו מסוכנים לנו ולמדינה היפיפייה שלנו.

גם כן כפי מה שאמרתי קודם לכן, האינטרנט מצונזר, וזאת מכיוון שהוא מלא במידע כוזב ומסוכן שמופץ שם על-ידי אויביה של אמריקה במטרה להרעיל את התודעה והמחשבות של אנשינו והנוער שלנו, אז הממשל מצנזר את האינטרנט ובכך מגן עלינו מפניו.

אנחנו אולי מפסידים את היכולת לבקר באתרים מסוימים ולקרוא דרך האינטרנט עיתונים מסוימים, אבל מה הטעם בכלל לבקר באתרים האלו ולקרוא את העיתונים האלו אם הם מלאים במידע כוזב המסכן את ביטחוננו כיחידים וכאומה? אז בסוף זה לא באמת משנה, אני מניח.

יש עוצר בלילה. הסיבה לעוצר היא כי זה מסוכן בחוץ אחרי שמחשיך, אז כדי להגן עלינו הממשל אוסר עלינו לצאת החוצה בזמן הלילות. לפעמים זה קצת מתסכל, אבל זה בסדר, כי זהו רק ביטחוננו הנמצא תמיד בראש מעייניו של הממשל, והממשל רק מגן עלינו, ואנו מודים לממשל על מאמציו בשמירתו עלינו בטוחים ובריאים, גם בגוף וגם בנפש.

רבע מכל העובדים במשק עובדים בשביל ה-NSA ועוד כרבע עובדים בשביל כל שאר גופי הביון והגופים הביטחוניים יחד. אמנם זה נכון שהפניית כוח עבודה גדול כל-כך לסקטור הביטחוני זה דבר שפגע בסקטורים היצרניים כמו החקלאות והתעשייה, אבל זהו מחיר פעוט לשלם אותו עבור יותר ביטחון בעבורנו, בעבור אהובינו ובעבור מדינתנו, האין זה כך?

זה בלתי-חוקי להפגין. הממשל יודע בכל עת מהו הדבר הטוב ביותר והנכון ביותר לעשות אותו עבור הביטחון הלאומי, ולכן אלו המוחים מבקשים למעשה לפגוע בביטחון הלאומי ולבקר את ממשלנו האהוב שעושה כה רבות כדי להגן עלינו מכל רע, ולכן הפגנות הן בלתי חוקיות, כפי מה שהן צריכות להיות.

כשיש בחירות, כולם חייבים להצביע רק למפלגת הביטחון הלאומי, אבל זה בסדר, כי כבר יותר מחמישים שנה שמפלגת הביטחון הלאומי היא המפלגה החוקית היחידה, אבל גם זה בסדר, כי מפלגת הביטחון הלאומי היא המפלגה ששומרת על הביטחון הלאומי שלנו בצורה הטובה ביותר, אז אנחנו ממילא לא צריכים שום מפלגה אחרת.

הצבעה בבחירות היא חובה ולא זכות. זה לא חוקי לא להצביע כשיש בחירות, והעוברים על החוק צפויים לקנס כספי, כי עדיין, אפילו שיש רק מפלגה אחת, אי-הצבעה עבור מפלגת הביטחון הלאומי משמעה הבעת אי-אמון במפלגת הביטחון הלאומי, וזה פשוט לא בסדר, כי הם יודעים הכי טוב מה נכון בשבילנו ובשביל ביטחוננו.

כאן, באמריקה, אנחנו מאמינים בחירות המחשבה והמצפון, ולאנשים מותר לחשוב מה שהם רוצים, אבל זה כל-כך חשוב עבור הביטחון הלאומי שלנו שהאנשים יחשבו את הדברים הנכונים, אז הממשל משתמש במערכת החינוך כדי לעזור לכוון אותנו בדרך הנכונה כדי שנחשוב את כל המחשבות הנכונות ונחזיק בכל הדעות הנכונות.

כאן, באמריקה, יש לנו חופש דת, ולאנשים מותר להשתייך אל כל דת שרק ירצו, כל עוד הם בוחרים להאמין באחת מהדתות הנכונות, כי אמונה בדתות הלא נכונות הוא דבר המסוכן עבור האנשים ועבור הביטחון הלאומי עצמו. יש עשרת אלפים דתות בעולם. תשעת אלפים תשע מאות תשעים ושבע מתוכן שגויות. שלושת הדתות הנכונות הן נצרות, יהדות ואסלאם. זה חשוב להאמין באחת משלושת הדתות הנכונות, כי אלו המאמינים בדתות לא נכונות עוקבים אחרי האלים הלא נכונים והחוקים הלא נכונים, וזה משהו שיכול להוות סכנה לביטחון הלאומי. זה למה מפלגת הביטחון הלאומי הייתה צריכה להוציא את הדתות הלא נכונות מחוץ לחוק.

כאן, באמריקה, יש לנו גם חופש מידע, והממשל דואג לנו שיהיה לנו את כל המידע שאנחנו צריכים.

הממשל שולט בכל בתי הספר וכל האוניברסיטאות. אין יותר בתי ספר פרטיים ואוניברסיטאות פרטיות, כי אלו מהווים סכנה עבור הביטחון הלאומי, כי יש סכנה שילמדו בהם מידע שמהווה סיכון לביטחון. לכן הממשל שולט בכל מוסדות ההשכלה הנמוכה והגבוהה, כדי שהוא יוכל להגן עלינו ממידע מסוכן. מאותן הסיבות, הממשל גם שולט בעיתונות, ערוצי החדשות, הרשתות החברתיות והאינטרנט עצמו.

האנשים מחולקים למעמדות על בסיס רמת התרומה שלהם לביטחון הלאומי, והמעמדות ממוספרים מ-1 עד 7 כאשר 1 הוא המעמד הגבוה ביותר ו-7 הוא הנמוך ביותר, ואנשים יכולים לגור רק במקומות מסוימים, להתחתן עם אנשים מסוימים ולעבוד בעבודות מסוימות בהתבסס על המעמד שהם משתייכים אליו, אבל אני מניח שזה בסדר שהממשל אומר לנו איפה לגור, עם מי אנחנו יכולים להתחתן ובמה אנחנו יכולים לעבוד, כי הממשל רק חושב על טובתנו ועל ביטחוננו, ואף יודע טוב יותר מאיתנו כיצד עלינו לקבל החלטות אלו על מנת לשמר את הרמה הגבוהה ביותר האפשרית של הביטחון הלאומי.

יש מצלמות בתוך הבתים. מצלמות עם מיקרופונים כדי גם לשמוע את השיחות שאנשים מנהלים ביניהם. המצלמות האלו נמצאות בתוך כל חדר בכל בית בארצות הברית, כולל חדרי השינה וחדרי השירותים, וכל הצילומים האלו מגיעים אל כל הסניפים של ה-NSA, איפה שיש אנשים שצופים בצילומים האלו ומוודאים שהכול בסדר, וכולם בטוחים. זה לא תמיד הכי נעים כשהמדינה צופה בכל צעד שלך אפילו בתוך הבית של עצמך, אבל זה בסדר, כי זה כדי לשמור עלינו בטוחים מכל רע.

אני כל-כך שמח, ואני כל-כך התברכתי לחיות במדינה הבטוחה ביותר עלי-אדמות.

השם שלי הוא אוליבר אוטו, ואני גר במדינה הכי טובה בעולם.

אני גר בארצות הברית של אמריקה.

 

[פתרונות לכל]

השם שלי הוא אוליבר אוטו. נולדתי ב-3 בינואר של 2070. אני בן 17. השנה היא 2087. החודש הוא יוני. זה יום שני. זה ה-30 לחודש.

קח דחוף עורך לשוני.

הלימודים נגמרו היום. בדיוק סיימתי את כיתה י"א. מחר היום הראשון של חופשת הקיץ, והיום בערב הולכת להיות מסיבה בבית של ג'סיקה לכבוד סוף הלימודים.

אני גר בוושינגטון די. סי.. הבירה.

אני גר במדינה שהיא מאוד שונה משאר העולם. אני לא יודע את זה בוודאות כי אף-פעם לא באמת הכרתי משהו אחר, והאינטרנט פה מצונזר אז אני לא יכול לבדוק מה קורה במקומות אחרים, אבל שמעתי סיפורים על איך שפעם ארצות הברית הייתה מדינה מאוד אחרת, ואיך שעד עצם היום הזה, עדיין אין שום מדינה בעולם שעושה מה שאנחנו עושים.

לא שבאמת יש לי דרך לדעת. אף-פעם לא הייתי בחו"ל. בעיקרון זה לא חוקי לנסוע לחו"ל וצריך הרבה אישורים מיוחדים כדי לצאת מהמדינה. מספרים שפעם זה לא היה ככה. יכולת לצאת מהמדינה ולחזור אליה כרצונך, אבל הדברים השתנו מאז, וכיום נסיעה לחו"ל נחשבת לסיכון של הביטחון הלאומי בגלל ההשפעה המסוכנת האפשרית מצידם של אנשים במדינות אחרות, אז פשוט אסור לצאת מהמדינה.

כאן, בארצות הברית, אנחנו עושים הרבה מאוד דברים בשמו של הביטחון הלאומי, כי בסוף, אין שום דבר חשוב יותר מהזכות לחיים. לא הזכות לחופש התנועה, לא הזכות לחופש המידע, לא הזכות לפרטיות. לא? אני מתכוון...זה נשמע נכון. וזה מה שלימדו אותי כל חיי.

פעם לא היינו עושים מספיק בשם הביטחון, ולכן אמריקה לא הייתה בטוחה. אבל אחרי שמספיק דברים רעים קרו, למדנו את הלקח שלנו. עכשיו אנחנו דואגים לעשות מספיק. עכשיו אנחנו אוטופיה של ביטחון.

כפי שאמרתי, נסיעות לחו"ל הן בלתי חוקיות כי בעת שהות בחו"ל, האזרחים הטובים של אמריקה עלולים להיות חשופים להשפעות מסוכנות שישנו אותם לרעה ויסכנו את הביטחון הלאומי כשהם יחזרו הביתה, אז הממשל מגן עלינו על-ידי כך שהוא מונע מאיתנו לנסוע לחו"ל. אמנם זה נכון שאנחנו מפסידים בכך את האפשרות לבקר בהרבה מקומות יפיפיים, אבל בסופו של דבר זה לא באמת שווה את זה אם המקומות האלו מסוכנים לנו ולמדינה היפיפייה שלנו.

גם כן כפי מה שאמרתי קודם לכן, האינטרנט מצונזר, וזאת מכיוון שהוא מלא במידע כוזב ומסוכן שמופץ שם על-ידי אויביה של אמריקה במטרה להרעיל את התודעה והמחשבות של אנשינו והנוער שלנו, אז הממשל מצנזר את האינטרנט ובכך מגן עלינו מפניו.

אנחנו אולי מפסידים את היכולת לבקר באתרים מסוימים ולקרוא דרך האינטרנט עיתונים מסוימים, אבל מה הטעם בכלל לבקר באתרים האלו ולקרוא את העיתונים האלו אם הם מלאים במידע כוזב המסכן את ביטחוננו כיחידים וכאומה? אז בסוף זה לא באמת משנה, אני מניח.

יש עוצר בלילה. הסיבה לעוצר היא כי זה מסוכן בחוץ אחרי שמחשיך, אז כדי להגן עלינו הממשל אוסר עלינו לצאת החוצה בזמן הלילות. לפעמים זה קצת מתסכל, אבל זה בסדר, כי זהו רק ביטחוננו הנמצא תמיד בראש מעייניו של הממשל, והממשל רק מגן עלינו, ואנו מודים לממשל על מאמציו בשמירתו עלינו בטוחים ובריאים, גם בגוף וגם בנפש.

רבע מכל העובדים במשק עובדים בשביל ה-NSA ועוד כרבע עובדים בשביל כל שאר גופי הביון והגופים הביטחוניים יחד. אמנם זה נכון שהפניית כוח עבודה גדול כל-כך לסקטור הביטחוני זה דבר שפגע בסקטורים היצרניים כמו החקלאות והתעשייה, אבל זהו מחיר פעוט לשלם אותו עבור יותר ביטחון בעבורנו, בעבור אהובינו ובעבור מדינתנו, האין זה כך?

זה בלתי-חוקי להפגין. הממשל יודע בכל עת מהו הדבר הטוב ביותר והנכון ביותר לעשות אותו עבור הביטחון הלאומי, ולכן אלו המוחים מבקשים למעשה לפגוע בביטחון הלאומי ולבקר את ממשלנו האהוב שעושה כה רבות כדי להגן עלינו מכל רע, ולכן הפגנות הן בלתי חוקיות, כפי מה שהן צריכות להיות.

כשיש בחירות, כולם חייבים להצביע רק למפלגת הביטחון הלאומי, אבל זה בסדר, כי כבר יותר מחמישים שנה שמפלגת הביטחון הלאומי היא המפלגה החוקית היחידה, אבל גם זה בסדר, כי מפלגת הביטחון הלאומי היא המפלגה ששומרת על הביטחון הלאומי שלנו בצורה הטובה ביותר, אז אנחנו ממילא לא צריכים שום מפלגה אחרת.

הצבעה בבחירות היא חובה ולא זכות. זה לא חוקי לא להצביע כשיש בחירות, והעוברים על החוק צפויים לקנס כספי, כי עדיין, אפילו שיש רק מפלגה אחת, אי-הצבעה עבור מפלגת הביטחון הלאומי משמעה הבעת אי-אמון במפלגת הביטחון הלאומי, וזה פשוט לא בסדר, כי הם יודעים הכי טוב מה נכון בשבילנו ובשביל ביטחוננו.

כאן, באמריקה, אנחנו מאמינים בחירות המחשבה והמצפון, ולאנשים מותר לחשוב מה שהם רוצים, אבל זה כל-כך חשוב עבור הביטחון הלאומי שלנו שהאנשים יחשבו את הדברים הנכונים, אז הממשל משתמש במערכת החינוך כדי לעזור לכוון אותנו בדרך הנכונה כדי שנחשוב את כל המחשבות הנכונות ונחזיק בכל הדעות הנכונות.

כאן, באמריקה, יש לנו חופש דת, ולאנשים מותר להשתייך אל כל דת שרק ירצו, כל עוד הם בוחרים להאמין באחת מהדתות הנכונות, כי אמונה בדתות הלא נכונות הוא דבר המסוכן עבור האנשים ועבור הביטחון הלאומי עצמו. יש עשרת אלפים דתות בעולם. תשעת אלפים תשע מאות תשעים ושבע מתוכן שגויות. שלושת הדתות הנכונות הן נצרות, יהדות ואסלאם. זה חשוב להאמין באחת משלושת הדתות הנכונות, כי אלו המאמינים בדתות לא נכונות עוקבים אחרי האלים הלא נכונים והחוקים הלא נכונים, וזה משהו שיכול להוות סכנה לביטחון הלאומי. זה למה מפלגת הביטחון הלאומי הייתה צריכה להוציא את הדתות הלא נכונות מחוץ לחוק.

כאן, באמריקה, יש לנו גם חופש מידע, והממשל דואג לנו שיהיה לנו את כל המידע שאנחנו צריכים.

הממשל שולט בכל בתי הספר וכל האוניברסיטאות. אין יותר בתי ספר פרטיים ואוניברסיטאות פרטיות, כי אלו מהווים סכנה עבור הביטחון הלאומי, כי יש סכנה שילמדו בהם מידע שמהווה סיכון לביטחון. לכן הממשל שולט בכל מוסדות ההשכלה הנמוכה והגבוהה, כדי שהוא יוכל להגן עלינו ממידע מסוכן. מאותן הסיבות, הממשל גם שולט בעיתונות, ערוצי החדשות, הרשתות החברתיות והאינטרנט עצמו.

האנשים מחולקים למעמדות על בסיס רמת התרומה שלהם לביטחון הלאומי, והמעמדות ממוספרים מ-1 עד 7 כאשר 1 הוא המעמד הגבוה ביותר ו-7 הוא הנמוך ביותר, ואנשים יכולים לגור רק במקומות מסוימים, להתחתן עם אנשים מסוימים ולעבוד בעבודות מסוימות בהתבסס על המעמד שהם משתייכים אליו, אבל אני מניח שזה בסדר שהממשל אומר לנו איפה לגור, עם מי אנחנו יכולים להתחתן ובמה אנחנו יכולים לעבוד, כי הממשל רק חושב על טובתנו ועל ביטחוננו, ואף יודע טוב יותר מאיתנו כיצד עלינו לקבל החלטות אלו על מנת לשמר את הרמה הגבוהה ביותר האפשרית של הביטחון הלאומי.

יש מצלמות בתוך הבתים. מצלמות עם מיקרופונים כדי גם לשמוע את השיחות שאנשים מנהלים ביניהם. המצלמות האלו נמצאות בתוך כל חדר בכל בית בארצות הברית, כולל חדרי השינה וחדרי השירותים, וכל הצילומים האלו מגיעים אל כל הסניפים של ה-NSA, איפה שיש אנשים שצופים בצילומים האלו ומוודאים שהכול בסדר, וכולם בטוחים. זה לא תמיד הכי נעים כשהמדינה צופה בכל צעד שלך אפילו בתוך הבית של עצמך, אבל זה בסדר, כי זה כדי לשמור עלינו בטוחים מכל רע.

אני כל-כך שמח, ואני כל-כך התברכתי לחיות במדינה הבטוחה ביותר עלי-אדמות.

השם שלי הוא אוליבר אוטו, ואני גר במדינה הכי טובה בעולם.

אני גר בארצות הברית של אמריקה.

אין סיבה לקרוא את זה אחרי המשפט הראשון.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

קח דחוף עורך לשוני.

אעשה זאת

אין סיבה לקרוא את זה אחרי המשפט הראשון.

פה אתה כבר לא צודק. זה באמת טקסט גאוני וכדאי לך לקרוא אותו

זה הפרק הראשון של ספר שכתבתי ושיום אחד אפרסם אותו והוא ימכור מלא עותקים וילמדו אותו בבתי-ספר ואוניברסיטאות מסביב לעולם.

 

[SupermanZW]

חיים ללא חירות וללא פרטיות גרועים ממוות. אם אני הייתי נולד למציאות כזו לא הייתי מגיע לגיל 17, הייתי מוצא דרך להתאבד קודם.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

חיים ללא חירות וללא פרטיות גרועים ממוות. אם אני הייתי נולד למציאות כזו לא הייתי מגיע לגיל 17, הייתי מוצא דרך להתאבד קודם.

אני לא חושב שהיית מתאבד. אם לא מכירים משהו אחר, אז מתרגלים לפני שמספיקים להבין כמה שהחיים גרועים ואז אתה לא מבין אפילו כמה שאתה סובל כי אתה לא מודע לאפשרויות האחרות.

אני עצמי די אליטיסט כזה, אבל למרות האליטיזם שלי, אני אדם מאוד מודע, והכרתי בחיים שלי אנשים מסכנים. אנשים שאמרתי לעצמי שאני במקומם הייתי זורק את עצמי מתחת לגלגליה של רכבת נוסעת לפני מה שהייתי מוכן לחיות את החיים שיש להם ולהגיע אל המקום בחיים שהם נמצאים בו, "אבל בסופו של דבר,...", חשבתי לעצמי בהתנשאות, "...זה כל אחד וכמה נמוכה הוא מוכן שהרמה של החיים שלו תהיה לפני שהוא לוקח אקדח ומפוצץ את המוח שלו על כל הקיר שמאחוריו".

בסוף "התבגרתי", הבנתי שהאנשים האלו מגיעים מעולם אחר לחלוטין, עם חיים אחרים לחלוטין, ונקודות התייחסות אחרות לחלוטין, כך שהם מסתכלים על החיים של עצמם לחלוטין אחרת ממה שאני מסתכל על החיים שלהם, ושבאותה הקלות גם אני הייתי יכול להיוולד למשפחות שכאלו, לחיות חיים שכאלו ולהיות בן-אדם שכזה, מה שהרביץ בי לא מעט צניעות, ענווה והכרת תודה לאלוהים על כל הטוב והשפע בחיי בתור ילד שמנת מפונק אירופאי זין מניאק.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

חיים ללא חירות וללא פרטיות גרועים ממוות. אם אני הייתי נולד למציאות כזו לא הייתי מגיע לגיל 17, הייתי מוצא דרך להתאבד קודם.

שכחתי לשאול אם הספר שלי מוצא חן בעיניך עד עכשיו

כלומר, אני יודע שזה רק הפרק הראשון ושהפרק הראשון הוא כולו אקספוזיציה אבל בכל זאת.

אם בכל זאת אתה מתקשה, אז אשמח לתת כמה פרטים נוספים על העולם המדובר ועל העלילה.

אבל זהירות, ספוילרים

ספוילר: סיפור העלילה הכללי של ספרי העתידי, "אוטופיה של ביטחון".

עלילת "אוטופיה של ביטחון" מתרחשת בארצות הברית העתידית של השנים 2087 ו-2088. מזה עשורים רבים שהפגיעה בזכויות האזרח והחירויות למען הביטחון בגוף ובנפש החמירה עד לכדי רמה של יצירת חברה שבה הממשלה נמצאת בכל מקום, ועוקבת אחרי כולם כל הזמן, כולל השמת מצלמות בתוך הבתים הפרטיים של האנשים. יש מצלמות בתוך כל חדר בתוך כל בית בתוך כל מדינה בכל ארצות הברית כולה ובכל המצלמות האלו יש גם סאונד, וכל הצילומים האלו והקלטות הקול המלוות אותם מגיעים אל המטות השונים של ה-NSA ברחבי ארצות הברית.

בהתחלת הספר, אוליבר אוטו שנולד בשנת 2070 ו-17 שנה לפני תחילת העלילה, הוא תלמיד תיכון שהרגע סיים את כיתה י"א, הוא פטריוט גדול שמאוד אוהב את מדינתו, והוא מתגאה בעצם כך שהוא "גר במדינה הכי טובה בעולם", מכיוון שהמדינה שלו, ארצות הברית, היא המדינה "הבטוחה ביותר בעולם", ועל כן, וכפי מה שהוא שמו של הספר, היא "אוטופיה של ביטחון", אך לבסוף וככל שהספר מתקדם, אוליבר מבין שהוא לא גר ב"אוטופיה של ביטחון" כפי מה שמלמדים אותו כל חייו כולל בבית-ספר, אלא הוא למעשה גר בדיסטופיה של הפרת חירויות וזכויות אזרח, שבה כל זכות וחירות אזרחית אפשריות הושלכו הצידה למען המטרה הנעלה של השמירה על הביטחון הלאומי, והכול בעלות של גביית מחיר אדיר ונורא מאיכות חייהם של האנשים.

הספר עוקב אחר אוליבר אוטו החל מסוף כיתה י"א, דרך כל כיתה י"ב, ואז גם במשך תקופה מסוימת לאחר התיכון, כאשר הוא אט-אט מבין לאיטו באיזו מן מדינה הוא באמת חי, מהו המחיר העצום מבחינת זכויות, חירויות ואיכות חיים, שהוא וכל גבר, אישה וילד צריכים לשלם עבור חיים במדינה "הבטוחה בעולם", שכל זה בעצם לא שווה את זה, שזאת לא דרך לחיות, וכן הלאה וכן הלאה, עד לכדי התפקחותו הסופית, ונטילתו חלק בניסיון הפיכה כנגד הממשל תוך כדי ניצול מעמדו כחייל בצבא ארצות הברית לאחר התיכון לצורך השגת מטרה זאת, ולא סתם חייל דרך אגב, אלא טייס קרב בחיל האוויר.

 

[SupermanZW]

שכחתי לשאול אם הספר שלי מוצא חן בעיניך עד עכשיו

כלומר, אני יודע שזה רק הפרק הראשון ושהפרק הראשון הוא כולו אקספוזיציה אבל בכל זאת.

אם בכל זאת אתה מתקשה, אז אשמח לתת כמה פרטים נוספים על העולם המדובר ועל העלילה.

אבל זהירות, ספוילרים

ספוילר: סיפור העלילה הכללי של ספרי העתידי, "אוטופיה של ביטחון".

עלילת "אוטופיה של ביטחון" מתרחשת בארצות הברית העתידית של השנים 2087 ו-2088. מזה עשורים רבים שהפגיעה בזכויות האזרח והחירויות למען הביטחון בגוף ובנפש החמירה עד לכדי רמה של יצירת חברה שבה הממשלה נמצאת בכל מקום, ועוקבת אחרי כולם כל הזמן, כולל השמת מצלמות בתוך הבתים הפרטיים של האנשים. יש מצלמות בתוך כל חדר בתוך כל בית בתוך כל מדינה בכל ארצות הברית כולה ובכל המצלמות האלו יש גם סאונד, וכל הצילומים האלו והקלטות הקול המלוות אותם מגיעים אל המטות השונים של ה-NSA ברחבי ארצות הברית.

בהתחלת הספר, אוליבר אוטו שנולד בשנת 2070 ו-17 שנה לפני תחילת העלילה, הוא תלמיד תיכון שהרגע סיים את כיתה י"א, הוא פטריוט גדול שמאוד אוהב את מדינתו, והוא מתגאה בעצם כך שהוא "גר במדינה הכי טובה בעולם", מכיוון שהמדינה שלו, ארצות הברית, היא המדינה "הבטוחה ביותר בעולם", ועל כן, וכפי מה שהוא שמו של הספר, היא "אוטופיה של ביטחון", אך לבסוף וככל שהספר מתקדם, אוליבר מבין שהוא לא גר ב"אוטופיה של ביטחון" כפי מה שמלמדים אותו כל חייו כולל בבית-ספר, אלא הוא למעשה גר בדיסטופיה של הפרת חירויות וזכויות אזרח, שבה כל זכות וחירות אזרחית אפשריות הושלכו הצידה למען המטרה הנעלה של השמירה על הביטחון הלאומי, והכול בעלות של גביית מחיר אדיר ונורא מאיכות חייהם של האנשים.

הספר עוקב אחר אוליבר אוטו החל מסוף כיתה י"א, דרך כל כיתה י"ב, ואז גם במשך תקופה מסוימת לאחר התיכון, כאשר הוא אט-אט מבין לאיטו באיזו מן מדינה הוא באמת חי, מהו המחיר העצום מבחינת זכויות, חירויות ואיכות חיים, שהוא וכל גבר, אישה וילד צריכים לשלם עבור חיים במדינה "הבטוחה בעולם", שכל זה בעצם לא שווה את זה, שזאת לא דרך לחיות, וכן הלאה וכן הלאה, עד לכדי התפקחותו הסופית, ונטילתו חלק בניסיון הפיכה כנגד הממשל תוך כדי ניצול מעמדו כחייל בצבא ארצות הברית לאחר התיכון לצורך השגת מטרה זאת, ולא סתם חייל דרך אגב, אלא טייס קרב בחיל האוויר.

עד עכשיו מוצא חן בעיני, אבל אני לא אובייקטיבי, אני מאוהבי הז'אנר העתידני דיסטופי.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

עד עכשיו מוצא חן בעיני, אבל אני לא אובייקטיבי, אני מאוהבי הז'אנר העתידני דיסטופי.

1. אם כך אז אני מניח שקראת את "1984" ו"עולם חדש מופלא"?

2. קרא את "הכבשים מסתכלות למעלה" של ג'ון בראנר ו"משל הזורע" של אוקטביה באטלר.

3. גולש אחר באותו השרשור ובפורום מקביל עשה את הטעות המובנת מאליו של להשוות את "אוטופיה של ביטחון" (אתה חושב שעליי להחליף את השם? אני לא בטוח אם אני שלם עם השם הזה. גם עם השם של הדמות הראשית לא הייתי בטוח ובסוף שיניתי ל"אוליבר אוטו", על שם דמות שאני אוהב בסדרת טלוויזיה שאני אוהב) ל-"1984", ותהה האם באמת יש צורך בספרי, בהתחשב בכך שכבר יש את "1984", אז הסברתי לו את ההבדלים בין "אוטופיה של ביטחון" ל-"1984" ושבעקבותיהם "אוטופיה של ביטחון" הוא ספר מאוד שונה שבהחלט יש לו מקום, ושאנחנו לא "איננו זקוקים לו" כי "יש כבר את 1984":


+


4. אני שמח שאהבת, אבל ספרי העתידי "העולם לפי אדריאן" טוב יותר, וספרי העתידי "חיים קטנים" טוב יותר מ"העולם לפי אדריאן". אני סופר שכותב למגירה. כתבתי ספרים רבים אך עוד לא פרסמתי אף-אחד. אני כותב ספרים מאז שאני בן 12. הראשון שלי היה איום ונורא. לא נורא. כל הספרים שלי מאז ועד היום הם "פצצה"

אני מקווה להתחיל להוציא לאור כבר ב-2024 אבל אין לדעת מה צופן העתיד. אלא אם כן אנחנו מדברים עליי ועל מה יעלה ומה ירד במניות אבל חוץ מזה זהו. חוץ מזה באמת אין לדעת מה צופן העתיד

5. אתה מאוהבי הז'אנר העתידני דיסטופי, הא? אם אני מצליח לזכור נכון, ולא בטוח שאני מצליח לזכור נכון כי יש לי כל-כך הרבה תוכניות, פרויקטים, עבודות וספרים (אני כנראה עתיד להיות איש מדע, חברה ותרבות גדול מאוד [אני אף חושד בעצם האפשרות שאני גדול בני-האדם במאה ה-21, גדול בני-האדם באלף השלישי וגדול בני-האדם מאז ישו]), אבל כתבתי שני ספרים המשתייכים אל הז'אנר האהוב עליך.

הראשון, "אוטופיה של ביטחון", המתרחש בארצות הברית של השנים 2087 ו-2088 ושמתאר חברה עתידנית דיסטופית מבחינה חברתית שבה כל זכות וחירות הושלכו מן החלון למען הזכות לחיים וביטחון, עד לכדי פגיעה ממשית וקשה מאוד באיכות החיים, מה שהורס את חייהם של האנשים ואת האושר שלהם, כך שיש ביטחון אישי ולאומי מוחלטים, בכל מאת האחוזים, אבל אין את כל השאר, ואנחנו הרי יודעים מה שווים החיים כאשר כל השאר נלקח. המכשפה המרושעת שהצילה את החיים של חאל דרוגו ב"משחקי הכס" סיפרה לנו:

השני, "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" (שם שאני מאוד לא אוהב, והוא כנראה שם זמני שאשנה אותו ושלא יהיה השם הסופי), מתרחש בארצות הברית של...אאאמממ..זה קצת מביך שאני לא כל-כך זוכר את הספר של עצמי אבל כתבתי מלא ספרים אז אנא סלח לי אבל אני מאמין ש...המאה ה-24 זה היה?

בכל מקרה, בספר, ארצות הברית של המאה ה-24 הפכה לדיקטטורה דתית מרושעת החיה לפי חוקי הדת. מענים אנשים, מוציאים אותם להורג, יש פחד ברחובות, עוקרים להם עיניים, "מסמנים" אותם, מוציאים להורג הומואים, מוציאים להורג עוד כל מיני סוגים של אנשים ועוד ועוד. קצת כמו "סיפורה של שפחה".

שלא כמו "אוטופיה של ביטחון", שבסה"כ מהווה אזהרה כללית מפני הקרבת זכויות וחירויות רבות מידי למען הביטחון, ואני לא באמת חושב שיש סיכוי סביר שזה יקרה, בנוגע ל"ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" (וואו, אני באמת חייב להחליף את השם הזה. הוא נוראי) אני דווקא יותר מתכוון אל הספר הזה כתחזית אפשרית אמיתית לחלוטין של משהו שבאמת יכול לקרות בעתיד. הרי ארצות הברית היא המדינה הדתית ביותר במערב ובעולם הראשון. אחוז האנשים הדתיים גם צפוי רק לגדול והאנשים הדתיים ממילא צפויים רק עוד יותר להתחזק בדתם וזאת בעקבות העתיד המכוער הצפוי בהמשך הדרך. עד המאה ה-24, ארצות הברית לגמרי יכולה להפוך לסוג של איראן לדעתי, וספרי זה בא לתעד את האפשרות הזאת ואת העתיד האפשרי הזה.

6. מעניין לגלות שאתה אוהב את הז'אנר העתידני דיסטופי. בנוגע אליי, וואי וואי אתה אפילו לא רוצה לדעת. אני נוראי. הז'אנר האהוב עליי ביותר הוא אוטוביוגרפיות נשיאותיות (של נשיאי ארצות הברית, כן?). שזה בעצם תת-ז'אנר ולא ז'אנר, עכשיו כשאני חושב על זה. אם כך אז רגע, מהו באמת הז'אנר האהוב עליי? אני לא חושב שהז'אנר האהוב ביותר על אדם חייב להיות הז'אנר-האב של תת-הז'אנר האהוב עליו ביותר, אבל לאחר מחשבה של כמה רגעים, כן, נראה לי שכן, הז'אנר האהוב עליי ביותר הוא הז'אנר האוטוביוגרפי.

בחירה לא שגרתית נדמה לי?

בכל מקרה, אני אוהב את כל הז'אנרים. זה נורא מוזר, אני יודע. אבל ככה אני. תגיד כל ז'אנר שאתה רוצה, ואני אוהב אותו. אתה מוזמן לנסות אותי. חוץ משירה. אני אוהב הכול חוץ משירה.

7. שמעתי שגם אתה עומד להפוך לסופר. נו? מתי יוצא לאור הספר שלך? אני רוצה לקרוא אותו

גם אתה תקרא את הספרים שלי?

 

[SupermanZW]

1. אם כך אז אני מניח שקראת את "1984" ו"עולם חדש מופלא"?

2. קרא את "הכבשים מסתכלות למעלה" של ג'ון בראנר ו"משל הזורע" של אוקטביה באטלר.

3. גולש אחר באותו השרשור ובפורום מקביל עשה את הטעות המובנת מאליו של להשוות את "אוטופיה של ביטחון" (אתה חושב שעליי להחליף את השם? אני לא בטוח אם אני שלם עם השם הזה. גם עם השם של הדמות הראשית לא הייתי בטוח ובסוף שיניתי ל"אוליבר אוטו", על שם דמות שאני אוהב בסדרת טלוויזיה שאני אוהב) ל-"1984", ותהה האם באמת יש צורך בספרי, בהתחשב בכך שכבר יש את "1984", אז הסברתי לו את ההבדלים בין "אוטופיה של ביטחון" ל-"1984" ושבעקבותיהם "אוטופיה של ביטחון" הוא ספר מאוד שונה שבהחלט יש לו מקום, ושאנחנו לא "איננו זקוקים לו" כי "יש כבר את 1984":

צפה בקובץ המצורף 93530
+
צפה בקובץ המצורף 93531

4. אני שמח שאהבת, אבל ספרי העתידי "העולם לפי אדריאן" טוב יותר, וספרי העתידי "חיים קטנים" טוב יותר מ"העולם לפי אדריאן". אני סופר שכותב למגירה. כתבתי ספרים רבים אך עוד לא פרסמתי אף-אחד. אני כותב ספרים מאז שאני בן 12. הראשון שלי היה איום ונורא. לא נורא. כל הספרים שלי מאז ועד היום הם "פצצה"

אני מקווה להתחיל להוציא לאור כבר ב-2024 אבל אין לדעת מה צופן העתיד. אלא אם כן אנחנו מדברים עליי ועל מה יעלה ומה ירד במניות אבל חוץ מזה זהו. חוץ מזה באמת אין לדעת מה צופן העתיד

5. אתה מאוהבי הז'אנר העתידני דיסטופי, הא? אם אני מצליח לזכור נכון, ולא בטוח שאני מצליח לזכור נכון כי יש לי כל-כך הרבה תוכניות, פרויקטים, עבודות וספרים (אני כנראה עתיד להיות איש מדע, חברה ותרבות גדול מאוד [אני אף חושד בעצם האפשרות שאני גדול בני-האדם במאה ה-21, גדול בני-האדם באלף השלישי וגדול בני-האדם מאז ישו]), אבל כתבתי שני ספרים המשתייכים אל הז'אנר האהוב עליך.

הראשון, "אוטופיה של ביטחון", המתרחש בארצות הברית של השנים 2087 ו-2088 ושמתאר חברה עתידנית דיסטופית מבחינה חברתית שבה כל זכות וחירות הושלכו מן החלון למען הזכות לחיים וביטחון, עד לכדי פגיעה ממשית וקשה מאוד באיכות החיים, מה שהורס את חייהם של האנשים ואת האושר שלהם, כך שיש ביטחון אישי ולאומי מוחלטים, בכל מאת האחוזים, אבל אין את כל השאר, ואנחנו הרי יודעים מה שווים החיים כאשר כל השאר נלקח. המכשפה המרושעת שהצילה את החיים של חאל דרוגו ב"משחקי הכס" סיפרה לנו:

השני, "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" (שם שאני מאוד לא אוהב, והוא כנראה שם זמני שאשנה אותו ושלא יהיה השם הסופי), מתרחש בארצות הברית של...אאאמממ..זה קצת מביך שאני לא כל-כך זוכר את הספר של עצמי אבל כתבתי מלא ספרים אז אנא סלח לי אבל אני מאמין ש...המאה ה-24 זה היה?

בכל מקרה, בספר, ארצות הברית של המאה ה-24 הפכה לדיקטטורה דתית מרושעת החיה לפי חוקי הדת. מענים אנשים, מוציאים אותם להורג, יש פחד ברחובות, עוקרים להם עיניים, "מסמנים" אותם, מוציאים להורג הומואים, מוציאים להורג עוד כל מיני סוגים של אנשים ועוד ועוד. קצת כמו "סיפורה של שפחה".

שלא כמו "אוטופיה של ביטחון", שבסה"כ מהווה אזהרה כללית מפני הקרבת זכויות וחירויות רבות מידי למען הביטחון, ואני לא באמת חושב שיש סיכוי סביר שזה יקרה, בנוגע ל"ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" (וואו, אני באמת חייב להחליף את השם הזה. הוא נוראי) אני דווקא יותר מתכוון אל הספר הזה כתחזית אפשרית אמיתית לחלוטין של משהו שבאמת יכול לקרות בעתיד. הרי ארצות הברית היא המדינה הדתית ביותר במערב ובעולם הראשון. אחוז האנשים הדתיים גם צפוי רק לגדול והאנשים הדתיים ממילא צפויים רק עוד יותר להתחזק בדתם וזאת בעקבות העתיד המכוער הצפוי בהמשך הדרך. עד המאה ה-24, ארצות הברית לגמרי יכולה להפוך לסוג של איראן לדעתי, וספרי זה בא לתעד את האפשרות הזאת ואת העתיד האפשרי הזה.

6. מעניין לגלות שאתה אוהב את הז'אנר העתידני דיסטופי. בנוגע אליי, וואי וואי אתה אפילו לא רוצה לדעת. אני נוראי. הז'אנר האהוב עליי ביותר הוא אוטוביוגרפיות נשיאותיות (של נשיאי ארצות הברית, כן?). שזה בעצם תת-ז'אנר ולא ז'אנר, עכשיו כשאני חושב על זה. אם כך אז רגע, מהו באמת הז'אנר האהוב עליי? אני לא חושב שהז'אנר האהוב ביותר על אדם חייב להיות הז'אנר-האב של תת-הז'אנר האהוב עליו ביותר, אבל לאחר מחשבה של כמה רגעים, כן, נראה לי שכן, הז'אנר האהוב עליי ביותר הוא הז'אנר האוטוביוגרפי.

בחירה לא שגרתית נדמה לי?

בכל מקרה, אני אוהב את כל הז'אנרים. זה נורא מוזר, אני יודע. אבל ככה אני. תגיד כל ז'אנר שאתה רוצה, ואני אוהב אותו. אתה מוזמן לנסות אותי. חוץ משירה. אני אוהב הכול חוץ משירה.

7. שמעתי שגם אתה עומד להפוך לסופר. נו? מתי יוצא לאור הספר שלך? אני רוצה לקרוא אותו

גם אתה תקרא את הספרים שלי?

1. נכון.

2. את הראשון קראתי, את השני אקרא, תודה על ההמלצה.

3. צריך מגוון של ספרים כדי להציג נקודות מבט שונות, קיומו של 1984 לא מייתר את הספר שלך, שאני סבור שיש לו מקום.

4. תחביב נחמד.

5. סקרנת ויש מצב שיצרת לך קורא עתידי.

6. לא יודע איך אפשר לאהוב את כל הז'אנרים, אבל זה בהחלט מגדיל את מגוון הספרים עבורך.

7. הספר שלי עדיין לא גמור, נתקלתי ב"מחסום סופרים" וזקוק לרעיונות חדשים להמשך הספר. כתבתי 17 פרקים מתוך 40 מתוכננים. לא יודע לומר מתי אסיימו או אוציאו לאור.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

1. נכון.

1. כן. גם אני. בן-אדם לא באמת ממש יכול לטעון בצורה רצינית שהוא חובב הז'אנר הדיסטופי ללא שקרא את "1984". אולי אם לא קרא את "עולם חדש מופלא" אז בקושי מסוים אפשר "להחליק לו את זה". גם חוות החיות נורא מומלץ אבל ברור שכבר קראת את זה.

2. את הראשון קראתי, את השני אקרא, תודה על ההמלצה.

2. בשמחה. בדרך כלל אני לא קורא ספרים באנגלית, אלא בעיקר מאמרים, ערכים בויקיפדיה וקצת כתבות, אבל את השתיים האלו קראתי באנגלית, כי פשוט הייתי חייב.

למה הייתי חייב?

אני נורא חכם אז אני יודע פחות או יותר איך העתיד הולך להיות, כן?

אז העיניין הוא, שקראתי את תקצירי העלילה של הספרים האלו בויקיפדיה, כשבעמודי הויקיפדיה של ספרים לא סתם כתוב תקציר אלא ממש כתוב בקצרה את כל עלילת הספר כולל מלא ספוילרים, נכון?

ומה אני מגלה? אני מגלה, ואני מבין, ונופל לי האסימון כשאני קורא את התקצירים האלו, שהסופרים שכתבו אותם היו כל-כך חכמים, שהעלילה היא בעצם מה שאני ומבחינתי, בתור אדם חכם מאוד, יודע לזהות בתור מה שפחות או יותר באמת יהיה העתיד האמיתי, ואז ברור שלא הייתה לי ברירה וקניתי וקראתי אותם, כן? כאילו נו ברור אלא מה?

3. צריך מגוון של ספרים כדי להציג נקודות מבט שונות, קיומו של 1984 לא מייתר את הספר שלך, שאני סבור שיש לו מקום.

3. אוטופיה של ביטחון הוא לא רק נקודת מבט שונה. הוא באמת שונה בכמה וכמה נקודות אז בכל מקרה יש לו מקום, כי כן יש הבדלים מהותיים מ-1984.

4. תחביב נחמד.

4. אני לא יודע אם תחביב זאת המילה הנכונה כי אני הרי אפרסם אותם לאור וגם מקווה להרוויח מהם יפה, כן?

5. סקרנת ויש מצב שיצרת לך קורא עתידי.

5. אני מאוד שמח לשמוע

איזה ספר שלי "קנה אותך"?

אוטופיה של ביטחון, "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" שאת שמו אני צריך להחליף, או שניהם?

אני בכל מקרה דווקא יותר מתגאה ב"העולם לפי אדריאן" ו"חיים קטנים". וגם "החיים הנפלאים של טריסטן" הוא ספר שאני מאוד אוהב ונורא נהניתי לכתוב.

רוצה לשמוע גם עליהם?

אל תגיד "כן" רק כי לא נעים. אם לא אז לא והכול בסדר.

6. לא יודע איך אפשר לאהוב את כל הז'אנרים

6. גם אנשים כאלו יש. אנחנו נוראיים. כמו האישה ההיא שנכנסת לחנות העוגיות של פיטר ולואיס, אוכלת רק מעוגיות הדגימה ואז לוחשת כמה שהיא נוראית:

אבל זה בהחלט מגדיל את מגוון הספרים עבורך.

7. יש לי מן חלום טיפשי ומטורף שאני לעולם לא אצליח להגשים. יש חלק בי שהיה רוצה להסתגר בחדר ולקרוא את כל הספרים שבעולם. סביר להניח שאני לא אצליח, אבל היי, אולי מתישהו אני יכול לנסות. אולי לעת זקנה. זקנה? זיקנה?

7. הספר שלי עדיין לא גמור, נתקלתי ב"מחסום סופרים"

8. לי זה אף-פעם לא קורה. יש שני תקלות גדולות אחרות בכתיבה שלי.

התקלה הגדולה הראשונה בכתיבתי, היא שבהיותי גאון ברמות מטורפות, כמובן שכל הספרים שאני כותב, חוץ מהראשון שהיה ערימת חרא מהבילה, הם יהלומים של ממש. הבעיה היא שהיהלומים האלו, מכוסים בהרבה חרא שצריך להוריד אותו כדי להישאר רק עם היהלומים. ועכשיו, למה אני מתכוון? הספרים שאני כותב הם גאוניים. לא חלקם. כולם. מן הראשון ועד האחרון. טוב, מהשני ועד האחרון. אבל הבעיה היא, זה שצריך הרבה מאוד עריכה, כי הגירסה הראשונה היא תמיד היהלום, אבל עם הרבה ניסוחים ומילים שצריכים לרדת ושאני מבין אחר כך שעדיף למחוק. אפילו טקסט מאוד מוצלח שלי צריך לעבור לפחות שניים-שלושה סבבים של עריכה מאסיבית לפני שהוא מגיע אל המצב הנכון.

התקלה הגדולה השנייה בכתיבתי, היא שלפעמים, לא בכל הספרים שלי אבל בחלק מהספרים שלי, לפני שאני מתחיל יש לי את התמונה בראש של איך שאני רוצה שהספר יהיה, ולפעמים, יש שני תמונות. יש את הגירסה של הספרים האלו כפי מה שאני באמת רוצה לכתוב אותם, ויש את הגירסה שלהם כפי מה שאני יודע שהם צריכים להיות כדי למכור הכי הרבה עותקים. לא עם כל ספר זה קורה לי שיש לי שני תמונות שלו בראש של איך אני חושב ורוצה לעשות אותו. למען האמת, זה לא קורה אפילו לא ברוב המקרים. זה כן קורה לפעמים.

גם כשזה קורה, עדיין, הפערים בין שני הגירסאות שיש לי בראש של אותו הספר הם לא באמת כאלו רחוקים זה מזה. המקרה הכי קשה בסגנון הזה שאני זוכר, זה "החיים הנפלאים של טריסטן", שגם היה המקרה הקיצוני ביותר של ההבדלים הגדולים ביותר בין שני הגירסאות.

בכל מקרה, כשזה מה שקורה לי, איזה גירסה של הספר אני כותב? הגירסה שאני רוצה או הגירסה שלהערכתי תמכור הכי הרבה עותקים?

כי הרי אם אני כותב ומפרסם את הספר שאני באמת רוצה, אני נאמן לעצמי כסופר. אם אני כותב ומפרסם את הגירסה שלדעתי תמכור הכי הרבה עותקים, אז אני מתמסחר ואז אני זונה.

אז מה שאני עושה הוא כזה-אני עושה דבר משוגע, אני עושה את הדבר הכי קשה ומקשה שהייתי יכול לבחור לעשות. אתה מקשיב? אתה איתי? אני כותב את שתי הגירסאות.

גירסה A וגירסה B.

אני מתחיל מגירסה A, שהיא באופן מסורתי, הספר כפי מה שאני באמת רוצה לכתוב אותו, ואז אני מסיים, עורך עד שאני מקבל את התוצאה שאני רוצה, ואז עושה העתק הדבק לכל הספר, נכנס אל התיקייה של הספר המועתקת, נכנס אל קבצי הוורד, ומתחיל לשכתב, למחוק ולהוסיף את מה שצריך כדי לכתוב את הספר שימכור באמת הכי הרבה עותקים, ואז, כשאני מסיים, זאת גירסה B. אך כמובן וכאמור, שגירסה A עדיין קיימת בתיקייה המקורית של קבצי הספר המקוריים.

וכך, אני מצליח גם להיות נאמן לעצמי כסופר, וגם להתמסחר ולהיות זונה. ראית איזה יופי? ראית כמה שכל יש לי?

ואיזו גירסה תתפרסם ותצא לאור? גירסה B. רק גירסה B. תמיד גירסה B. כי זאת הגירסה שתמכור הכי הרבה עותקים. גירסאות ה-A, בכל פעם שיש גם גירסאות A וגם גירסאות B, פשוט אינן מיועדות לפירסום.

כאשר יש רק גירסה A, שזה מה שקורה רוב הפעמים, אז ברור מאליו שגירסה A היא זאת שתתפרסם.

כשכתבתי את אוטופיה של ביטחון לדוגמה, הייתה לי רק תמונה אחת בראש של איך זה צריך להיעשות, ולכן יש רק גירסה A, ולכן זאת הגירסה שתתפרסם. אותו הדבר בנוגע ל"ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" ו"העולם לפי אדריאן". ל"החיים הנפלאים של טריסטן" ו"חיים קטנים" כבר יש גירסאות A וגירסאות B, כאשר כמובן וכאמור, גירסאות B הן אלו שיתפרסמו.

כמובן שכתבתי עוד ספרים רבים אבל לא נעבור על כולם וזה גם לא מעניין.

מבין ספרי הפרוזה שכתבתי (כי כתבתי גם ספרים מדעיים), הספרים "הגדולים" באמת הם כדלקמן, מהכי פחות חשוב ומדהים להכי חשוב ומדהים, הם "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" הדיסטופי והאפל, במקום החמישי והאחרון, במקום הרביעי "אוטופיה של ביטחון" עוצר הנשימה והמהפכני, במקום השלישי "החיים הנפלאים של טריסטן" העמוק והמרגש, במקום השני "העולם לפי אדריאן" היפייפה, ובמקום הראשון "חיים קטנים" הגאוני, שומט הלסתות, קורע הלבבות, עוצר הנשימה והבלתי נתפס ברמות שאתה פשוט תופס את הראש, קורע שיערות ולא מאמין למה שאתה קורא בכלל כי אין מצב שזה עד כדי כך גאוני. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות. אבל כן. זה כן. כי אני עד כדי כך טוב.

אה כן וגם הספר שכתבתי על הבחורה בת ה-18 שנאנסה, לא הצליחה להתגבר על הפוסט טראומה והתאבדה והספר הוא בעצם מכתב ההתאבדות שלה הוא ממש טוב. שכחתי איך קראתי לו. פיפי מתי כתבתי אותו? כשהייתי בן 19 נראה לי? לפני שש שנים?

אין לי ספרים גרועים חוץ מהראשון, ובכל זאת, כל השאר הם כבר "פחות", מה שנקרא. טובים כי כל הספרים שלי טובים אבל טובים ברמה רגילה. לא באמת גאוניים ופורצי דרך כמו השש שאמרנו עכשיו, כן?

בכל מקרה, ובכל פעם שיש גם גירסה A וגם גירסה B, ולמרות שגירסאות A לא מיועדות לשחרור, אני לא יכול שלא להשתעשע לעצמי ברעיון שאם גירסאות ה-B באמת יצליחו וימכרו מיליוני עותקים, אז אולי אני אמכור כמות חד-ספרתית של עותקים של גירסאות ה-A למעריצים הכי שרופים והכי עשירים כי אם לדוגמה גירסאות ה-B ימכרו מיליוני עותקים, אז המעריץ הכי שרוף והכי עשיר אי-שם שישמע על האפשרות, לגמרי עלול, ובהנחה שהוא כמובן חותם על חוזה והכול שזה לעיניו בלבד או משהו כזה, אני לא יודע, הוא לגמרי מסוגל לשלם...אני לא יודע...מאות אלפי דולרים? אני לא מגזים, נכון? כלומר...בסיטואציה כמו מה שאני מתאר.

וזקוק לרעיונות חדשים להמשך הספר.

9. רוצה עזרה? אני עוד לא לגמרי בטוח עד הסוף אבל יש מצב לא רע שאני הסופר הכי טוב שאי-פעם חי או משהו כזה

הספר שלך הוא ספר עיון, נכון? על פוליטיקה? או אולי על נושאים של מדינה וחברה?

איזה סוג של סופר אתה? אתה הגנן או הארכיטקט?

הסופר הגאון ג'ורג' מרטין שכתב את סדרת ספרי "שיר של אש ושל קרח" שנמכרה ב-90 מיליון עותקים והיד עוד נטויה, טוען שיש שני סוגים של סופרים.

הגננים, ששותלים זרע, רואים מה יוצא ממנו, מקבלים החלטות בספונטניות, אין להם תכנון ברור של איך שכל הספר ייראה והם פשוט "זורמים", מקבלים החלטות על המקום וכדומה'; והארכיטקטים, שבונים תוכנית עבודה, כותבים תקצירי פרקים לפני שהם כותבים את הפרקים, הכול מבחינתם הוא מדוד ומתוכנן מראש לפרטים, הם יודעים בדיוק מה הם הולכים לעשות בהתחלה, באמצע ובסוף וכדומה' וכדומה'. אלו אנשים שעושים די הרבה עבודה עוד מלפני מה שהם מתחילים בכלל לכתוב את הספר, בזמן שהגננים פשוט "קופצים ראש" אל תוך המים ומחליטים הכול באותו רגע. הארכיטקטים הם כמו מדענים במעבדה. הגננים הם כמו גולשי גלים שמתאימים את עצמם לגל ופונים לפה או לפה בהתרעה של רגע ולפי מה שמרגיש להם נכון, באמצעות תחושות הבטן שלהם והאינטואיציה הפנימית שלהם.

אני מכבד את הגננים, אבל אני לא גנן. אני זה ארכיטקט. לגמרי. 100 אחוז. הכול מתוכנן עד הפרט האחרון ואני כותב את תוכניות העבודה, תקצירי הפרקים והעלילה במשך שבועות לפני שאני מתחיל בכלל לכתוב את הספרים.

כך, לרוב, לדעתי, נכתבים ספרים טובים באמת.

כתבתי 17 פרקים מתוך 40 מתוכננים.

10. אתה לא יכול לדעת כמה פרקים אתה צריך, אלא אם כן באמת חשבת על זה לעומק והחלטת מה בערך תעשה בכל פרק, וכך החלטת כמה פרקים אתה צריך. אתה נשמע כמו ארכיטקט. מהו האורך במילים של סך כל תקצירי כל הפרקים שעוד לא נכתבו? אם אתה רוצה אז אתה יכול להראות לי, ואחרי שיהיה לי את זה, אני יכול להגיד לך אם תרצה מה בערך לכתוב ואיך לכתוב כולל צירוף אנקדוטות רלוונטיות מההיסטוריה להתייחסות. אל חשש. לא אדרוש את שמי על הספר כמחבר-שותף

לא יודע לומר מתי אסיימו או אוציאו לאור.

11. שנעשה תחרות מי מוציא לאור קודם?

 

[SupermanZW]

1. כן. גם אני. בן-אדם לא באמת ממש יכול לטעון בצורה רצינית שהוא חובב הז'אנר הדיסטופי ללא שקרא את "1984". אולי אם לא קרא את "עולם חדש מופלא" אז בקושי מסוים אפשר "להחליק לו את זה". גם חוות החיות נורא מומלץ אבל ברור שכבר קראת את זה.

2. בשמחה. בדרך כלל אני לא קורא ספרים באנגלית, אלא בעיקר מאמרים, ערכים בויקיפדיה וקצת כתבות, אבל את השתיים האלו קראתי באנגלית, כי פשוט הייתי חייב.

למה הייתי חייב?

אני נורא חכם אז אני יודע פחות או יותר איך העתיד הולך להיות, כן?

אז העיניין הוא, שקראתי את תקצירי העלילה של הספרים האלו בויקיפדיה, כשבעמודי הויקיפדיה של ספרים לא סתם כתוב תקציר אלא ממש כתוב בקצרה את כל עלילת הספר כולל מלא ספוילרים, נכון?

ומה אני מגלה? אני מגלה, ואני מבין, ונופל לי האסימון כשאני קורא את התקצירים האלו, שהסופרים שכתבו אותם היו כל-כך חכמים, שהעלילה היא בעצם מה שאני ומבחינתי, בתור אדם חכם מאוד, יודע לזהות בתור מה שפחות או יותר באמת יהיה העתיד האמיתי, ואז ברור שלא הייתה לי ברירה וקניתי וקראתי אותם, כן? כאילו נו ברור אלא מה?

3. אוטופיה של ביטחון הוא לא רק נקודת מבט שונה. הוא באמת שונה בכמה וכמה נקודות אז בכל מקרה יש לו מקום, כי כן יש הבדלים מהותיים מ-1984.

4. אני לא יודע אם תחביב זאת המילה הנכונה כי אני הרי אפרסם אותם לאור וגם מקווה להרוויח מהם יפה, כן?

5. אני מאוד שמח לשמוע

איזה ספר שלי "קנה אותך"?

אוטופיה של ביטחון, "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" שאת שמו אני צריך להחליף, או שניהם?

אני בכל מקרה דווקא יותר מתגאה ב"העולם לפי אדריאן" ו"חיים קטנים". וגם "החיים הנפלאים של טריסטן" הוא ספר שאני מאוד אוהב ונורא נהניתי לכתוב.

רוצה לשמוע גם עליהם?

אל תגיד "כן" רק כי לא נעים. אם לא אז לא והכול בסדר.

6. גם אנשים כאלו יש. אנחנו נוראיים. כמו האישה ההיא שנכנסת לחנות העוגיות של פיטר ולואיס, אוכלת רק מעוגיות הדגימה ואז לוחשת כמה שהיא נוראית:

7. יש לי מן חלום טיפשי ומטורף שאני לעולם לא אצליח להגשים. יש חלק בי שהיה רוצה להסתגר בחדר ולקרוא את כל הספרים שבעולם. סביר להניח שאני לא אצליח, אבל היי, אולי מתישהו אני יכול לנסות. אולי לעת זקנה. זקנה? זיקנה?

8. לי זה אף-פעם לא קורה. יש שני תקלות גדולות אחרות בכתיבה שלי.

התקלה הגדולה הראשונה בכתיבתי, היא שבהיותי גאון ברמות מטורפות, כמובן שכל הספרים שאני כותב, חוץ מהראשון שהיה ערימת חרא מהבילה, הם יהלומים של ממש. הבעיה היא שהיהלומים האלו, מכוסים בהרבה חרא שצריך להוריד אותו כדי להישאר רק עם היהלומים. ועכשיו, למה אני מתכוון? הספרים שאני כותב הם גאוניים. לא חלקם. כולם. מן הראשון ועד האחרון. טוב, מהשני ועד האחרון. אבל הבעיה היא, זה שצריך הרבה מאוד עריכה, כי הגירסה הראשונה היא תמיד היהלום, אבל עם הרבה ניסוחים ומילים שצריכים לרדת ושאני מבין אחר כך שעדיף למחוק. אפילו טקסט מאוד מוצלח שלי צריך לעבור לפחות שניים-שלושה סבבים של עריכה מאסיבית לפני שהוא מגיע אל המצב הנכון.

התקלה הגדולה השנייה בכתיבתי, היא שלפעמים, לא בכל הספרים שלי אבל בחלק מהספרים שלי, לפני שאני מתחיל יש לי את התמונה בראש של איך שאני רוצה שהספר יהיה, ולפעמים, יש שני תמונות. יש את הגירסה של הספרים האלו כפי מה שאני באמת רוצה לכתוב אותם, ויש את הגירסה שלהם כפי מה שאני יודע שהם צריכים להיות כדי למכור הכי הרבה עותקים. לא עם כל ספר זה קורה לי שיש לי שני תמונות שלו בראש של איך אני חושב ורוצה לעשות אותו. למען האמת, זה לא קורה אפילו לא ברוב המקרים. זה כן קורה לפעמים.

גם כשזה קורה, עדיין, הפערים בין שני הגירסאות שיש לי בראש של אותו הספר הם לא באמת כאלו רחוקים זה מזה. המקרה הכי קשה בסגנון הזה שאני זוכר, זה "החיים הנפלאים של טריסטן", שגם היה המקרה הקיצוני ביותר של ההבדלים הגדולים ביותר בין שני הגירסאות.

בכל מקרה, כשזה מה שקורה לי, איזה גירסה של הספר אני כותב? הגירסה שאני רוצה או הגירסה שלהערכתי תמכור הכי הרבה עותקים?

כי הרי אם אני כותב ומפרסם את הספר שאני באמת רוצה, אני נאמן לעצמי כסופר. אם אני כותב ומפרסם את הגירסה שלדעתי תמכור הכי הרבה עותקים, אז אני מתמסחר ואז אני זונה.

אז מה שאני עושה הוא כזה-אני עושה דבר משוגע, אני עושה את הדבר הכי קשה ומקשה שהייתי יכול לבחור לעשות. אתה מקשיב? אתה איתי? אני כותב את שתי הגירסאות.

גירסה A וגירסה B.

אני מתחיל מגירסה A, שהיא באופן מסורתי, הספר כפי מה שאני באמת רוצה לכתוב אותו, ואז אני מסיים, עורך עד שאני מקבל את התוצאה שאני רוצה, ואז עושה העתק הדבק לכל הספר, נכנס אל התיקייה של הספר המועתקת, נכנס אל קבצי הוורד, ומתחיל לשכתב, למחוק ולהוסיף את מה שצריך כדי לכתוב את הספר שימכור באמת הכי הרבה עותקים, ואז, כשאני מסיים, זאת גירסה B. אך כמובן וכאמור, שגירסה A עדיין קיימת בתיקייה המקורית של קבצי הספר המקוריים.

וכך, אני מצליח גם להיות נאמן לעצמי כסופר, וגם להתמסחר ולהיות זונה. ראית איזה יופי? ראית כמה שכל יש לי?

ואיזו גירסה תתפרסם ותצא לאור? גירסה B. רק גירסה B. תמיד גירסה B. כי זאת הגירסה שתמכור הכי הרבה עותקים. גירסאות ה-A, בכל פעם שיש גם גירסאות A וגם גירסאות B, פשוט אינן מיועדות לפירסום.

כאשר יש רק גירסה A, שזה מה שקורה רוב הפעמים, אז ברור מאליו שגירסה A היא זאת שתתפרסם.

כשכתבתי את אוטופיה של ביטחון לדוגמה, הייתה לי רק תמונה אחת בראש של איך זה צריך להיעשות, ולכן יש רק גירסה A, ולכן זאת הגירסה שתתפרסם. אותו הדבר בנוגע ל"ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" ו"העולם לפי אדריאן". ל"החיים הנפלאים של טריסטן" ו"חיים קטנים" כבר יש גירסאות A וגירסאות B, כאשר כמובן וכאמור, גירסאות B הן אלו שיתפרסמו.

כמובן שכתבתי עוד ספרים רבים אבל לא נעבור על כולם וזה גם לא מעניין.

מבין ספרי הפרוזה שכתבתי (כי כתבתי גם ספרים מדעיים), הספרים "הגדולים" באמת הם כדלקמן, מהכי פחות חשוב ומדהים להכי חשוב ומדהים, הם "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" הדיסטופי והאפל, במקום החמישי והאחרון, במקום הרביעי "אוטופיה של ביטחון" עוצר הנשימה והמהפכני, במקום השלישי "החיים הנפלאים של טריסטן" העמוק והמרגש, במקום השני "העולם לפי אדריאן" היפייפה, ובמקום הראשון "חיים קטנים" הגאוני, שומט הלסתות, קורע הלבבות, עוצר הנשימה והבלתי נתפס ברמות שאתה פשוט תופס את הראש, קורע שיערות ולא מאמין למה שאתה קורא בכלל כי אין מצב שזה עד כדי כך גאוני. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות. אבל כן. זה כן. כי אני עד כדי כך טוב.

אה כן וגם הספר שכתבתי על הבחורה בת ה-18 שנאנסה, לא הצליחה להתגבר על הפוסט טראומה והתאבדה והספר הוא בעצם מכתב ההתאבדות שלה הוא ממש טוב. שכחתי איך קראתי לו. פיפי מתי כתבתי אותו? כשהייתי בן 19 נראה לי? לפני שש שנים?

אין לי ספרים גרועים חוץ מהראשון, ובכל זאת, כל השאר הם כבר "פחות", מה שנקרא. טובים כי כל הספרים שלי טובים אבל טובים ברמה רגילה. לא באמת גאוניים ופורצי דרך כמו השש שאמרנו עכשיו, כן?

בכל מקרה, ובכל פעם שיש גם גירסה A וגם גירסה B, ולמרות שגירסאות A לא מיועדות לשחרור, אני לא יכול שלא להשתעשע לעצמי ברעיון שאם גירסאות ה-B באמת יצליחו וימכרו מיליוני עותקים, אז אולי אני אמכור כמות חד-ספרתית של עותקים של גירסאות ה-A למעריצים הכי שרופים והכי עשירים כי אם לדוגמה גירסאות ה-B ימכרו מיליוני עותקים, אז המעריץ הכי שרוף והכי עשיר אי-שם שישמע על האפשרות, לגמרי עלול, ובהנחה שהוא כמובן חותם על חוזה והכול שזה לעיניו בלבד או משהו כזה, אני לא יודע, הוא לגמרי מסוגל לשלם...אני לא יודע...מאות אלפי דולרים? אני לא מגזים, נכון? כלומר...בסיטואציה כמו מה שאני מתאר.

9. רוצה עזרה? אני עוד לא לגמרי בטוח עד הסוף אבל יש מצב לא רע שאני הסופר הכי טוב שאי-פעם חי או משהו כזה

הספר שלך הוא ספר עיון, נכון? על פוליטיקה? או אולי על נושאים של מדינה וחברה?

איזה סוג של סופר אתה? אתה הגנן או הארכיטקט?

הסופר הגאון ג'ורג' מרטין שכתב את סדרת ספרי "שיר של אש ושל קרח" שנמכרה ב-90 מיליון עותקים והיד עוד נטויה, טוען שיש שני סוגים של סופרים.

הגננים, ששותלים זרע, רואים מה יוצא ממנו, מקבלים החלטות בספונטניות, אין להם תכנון ברור של איך שכל הספר ייראה והם פשוט "זורמים", מקבלים החלטות על המקום וכדומה'; והארכיטקטים, שבונים תוכנית עבודה, כותבים תקצירי פרקים לפני שהם כותבים את הפרקים, הכול מבחינתם הוא מדוד ומתוכנן מראש לפרטים, הם יודעים בדיוק מה הם הולכים לעשות בהתחלה, באמצע ובסוף וכדומה' וכדומה'. אלו אנשים שעושים די הרבה עבודה עוד מלפני מה שהם מתחילים בכלל לכתוב את הספר, בזמן שהגננים פשוט "קופצים ראש" אל תוך המים ומחליטים הכול באותו רגע. הארכיטקטים הם כמו מדענים במעבדה. הגננים הם כמו גולשי גלים שמתאימים את עצמם לגל ופונים לפה או לפה בהתרעה של רגע ולפי מה שמרגיש להם נכון, באמצעות תחושות הבטן שלהם והאינטואיציה הפנימית שלהם.

אני מכבד את הגננים, אבל אני לא גנן. אני זה ארכיטקט. לגמרי. 100 אחוז. הכול מתוכנן עד הפרט האחרון ואני כותב את תוכניות העבודה, תקצירי הפרקים והעלילה במשך שבועות לפני שאני מתחיל בכלל לכתוב את הספרים.

כך, לרוב, לדעתי, נכתבים ספרים טובים באמת.

10. אתה לא יכול לדעת כמה פרקים אתה צריך, אלא אם כן באמת חשבת על זה לעומק והחלטת מה בערך תעשה בכל פרק, וכך החלטת כמה פרקים אתה צריך. אתה נשמע כמו ארכיטקט. מהו האורך במילים של סך כל תקצירי כל הפרקים שעוד לא נכתבו? אם אתה רוצה אז אתה יכול להראות לי, ואחרי שיהיה לי את זה, אני יכול להגיד לך אם תרצה מה בערך לכתוב ואיך לכתוב כולל צירוף אנקדוטות רלוונטיות מההיסטוריה להתייחסות. אל חשש. לא אדרוש את שמי על הספר כמחבר-שותף

11. שנעשה תחרות מי מוציא לאור קודם?

5. אוטופיה של ביטחון. אשמח לשמוע גם על הספרים האחרים.

7. ספרים נכתבים כל הזמן ואין זה אפשרי שאדם כלשהו יוכל לקרוא את כל הספרים בעולם כי תוך כדי קריאתו נכתבים וגם יוצאים לאור ספרים נוספים.

9. תתפלא, אבל הספר שלי הוא לא ספר עיון, לא ספר פוליטי, ולא ספר על מדינה וחברה, הוא טרגו-קומדיה עלילתית שבה לגיבור הסיפור קורות תקלות בלתי סבירות (אבל בכל זאת אפשריות) רבות תוך זמן קצר מאוד, משבשות את חייו (בשלב התחלתי אף כמעט גורמות למותו, אבל הוא לא מת ומצליח להחלים החלמה כמעט מלאה) וגם את חיי חבריו שמנסים לעזור לו, ודווקא אחרי שהתייאשו מלנסות לעזור לו, בגלל מה שקרה להם, דברים מתחילים להסתדר לו ולהם בדרכים הכי בלתי צפויות ומוזרות שאפשר להעלות על הדעת. המוטיב המרכזי בסיפור הוא שהתוצאה של כמעט כל דבר שכל דמות מנסה לעשות שונה מאוד ולעיתים אף הפוכה מכוונות הדמות, מעין "נוסחה כאוטית" של סיבה ותוצאה אך מוסבר כיצד הסיבה גרמה לתוצאה כך שזה בכל זאת יוצא הגיוני.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

5. אוטופיה של ביטחון. אשמח לשמוע גם על הספרים האחרים.

1. אתה יודע, לא רק השם של "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" לא נראה לי, אלא גם השם של "אוטופיה של ביטחון". הוא יותר מידי מתוחכם ומורכב. למרות הרעיון היפה של השם הציני כי בהתחלת הספר ארצות הברית של 2087 מוצגת, ואוליבר אוטו מאמין בכל ליבו שהיא "אוטופיה של ביטחון", רק בשביל אחר כך להתפכח ולהבין שהיא "דיסטופיה של שלילת חירויות והפרת זכויות אדם". אני לא אמחק מהספר את זה שארצות הברית של 2087 היא "אוטופיה של ביטחון", ואוליבר עדיין ידבר על זה ויבין בחלק השני של הספר שהיא לא אוטופיה של ביטחון אלא דיסטופיה של הפרת זכויות אזרחיות, אבל אני פשוט לא חושב יותר שזה צריך להיות השם של הספר. גילוי נאות? השם "אוטופיה של ביטחון" אף-פעם לא התיישב לי כמו שצריך עד הסוף.

מה דעתך על השם "2088"? זה שם יותר פשוט. יותר קולע. כמו כשג'ורג' אורוול קרא לספרו "1984".

אמנם זה נכון שכבר יש ספר בשם הזה, אבל אם קיומם של ספרים שכבר יש להם את השמות שאני רוצה עבור הספרים שלי זה לא עצר אותי בעבר, כמו כששיניתי את שמו של "אנשים פשוטים" ל"חיים קטנים".

תמיד יש לי את הקטע הזה, אתה יודע?

שאני גאון של רעיונות, אבל גרוע בשמות.

גרוע בשמות של לפחות חלק מהספרים שלי, אבל עוד יותר גרוע בבחירת שמות לדמויות כי קשה לי מאוד למצוא שמות ש"נראים לי".

לדוגמה ב-2016, כשהייתי בן 18 וכתבתי את "העולם לפי אדריאן", הנשמה יצאה לי עד שהצלחתי לחשוב על השם "אדריאן או'בראיין".

אותו הדבר עד שהצלחתי לחשוב על השם "טריסטן טרנר" עבור הדמות הראשית של "החיים הנפלאים של טריסטן" (שם עבור הספר שאמור להיות ציני כמו "אוטופיה של ביטחון", נראה לי שבסוף אקרא לו בכלל "2088").

אותו הדבר עם דמויות אחרות בספריי-אנג'לה בנטון, אלכס הולנד, אוסטין אברגרין, ג'יידן ג'רארד, ועוד.

2. את "העולם לפי אדריאן" כתבתי ב-2016 ובגיל 18, ומדובר ביצירתי הספרותית-העלילתית השנייה המבריקה ביותר בכל הזמנים.

מדובר בספר קצר למדי, באורך של קצת יותר מ-31,000 מילים, וזאת בעקבות אופיו המינימאלי המכוון, המהווה חלק מהגאונות האדירה שלו. אבל יש הרבה פרקים. 81 פרקים, כשכל פרק הוא די קצר.

הנה התקציר:

"אדריאן א'ובראיין הוא נער עם עבר מלא בטרגדיות שנאלץ להיאבק באופן תמידי עם שדים פנימיים ודיכאון חמור שמהם הוא סובל בעקבות עברו הקשה. האם אדריאן יצליח להתגבר על בעיותיו הנפשיות ולהשאיר את העבר מאחוריו אחת ולתמיד או שרק ישקע עמוק עוד יותר בתוך דיכאונו וייאושו, יוותר על עצמו ועל אושרו, ויאכזב את אלו שמאמינים בו?"

תקציר מאוד מינימאלי, כמו הספר.

מבחינתי אנחנו יכולים לעצור פה, אבל אני מרגיש כאילו שלא נתתי לך מספיק, אז אם בכל זאת להתעקש ולהוסיף עוד כמה מילים, אז בעיקרון, יש את הבחור ההוא, אדריאן או'בראיין. העלילה נעה על גבי שני קווי זמן. קו הזמן של 2010-2011, כשהוא בן 12 ואז 13, וקו העלילה של 2016, כשהוא בן 18.

וזה לא שאנחנו קודם מסיימים עם קו העלילה של גילאי 12-13 ואז עוברים לקו העלילה של גיל 18. זה מעורבב. לפעמים יש פרקים של גילאי 12-13 ולפעמים פרקים של גיל 18, כאשר הפרקים של גילאי 12-13 כאילו "מתכתבים" עם הפרקים של חמש שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 18.

אדריאן גר ברובע סטטן איילנד של העיר ניו-יורק במדינת ניו-יורק בארצות הברית.

לאדריאן יש בעיות חברתיות ורגשיות אבל כשהוא היה בן 9 ובכיתה ד' ב-2007 הוא פגש את שני החברים הראשונים והיחידים שלו, אנג'לה ואלכס ו...

ספוילר: ספוילרים

אנג'לה עוברת דירה באמצע הספר בניגוד לרצונה ובגלל הגירושים של ההורים שלה ודווקא אחרי שהיא ואדריאן הבינו שהם מאוהבים ואדריאן הרוס מזה ושאר הספר זה הדיכאון שלו והבאסה שלו

מה דעתך עד כה על "העולם לפי אדריאן"?

3. את "החיים הנפלאים של טריסטן" כתבתי ב...וואו. אני לא יודע. אבל זה כתוב לי איפשהו. אולי ב-2017 או 2018 או 2019 או משהו. הכי מאוחר ב-2020.

השנה היא 2010. החודש הוא דצמבר. זה ה-27 לחודש. זה יום שני. טריסטן טרנר הוא ילד בן 12, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות כהות, שלומד בכיתה ז'. הוא גר ב...אה...אני לא מצליח לזכור אם זה היה ניו-יורק או לוס אנג'לס.

לא חשוב. אז קיצר...הוא גר איפשהו. הוא קם בבוקר, הולך לבית-ספר. זה יום שני. זה יום הלימודים הראשון של השבוע. הכול כרגיל.

הוא חושב שהחיים שלו בזבל. הוא לא כל-כך מאושר. הם משפחה גדולה מהמעמד הבינוני. יש אותו, יש את אחותו התאומה שקוראים לה...אין לי מושג. ויקטוריה? ויש להם גם אח גדול ואח קטן. לאחד משניהם קוראים זיק אבל אני לא זוכר מי מהם. ואני לא זוכר את השם של השני. לאמא שלהם קוראים...אה...מה זה היה?...פטרישה?

אז קיצר...טריסטן ואחותו ויקטוריה או איך שלא קוראים לה הולכים ביחד לבית-ספר, הם בני אותו גיל כי הם אחים תאומים והם לומדים באותו בית-ספר, באותה שכבה ואפילו באותה הכיתה. בהיגעם לבית-ספר הם פוגשים את חברם הטוב המשותף, בן כיתתם, רובן. זה רובן, נכון? קוראים לו רובן. אני יכול להישבע שקוראים לו רובן. אני בטוח בזה ב-99 אחוז.

אז קיצר זה עוד יום רגיל בבית-ספר והכול רגיל וקורים הדברים הרגילים ושיעורים והמורים נותנים שיעורי בית ויש כמה בריונים שמתייחסים לטריסטן לא יפה ונראה לי שלטריסטן ואחותו ויקטוריה יש אולי עוד חבר או חברה או עוד שניים או שלוש חברים או משהו כזה.

אז קיצר, ביום שני ה-2 בינואר של 2011, שזה היום-הולדת ה-13 של טריסטן, המשפחה זוכה בלוטו האמריקאי, הפאוורבול, במקום הראשון, במיליארד וחצי דולר.

מה שנקרא "פלוט טוויסט" אני מניח שאחנו יכולים להגיד

אז קיצר...לונג סטורי שורט...כל החיים שלהם מתהפכים ואם הם גרים בניו-יורק אז הם עוברים ללוס אנג'לס ואם הם כבר גרו בלוס אנג'לס אז הם קונים אחוזה ענקית לגור בה ועוברים לחלק הכי עשיר של לוס אנג'לס, אני פשוט לא מצליח לזכור איפה הם גרים בתחילת הספר.

ואז מה שקורה, זה שהם כולם מתחילים לחיות את החיים הכי מדהימים ויוקרתיים שהם יכולים, והספר עוקב אחרי משפחת טרנר, ובמיוחד טריסטן, הדמות הראשית, במשך חמש השנים הבאות.

עדיין בערך בהתחלה וכשהם בני 13, אבל כבר אחרי שהם עשירים בטירוף, טריסטן ואחותו ויקטוריה הולכים למכירה פומבית וכמעט כולם שם אנשים מבוגרים חוץ מהם אבל בכל זאת יש עוד שני ילדים, גם כן עשירים מאוד, גם כן בני 13, גם כן תאומים, גם כן בן אחד ובת אחת. זה כמעט מושלם מידי מכדי להיות אמיתי אבל זה מה שקורה.

לבן קוראים...אה...נייג'ל? לא. רגע. כן? לא. רגע, כן? לא חשוב. הבת? נראה לך שאני זוכר או שאפילו אכפת לי?

אז בכל מקרה, הם הופכים לחברים הכי טובים, וכל הארבעה, הופכים לחברים טובים של השניים האחרים בצמד האחר, ונייג'ל ואחותו למעשה מנחים את טריסטן וויקטוריה בחייהם החדשים כעשירים, כי טריסטן וויקטוריה צריכים "הנחייה" כביכול, כך לפחות טוען ומסביר נייג'ל, על איך להיות עשירים, כי טריסטן וויקטוריה הם "כסף חדש", ולכן זקוקם לעזרתם של נייג'ל ואחותו, שהם "כסף ישן" ונולדו אל תוך העושר המופלג, בשביל ללמוד "איך להיות עשרים" ובשביל להכיר את כל האנשים הנכונים ולהיכנס אל תוך המעגלים החברתיים של החברה הגבוהה בלוס אנג'לס הגדולה, הכבירה והמפוארת.

אה כן, והדמי כיס של נייג'ל ואחותו זה מטיל זהב סטנדרטי כמו של פורט נוקס במשקל של 12.4 קילו זהב טהור לכל אחד מהם, פעם בחודש.

קיבלתי את הרעיון מ"זאק וקודי", ששם, אלו הם בדיוק דמי הכיס החודשיים של לונדון טיפטון.

במשך חמשת השנים הבאות הם כולם נהנים ועפים על החיים שלהם והחיים של טריסטן הם כמו חלום שמתגשם, אך לבסוף הוא נתקל במשבר קיומי חמור של משמעות וערך לחיים, ונופל לו האסימון שבנות ואלכוהול וסיגריות וסמים וזיונים וכל שאר תענוגות העולם כולל טיסותיו התכופות לחו"ל והאוכל היקר והמדהים שלו והבגדים היקרים שלו, לא בכל אלו מצוי הטעם האמיתי לחיים, והוא מבין שערך אמיתי וביטחון אמיתי ומשמעות אמיתית זה מה שאנחנו מוצאים ומה שיש לנו כשאנחנו עם המשפחה והחברים, ומה שאנחנו מוצאים בבית, ולהיות גם בן-אדם טוב, ולהיות בן-אדם ערכי ומוסרי הנוהג בצורה אנושית ומכובדת, ושכל אלו, אלו הדברים שייתנו ערך ומשמעות אמיתיים לו ולחייו.

ובעיקרון זה "החיים הנפלאים של טריסטן".

אבל כמובן וכאמור, שלפני מה שלטריסטן יכולות להיות את כל ההארות המדהימות האלו, ולפני מה שהוא יכול להתפכח בצורה כל-כך יפה, הוא חייב להגיע לשפל המדרגה המוחלט, נכון?

ואיך עושים את זה? זה פשוט. הוא צריך להתענג מכל תענוגות העולם בשביל להבין שאושר וערך ומשמעות וביטחון זה דבר שלא מוצאים אותו באף אחת מתענוגות העולם. לא שתייה ולא סיגריות ולא בנות ולא אוכל ולא בגדים ולא מכוניות ולא טיולים לחו"ל וכן הלאה וכן הלאה, ולכן, ברור, כמובן, איך לא, הספר כולל כמויות עצומות של "פורנו עשירים" (המצאה מוזרה של העשור הקודם, כמו כשבעשור שלפני העשור הקודם סטיב ג'ובס לדוגמה המציא את ה"פורנו פתיחת קופסאות").

מה זאת אומרת? זאת אומרת שבמשך עשרות רבות על גבי עשרות רבות של עמודים, אין בהכרח כל-כך הרבה עלילה, באותה המידה שבה אנחנו בעצם במשך זמן מה בעיקר קוראים ורואים את הנער הצעיר ויפה התואר בעל השיער הזהוב והעיניים שכחולות כמו הים מתענג כמעט עד מוות. במשך זמן מה, אין הרבה עלילה והתקדמויות עלילתיות משמעותיות של ממש, באותה המידה שאנחנו פשוט מביטים בטריסטן היפייפה והצעיר, שיש לו ליטרלי הכול בחיים, החל בנעורים, יופי ובריאות, ועד לשכל, כישרון וכסף, פשוט נהנה, מתפנק ומתענג כמעט עד שיוצאת לו הנשמה.

במלוא מובן המשפט, הילד זין הזה פשוט חי את החלום של כולנו, ופשוט עף על החיים, במלוא מובן המשפט. הוא פשוט נהנה ומתענג עד אין סוף בחגיגה ענקית ללא חשבון ובסעודה בהמתית של סיפוק היצרים ועד לכדי האבסה ואובדן חושים תוך כדי איבוד כל חוש של פרופורציה ומוסר.

ואז, ורק אז, כשהוא מפתח משבר אקסיסטנציאלי חמור, מפתח חרדות ונקלע לדיכאון ולתחושת דכדוך, אז ורק אז, אני יכול להתחיל "להיכנס לשם" ולהתחיל "לתת עבודה".

ומה אני עושה אז ובשלב הזה? אני מפחית את כמות הפורנו עשירים, מעלה את כמות העלילה הממשית של דברים שבאמת קורים ומתרחשים, ואני מתחיל בתהליך התפכחותו של טריסטן, חושף לקוראים את מחשבותיו על הבנתו מהם הדברים החשובים באמת, לצידה של לא מעט ביקורת חריפה, שאנחנו נחשפים אליה במחשבותיו ובדבריו לחבריו, על תרבות הצריכה הבהמתית באמריקה, מרוץ העכברים הנורא והבלתי פוסק, והרדידות והחד-ממדיות הנוראים של מערכות יחסים בין אנשים בעת המודרנית.

מה סופרמן? עדיין חושב שאני טיפש כמו נעל? או שסוף סוף אתה מכיר בעובדת חוכמתי האדירה שאינה נגמרת לעולם, ושעולה אף על חוכמתו של לאונרדו דה וינצ'י בכבודו ובעצמו?



לא שדעתך חשובה או נחשבת אבל בכל זאת מסקרן.

גם אשמח לשמוע מה דעתך עד כה על "החיים הנפלאים של טריסטן".

4. איי, איי, "חיים קטנים". הילד המועדף עליי. מאיפה להתחיל? אז ככה.

זה ספר פשוט על אנשים פשוטים שחיים את החיים הפשוטים שלהם. זה ספר על אנשים כמוני. זה ספר על אנשים כמוך. זה ספר על אנשים כמונו.

הספר מתרחש לאורך שתי תקופות זמן עיקריות (בדומה ל"העולם לפי אדריאן", ועוד תקופת זמן אחת, שאיננה עיקרית. הספר מתרחש ברובו בין השנים 2005-2006 ובין השנים 2015-2016, כאשר קודם כל אנחנו מתחילים מתקופת הזמן של 2005-2006 ומסיימים איתה, ואז עוברים אל תקופת הזמן של 2015-2016 ואז הקו עלילה של התקופת זמן הזאת נמשך עד הספר (שלא כמו ב"העולם לפי אדריאן", שבו שני קווי הזמן מעורבבים אחד בשני), חוץ מאשר בחלק השלישי והאחרון של הספר כאשר העלילה מתחלקת בין 2016 ל-1997, ולפעמים אנחנו בקו הזמן של 2016 ולפעמים בקו הזמן של 1997 כאשר זה מתחלף לכל אורך השליש האחרון של הספר.

 

[SupermanZW]

1. אתה יודע, לא רק השם של "ארצות הברית התיאוקרטית של אמריקה" לא נראה לי, אלא גם השם של "אוטופיה של ביטחון". הוא יותר מידי מתוחכם ומורכב. למרות הרעיון היפה של השם הציני כי בהתחלת הספר ארצות הברית של 2087 מוצגת, ואוליבר אוטו מאמין בכל ליבו שהיא "אוטופיה של ביטחון", רק בשביל אחר כך להתפכח ולהבין שהיא "דיסטופיה של שלילת חירויות והפרת זכויות אדם". אני לא אמחק מהספר את זה שארצות הברית של 2087 היא "אוטופיה של ביטחון", ואוליבר עדיין ידבר על זה ויבין בחלק השני של הספר שהיא לא אוטופיה של ביטחון אלא דיסטופיה של הפרת זכויות אזרחיות, אבל אני פשוט לא חושב יותר שזה צריך להיות השם של הספר. גילוי נאות? השם "אוטופיה של ביטחון" אף-פעם לא התיישב לי כמו שצריך עד הסוף.

מה דעתך על השם "2088"? זה שם יותר פשוט. יותר קולע. כמו כשג'ורג' אורוול קרא לספרו "1984".

אמנם זה נכון שכבר יש ספר בשם הזה, אבל אם קיומם של ספרים שכבר יש להם את השמות שאני רוצה עבור הספרים שלי זה לא עצר אותי בעבר, כמו כששיניתי את שמו של "אנשים פשוטים" ל"חיים קטנים".

תמיד יש לי את הקטע הזה, אתה יודע?

שאני גאון של רעיונות, אבל גרוע בשמות.

גרוע בשמות של לפחות חלק מהספרים שלי, אבל עוד יותר גרוע בבחירת שמות לדמויות כי קשה לי מאוד למצוא שמות ש"נראים לי".

לדוגמה ב-2016, כשהייתי בן 18 וכתבתי את "העולם לפי אדריאן", הנשמה יצאה לי עד שהצלחתי לחשוב על השם "אדריאן או'בראיין".

אותו הדבר עד שהצלחתי לחשוב על השם "טריסטן טרנר" עבור הדמות הראשית של "החיים הנפלאים של טריסטן" (שם עבור הספר שאמור להיות ציני כמו "אוטופיה של ביטחון", נראה לי שבסוף אקרא לו בכלל "2088").

אותו הדבר עם דמויות אחרות בספריי-אנג'לה בנטון, אלכס הולנד, אוסטין אברגרין, ג'יידן ג'רארד, ועוד.

2. את "העולם לפי אדריאן" כתבתי ב-2016 ובגיל 18, ומדובר ביצירתי הספרותית-העלילתית השנייה המבריקה ביותר בכל הזמנים.

מדובר בספר קצר למדי, באורך של קצת יותר מ-31,000 מילים, וזאת בעקבות אופיו המינימאלי המכוון, המהווה חלק מהגאונות האדירה שלו. אבל יש הרבה פרקים. 81 פרקים, כשכל פרק הוא די קצר.

הנה התקציר:

"אדריאן א'ובראיין הוא נער עם עבר מלא בטרגדיות שנאלץ להיאבק באופן תמידי עם שדים פנימיים ודיכאון חמור שמהם הוא סובל בעקבות עברו הקשה. האם אדריאן יצליח להתגבר על בעיותיו הנפשיות ולהשאיר את העבר מאחוריו אחת ולתמיד או שרק ישקע עמוק עוד יותר בתוך דיכאונו וייאושו, יוותר על עצמו ועל אושרו, ויאכזב את אלו שמאמינים בו?"

תקציר מאוד מינימאלי, כמו הספר.

מבחינתי אנחנו יכולים לעצור פה, אבל אני מרגיש כאילו שלא נתתי לך מספיק, אז אם בכל זאת להתעקש ולהוסיף עוד כמה מילים, אז בעיקרון, יש את הבחור ההוא, אדריאן או'בראיין. העלילה נעה על גבי שני קווי זמן. קו הזמן של 2010-2011, כשהוא בן 12 ואז 13, וקו העלילה של 2016, כשהוא בן 18.

וזה לא שאנחנו קודם מסיימים עם קו העלילה של גילאי 12-13 ואז עוברים לקו העלילה של גיל 18. זה מעורבב. לפעמים יש פרקים של גילאי 12-13 ולפעמים פרקים של גיל 18, כאשר הפרקים של גילאי 12-13 כאילו "מתכתבים" עם הפרקים של חמש שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 18.

אדריאן גר ברובע סטטן איילנד של העיר ניו-יורק במדינת ניו-יורק בארצות הברית.

לאדריאן יש בעיות חברתיות ורגשיות אבל כשהוא היה בן 9 ובכיתה ד' ב-2007 הוא פגש את שני החברים הראשונים והיחידים שלו, אנג'לה ואלכס ו...

ספוילר: ספוילרים

אנג'לה עוברת דירה באמצע הספר בניגוד לרצונה ובגלל הגירושים של ההורים שלה ודווקא אחרי שהיא ואדריאן הבינו שהם מאוהבים ואדריאן הרוס מזה ושאר הספר זה הדיכאון שלו והבאסה שלו

מה דעתך עד כה על "העולם לפי אדריאן"?

3. את "החיים הנפלאים של טריסטן" כתבתי ב...וואו. אני לא יודע. אבל זה כתוב לי איפשהו. אולי ב-2017 או 2018 או 2019 או משהו. הכי מאוחר ב-2020.

השנה היא 2010. החודש הוא דצמבר. זה ה-27 לחודש. זה יום שני. טריסטן טרנר הוא ילד בן 12, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות כהות, שלומד בכיתה ז'. הוא גר ב...אה...אני לא מצליח לזכור אם זה היה ניו-יורק או לוס אנג'לס.

לא חשוב. אז קיצר...הוא גר איפשהו. הוא קם בבוקר, הולך לבית-ספר. זה יום שני. זה יום הלימודים הראשון של השבוע. הכול כרגיל.

הוא חושב שהחיים שלו בזבל. הוא לא כל-כך מאושר. הם משפחה גדולה מהמעמד הבינוני. יש אותו, יש את אחותו התאומה שקוראים לה...אין לי מושג. ויקטוריה? ויש להם גם אח גדול ואח קטן. לאחד משניהם קוראים זיק אבל אני לא זוכר מי מהם. ואני לא זוכר את השם של השני. לאמא שלהם קוראים...אה...מה זה היה?...פטרישה?

אז קיצר...טריסטן ואחותו ויקטוריה או איך שלא קוראים לה הולכים ביחד לבית-ספר, הם בני אותו גיל כי הם אחים תאומים והם לומדים באותו בית-ספר, באותה שכבה ואפילו באותה הכיתה. בהיגעם לבית-ספר הם פוגשים את חברם הטוב המשותף, בן כיתתם, רובן. זה רובן, נכון? קוראים לו רובן. אני יכול להישבע שקוראים לו רובן. אני בטוח בזה ב-99 אחוז.

אז קיצר זה עוד יום רגיל בבית-ספר והכול רגיל וקורים הדברים הרגילים ושיעורים והמורים נותנים שיעורי בית ויש כמה בריונים שמתייחסים לטריסטן לא יפה ונראה לי שלטריסטן ואחותו ויקטוריה יש אולי עוד חבר או חברה או עוד שניים או שלוש חברים או משהו כזה.

אז קיצר, ביום שני ה-2 בינואר של 2011, שזה היום-הולדת ה-13 של טריסטן, המשפחה זוכה בלוטו האמריקאי, הפאוורבול, במקום הראשון, במיליארד וחצי דולר.

מה שנקרא "פלוט טוויסט" אני מניח שאחנו יכולים להגיד

אז קיצר...לונג סטורי שורט...כל החיים שלהם מתהפכים ואם הם גרים בניו-יורק אז הם עוברים ללוס אנג'לס ואם הם כבר גרו בלוס אנג'לס אז הם קונים אחוזה ענקית לגור בה ועוברים לחלק הכי עשיר של לוס אנג'לס, אני פשוט לא מצליח לזכור איפה הם גרים בתחילת הספר.

ואז מה שקורה, זה שהם כולם מתחילים לחיות את החיים הכי מדהימים ויוקרתיים שהם יכולים, והספר עוקב אחרי משפחת טרנר, ובמיוחד טריסטן, הדמות הראשית, במשך חמש השנים הבאות.

עדיין בערך בהתחלה וכשהם בני 13, אבל כבר אחרי שהם עשירים בטירוף, טריסטן ואחותו ויקטוריה הולכים למכירה פומבית וכמעט כולם שם אנשים מבוגרים חוץ מהם אבל בכל זאת יש עוד שני ילדים, גם כן עשירים מאוד, גם כן בני 13, גם כן תאומים, גם כן בן אחד ובת אחת. זה כמעט מושלם מידי מכדי להיות אמיתי אבל זה מה שקורה.

לבן קוראים...אה...נייג'ל? לא. רגע. כן? לא. רגע, כן? לא חשוב. הבת? נראה לך שאני זוכר או שאפילו אכפת לי?

אז בכל מקרה, הם הופכים לחברים הכי טובים, וכל הארבעה, הופכים לחברים טובים של השניים האחרים בצמד האחר, ונייג'ל ואחותו למעשה מנחים את טריסטן וויקטוריה בחייהם החדשים כעשירים, כי טריסטן וויקטוריה צריכים "הנחייה" כביכול, כך לפחות טוען ומסביר נייג'ל, על איך להיות עשירים, כי טריסטן וויקטוריה הם "כסף חדש", ולכן זקוקם לעזרתם של נייג'ל ואחותו, שהם "כסף ישן" ונולדו אל תוך העושר המופלג, בשביל ללמוד "איך להיות עשרים" ובשביל להכיר את כל האנשים הנכונים ולהיכנס אל תוך המעגלים החברתיים של החברה הגבוהה בלוס אנג'לס הגדולה, הכבירה והמפוארת.

אה כן, והדמי כיס של נייג'ל ואחותו זה מטיל זהב סטנדרטי כמו של פורט נוקס במשקל של 12.4 קילו זהב טהור לכל אחד מהם, פעם בחודש.

קיבלתי את הרעיון מ"זאק וקודי", ששם, אלו הם בדיוק דמי הכיס החודשיים של לונדון טיפטון.

במשך חמשת השנים הבאות הם כולם נהנים ועפים על החיים שלהם והחיים של טריסטן הם כמו חלום שמתגשם, אך לבסוף הוא נתקל במשבר קיומי חמור של משמעות וערך לחיים, ונופל לו האסימון שבנות ואלכוהול וסיגריות וסמים וזיונים וכל שאר תענוגות העולם כולל טיסותיו התכופות לחו"ל והאוכל היקר והמדהים שלו והבגדים היקרים שלו, לא בכל אלו מצוי הטעם האמיתי לחיים, והוא מבין שערך אמיתי וביטחון אמיתי ומשמעות אמיתית זה מה שאנחנו מוצאים ומה שיש לנו כשאנחנו עם המשפחה והחברים, ומה שאנחנו מוצאים בבית, ולהיות גם בן-אדם טוב, ולהיות בן-אדם ערכי ומוסרי הנוהג בצורה אנושית ומכובדת, ושכל אלו, אלו הדברים שייתנו ערך ומשמעות אמיתיים לו ולחייו.

ובעיקרון זה "החיים הנפלאים של טריסטן".

אבל כמובן וכאמור, שלפני מה שלטריסטן יכולות להיות את כל ההארות המדהימות האלו, ולפני מה שהוא יכול להתפכח בצורה כל-כך יפה, הוא חייב להגיע לשפל המדרגה המוחלט, נכון?

ואיך עושים את זה? זה פשוט. הוא צריך להתענג מכל תענוגות העולם בשביל להבין שאושר וערך ומשמעות וביטחון זה דבר שלא מוצאים אותו באף אחת מתענוגות העולם. לא שתייה ולא סיגריות ולא בנות ולא אוכל ולא בגדים ולא מכוניות ולא טיולים לחו"ל וכן הלאה וכן הלאה, ולכן, ברור, כמובן, איך לא, הספר כולל כמויות עצומות של "פורנו עשירים" (המצאה מוזרה של העשור הקודם, כמו כשבעשור שלפני העשור הקודם סטיב ג'ובס לדוגמה המציא את ה"פורנו פתיחת קופסאות").

מה זאת אומרת? זאת אומרת שבמשך עשרות רבות על גבי עשרות רבות של עמודים, אין בהכרח כל-כך הרבה עלילה, באותה המידה שבה אנחנו בעצם במשך זמן מה בעיקר קוראים ורואים את הנער הצעיר ויפה התואר בעל השיער הזהוב והעיניים שכחולות כמו הים מתענג כמעט עד מוות. במשך זמן מה, אין הרבה עלילה והתקדמויות עלילתיות משמעותיות של ממש, באותה המידה שאנחנו פשוט מביטים בטריסטן היפייפה והצעיר, שיש לו ליטרלי הכול בחיים, החל בנעורים, יופי ובריאות, ועד לשכל, כישרון וכסף, פשוט נהנה, מתפנק ומתענג כמעט עד שיוצאת לו הנשמה.

במלוא מובן המשפט, הילד זין הזה פשוט חי את החלום של כולנו, ופשוט עף על החיים, במלוא מובן המשפט. הוא פשוט נהנה ומתענג עד אין סוף בחגיגה ענקית ללא חשבון ובסעודה בהמתית של סיפוק היצרים ועד לכדי האבסה ואובדן חושים תוך כדי איבוד כל חוש של פרופורציה ומוסר.

ואז, ורק אז, כשהוא מפתח משבר אקסיסטנציאלי חמור, מפתח חרדות ונקלע לדיכאון ולתחושת דכדוך, אז ורק אז, אני יכול להתחיל "להיכנס לשם" ולהתחיל "ללת עבודה".

ומה אני עושה אז ובשלב הזה? אני מפחית את כמות הפורנו עשירים, מעלה את כמות העלילה הממשית של דברים שבאמת קורים ומתרחשים, ואני מתחיל בתהליך התפכחותו של טריסטן, חושף לקוראים את מחשבותיו על הבנתו מהם הדברים החשובים באמת, לצידה של לא מעט ביקורת חריפה, שאנחנו נחשפים אליה במחשבותיו ובדבריו לחבריו, על תרבות הצריכה הבהמתית באמריקה, מרוץ העכברים הנורא והבלתי פוסק, והרדידות והחד-ממדיות הנוראים של מערכות יחסים בין אנשים בעת המודרנית.

מה סופרמן? עדיין חושב שאני טיפש כמו נעל? או שסוף סוף אתה מכיר בעובדת חוכמתי האדירה שאינה נגמרת לעולם, ושעולה אף על חוכמתו של לאונרדו דה וינצ'י בכבודו ובעצמו?

צפה בקובץ המצורף 93556

1. 2088 זה שם טוב, בכלל, אני בעד מיסתורין בשם הספר.

2. העולם על פי אדריאן נשמע מסקרן.

3. אם דעתי לא חשובה או נחשבת לא היית שואל אותי. החיים הנפלאים של טריסטן נשמע פחות מעניין, מכיוון שלא נראה קשר בין עלילותיו לבין המסקנות אליהן הוא מגיע בסוף.

4. חיים קטנים נשמע מעניין יותר מהקודמים, מזכיר במעט את טרילוגיית הסרטים האהובה עליי, ״בחזרה לעתיד״.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

5. אוטופיה של ביטחון. אשמח לשמוע גם על הספרים האחרים.

7. ספרים נכתבים כל הזמן ואין זה אפשרי שאדם כלשהו יוכל לקרוא את כל הספרים בעולם כי תוך כדי קריאתו נכתבים וגם יוצאים לאור ספרים נוספים.

9. תתפלא, אבל הספר שלי הוא לא ספר עיון, לא ספר פוליטי, ולא ספר על מדינה וחברה, הוא טרגו-קומדיה עלילתית שבה לגיבור הסיפור קורות תקלות בלתי סבירות (אבל בכל זאת אפשריות) רבות תוך זמן קצר מאוד, משבשות את חייו (בשלב התחלתי אף כמעט גורמות למותו, אבל הוא לא מת ומצליח להחלים החלמה כמעט מלאה) וגם את חיי חבריו שמנסים לעזור לו, ודווקא אחרי שהתייאשו מלנסות לעזור לו, בגלל מה שקרה להם, דברים מתחילים להסתדר לו ולהם בדרכים הכי בלתי צפויות ומוזרות שאפשר להעלות על הדעת. המוטיב המרכזי בסיפור הוא שהתוצאה של כמעט כל דבר שכל דמות מנסה לעשות שונה מאוד ולעיתים אף הפוכה מכוונות הדמות, מעין "נוסחה כאוטית" של סיבה ותוצאה אך מוסבר כיצד הסיבה גרמה לתוצאה כך שזה בכל זאת יוצא הגיוני.

הספר עוקב בעיקר אחרי שני חברים, החולקים תאריך לידה משותף. לאחד קוראים אוסטין אברגרין, לשני קוראים ג'יידן ג'רארד (בהתחלה קראו לו אייזק אוטו אבל לא אהבתי את השם ושיניתי אותו בדיעבד). הספר עוקב אחריהם בין השנים 2005-2006 כאשר הם בין הגילאים 7 ו-8, ואז שוב בין 2015 ל-2016 כאשר הם בין הגילאים 17 ו-18. כאשר בשליש האחרון של הספר אנחנו גם חוזרים כל הדרך אחורה עד ל-1997 ונחשפים למערכות היחסים הזוגיות בין אמא ואבא של אוסטין, ואמא ואבא של ג'יידן, בצעירותם.

בהתחלה של הספר, בקו הזמן של 2005-2006, אנחנו חושבים שהדמות הכי ראשית והכי חשובה בספר זה אוסטין, אבל בקו הזמן של 2015-2016, בסוף אנחנו מגלים שזה ג'יידן!

מה שנקרא פלוט טוויסט!

בכל מקרה, אוסטין וג'יידן דומים זה לזה במובנים מסוימים, אבל שונים זה מזה במובנים אחרים, והם יותר שונים זה מזה מאשר מה שהם דומים זה לזה, כך שמערכת היחסים החברית שביניהם היא לא תמיד הכי הגיונית, אבל היא קיימת.

החיים של אוסטין וג'יידן לא קלים, כאשר החיים של ג'יידן הם גרועים יותר משל אוסטין.

אוסטין התייתם מאב כשהוא היה בן 7 וכחצי שנה לפני היכרותו עם ג'יידן. אבא של אוסטין מת בתאונת דרכים והוא היה חולה פרקינסון, ככה שיש חשש שאוסטין עלול לרשת את הפרקינסון של אביו (שעלול להתפרץ אצלו עצמו בהמשך חייו ועלול שלא), מעבר למה שעכשיו אוסטין התייתם מאביו. בעקבות ההתייתמות מהאב, אוסטין מתחיל לסבול מאכילה רגשית ומשמין. אוסטין אף-פעם לא מגיע ממש למצב של מה שאפשר לקרוא לו "השמנה" ואי-אפשר באמת להגיד עליו שהוא "שמן", אבל הוא הופך לקצת צ'אבי כזה, אם אתה מבין למה אני מתכוון. נו, אתם מבין אותי. מלא כזה. בעקבות המצב, אוסטין מתחיל לסבול מהצקות בבית-ספר בגלל המשקל שלו ולמרות שהוא באמת לא כזה-כזה שמן. אבל נו, אתה יודע. ילדים בבית-ספר וכל זה. הם "לא צריכים הרבה" בשביל לשפוט את האחר ולהיות נבזיים.

בכל מקרה, בנוגע לג'יידן, אתה יושב? יש עכשיו תפנית אפלה ודרמטית בעלילה.

הוא נולד עם רגל אחת קצרה יותר מהשנייה אז הוא נכה ונעזר במקל הליכה בהליכתו, מה שכמובן הופך אותו לקורבן של בריונות מצידם של הילדים האחרים בבית-ספר הראשון שלו, מה שגורם לו להחליף בית-ספר בין סוף כיתה ב' לתחילת כיתה ג', וככה הוא מכיר את אוסטין, שלומד ביחד איתו באותה הכיתה.

שני הילדים, למרות ההבדלים שביניהם, הופכים לחברים על רקע הגילוי המשעשע-משהו שנולדו באותו יום של אותו החודש של אותה השנה, ואף באותו בית החולים, ועל רקע חייהם הקשים והקשיים שהם מתמודדים איתם.

בקו הזמן של 2005-2006 ובעודם בכיתה ג', אוסטין נדמה בתור הדמות הראשית ביותר של הספר, כאשר העלילה מתרכזת בו מעט יותר מאשר בג'יידן, ובמאבקו במשקל של עצמו ומאמצו להרזות, כמו גם מאבקו להגיע להשלמה עם אובדן אביו ומאבקו בבריונות שהוא חווה בבית-הספר על רקע משקלו העודף, כאשר באותו הזמן, ג'יידן, כמו בבית-הספר הקודם שלמד בו, סובל מבריונות מצידם של הילדים האחרים על רק נכותו הפיזית המולדת. שני הילדים כאמור הופכים לחברים ומשמשים ככתף תומכת אחד לשני.

בקו הזמן של 2015-2016, המהווה את קו הזמן העיקרי ביותר של הספר ושבקו הזמן הזה מתרחש רוב הספר, אוסטין וג'יידן מבוגרים בעשר שנים, וכבר אינם בגיל 7, בתחילת קו הזמן של 2005-2006, ב-2005, ואז 8 בהמשך קו העלילה ההוא, ב-2006, אלא בני 17, ב-2015, ולאחר מכן 18, ב-2016.

בתחילת קו הזמן של 2015-2016, אנחנו לומדים בקצרה על שקרה בעשר השנים האחרונות. אוסטין הצליח לחזור למשקל תקין והצליח ללמוד לחיות ללא אביו ועם געגועיו אליו. הוא גם לא סובל יותר מהצקות בבית-ספר, הוא הפך ליותר ויותר פופולארי עם השנים, והוא נשיא מועצת התלמידים לשנת הלימודים 2015-2016.

ג'יידן מצידו, כבר לא סובל מבריונות גם הוא במשך שנים רבות אחורה, במיוחד על רקע גדילתם של הילדים והילדות בבית-הספר והפיכתם לנערות ונערים צעירים, מה שגורם להם להתבגר נפשית ולהבין שלהציק ולצחוק על הילד הנכה בגלל הנכות שלו, זה לא מגניב. זה כשלעצמו נחמד, אבל הבעיה היא שג'יידן מאוד הושפע לרעה מכל מה שקרה לו בחיים ולכן על אף שכבר אינו סובל מבריונות על רקע נכותו, בגלל שהוא כן סבל מבריונות על רקע נכותו בעברו, ובגלל נכותו עצמה שאיתה הוא מתמודד כל חייו ושלעולם לא תיתן לו להיות בן-אדם רגיל לחלוטין בכל מאת האחוזים, הוא הפך להיות עם השנים לאדם מריר ומדוכא, ושקע במרה שחורה. הוא כועס, פסימי, ולא נחמד, אם להתנסח בלשון המעטה. הוא לא פופולארי בבית-הספר גם אם כבר לא סובל מבריונות. אוסטין הוא חברו היחיד. הוא בודד והוא נוהג הוא בעצמו לנקוט בבריונות מידי פעם בפעם כלפי תלמידים אחרים בבית-הספר, ולמען האמת, הרבה אנשים די מפחדים ממנו.

בעוד שבקו העלילה של 2005-2006 אנחנו עוסקים בעיקר באוסטין ובפער לא גדול במיוחד מכמה שאנחנו עוסקים בג'יידן, בקו העלילה של 2015-2016 אנחנו עוסקים בעיקר בג'יידן ומשמעותית פחות באוסטין, וכך מתחוור ומתגלה שג'יידן הוא הדמות הראשית ביותר האמיתית של הספר.

קו העלילה של 2005-2006 עוסק בעיקר במאבקיו של אוסטין להרזות, להגיע להשלמה עם מות אביו ולא לסבול יותר מבריונות בבית-הספר, בעוד שקו העלילה של 2015-2016 עוסק בעיקר במאבקו של ג'יידן להגיע להשלמה עם עברו, להשתחרר מעברו, לא לתת לעברו להגדיר את האדם שהוא היום ואת עתידו, ובאופן כללי להפוך לאדם טוב יותר ומאושר יותר. וכמובן שאוסטין נמצא שם בשבילו ועוזר לו בהשגת כל הדברים האלו לכל אורך הדרך.

אבל בהתחלה, בהתחלה של קו העלילה של 2015-2016 המצב הוא בעצם כל-כך גרוע, וג'יידן כל-כך מאוכזב מהעולם ומהחיים, והוא כל-כך מריר, כועס ופסימי, עד כדי כך שכל-כך פשוט לא אכפת לו יותר, והוא כל-כך לא שם זין, עד כדי כך שבהתחלה הוא בכלל אפילו לא רוצה להילחם למען עצמו, למען שיפור מצבו החברתי ולמען השתפרותו שלו כאדם על-מנת להפוך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר ולהפסיק להיות זין לכולם כל הזמן, ככה שבהתחלת קו העלילה ההוא, למשך זמן מה שם, אפילו לגייס את ג'יידן למען מאבק למען עצמו ושיפור חייו, אפילו זה סוג של מאבק בפני עצמו עבור אוסטין שמנסה לעזור לו ושמעולם לא ויתר עליו לא משנה מה הוא עשה ולאיזה בן-אדם קשה, לא נחמד ולעיתים אפילו אכזרי הוא הפך להיות בעקבות כל מה שקרה לו.

וזאת, "על רגל אחת", עלילת הספר העלילתי הגאוני ביותר והמבריק ביותר שאי-פעם כתבתי, "חיים קטנים".

מה דעתך על "חיים קטנים"?

7. ספרים נכתבים כל הזמן ואין זה אפשרי שאדם כלשהו יוכל לקרוא את כל הספרים בעולם כי תוך כדי קריאתו נכתבים וגם יוצאים לאור ספרים נוספים.

5. ממילא לא היה לי סיכוי

9. תתפלא, אבל הספר שלי הוא לא ספר עיון, לא ספר פוליטי, ולא ספר על מדינה וחברה, הוא טרגו-קומדיה עלילתית שבה לגיבור הסיפור קורות תקלות בלתי סבירות (אבל בכל זאת אפשריות) רבות תוך זמן קצר מאוד, משבשות את חייו (בשלב התחלתי אף כמעט גורמות למותו, אבל הוא לא מת ומצליח להחלים החלמה כמעט מלאה) וגם את חיי חבריו שמנסים לעזור לו, ודווקא אחרי שהתייאשו מלנסות לעזור לו, בגלל מה שקרה להם, דברים מתחילים להסתדר לו ולהם בדרכים הכי בלתי צפויות ומוזרות שאפשר להעלות על הדעת. המוטיב המרכזי בסיפור הוא שהתוצאה של כמעט כל דבר שכל דמות מנסה לעשות שונה מאוד ולעיתים אף הפוכה מכוונות הדמות, מעין "נוסחה כאוטית" של סיבה ותוצאה אך מוסבר כיצד הסיבה גרמה לתוצאה כך שזה בכל זאת יוצא הגיוני.

6. אל תיעלב אבל נשמע לא משהו. אני אקנה אותו כי הוא שלך אבל לא אקרא אותו לעולם. גם את זה אני עושה לפעמים. קונה ספרים שאין בכוונתי לקרוא אף-פעם. אני גם מושך את הצעתי לעזור לך עם ספרך, בלי חלילה להעליב או לפגוע. אני יודע שאנחנו כביכול פרנמים או משהו בסגנון אבל תמיד האמנתי בכנות ואני לא מעוניין לקחת חלק בפרויקט כזה. אני ממש ממש מצטער, אבל האמת היא, ולאחר מה שסיפרת לי, היא שאתה פשוט לא ניחנת בכישרון הכתיבה האדיר שלי, או משהו שאפילו מתקרב. אתה לא נפגע ממני, נכון? אנחנו יכולים להיות כנים זה עם זה, כן?

על החתום,

מאור,

הוגה דעות, סופר, גאון, מלך.

 

[SupermanZW]

הספר עוקב בעיקר אחרי שני חברים, החולקים תאריך לידה משותף. לאחד קוראים אוסטין אברגרין, לשני קוראים ג'יידן ג'רארד (בהתחלה קראו לו אייזק אוטו אבל לא אהבתי את השם ושיניתי אותו בדיעבד). הספר עוקב אחריהם בין השנים 2005-2006 כאשר הם בין הגילאים 7 ו-8, ואז שוב בין 2015 ל-2016 כאשר הם בין הגילאים 17 ו-18. כאשר בשליש האחרון של הספר אנחנו גם חוזרים כל הדרך אחורה עד ל-1997 ונחשפים למערכות היחסים הזוגיות בין אמא ואבא של אוסטין, ואמא ואבא של ג'יידן, בצעירותם.

בהתחלה של הספר, בקו הזמן של 2005-2006, אנחנו חושבים שהדמות הכי ראשית והכי חשובה בספר זה אוסטין, אבל בקו הזמן של 2015-2016, בסוף אנחנו מגלים שזה ג'יידן!

מה שנקרא פלוט טוויסט!

בכל מקרה, אוסטין וג'יידן דומים זה לזה במובנים מסוימים, אבל שונים זה מזה במובנים אחרים, והם יותר שונים זה מזה מאשר מה שהם דומים זה לזה, כך שמערכת היחסים החברית שביניהם היא לא תמיד הכי הגיונית, אבל היא קיימת.

החיים של אוסטין וג'יידן לא קלים, כאשר החיים של ג'יידן הם גרועים יותר משל אוסטין.

אוסטין התייתם מאב כשהוא היה בן 7 וכחצי שנה לפני היכרותו עם ג'יידן. אבא של אוסטין מת בתאונת דרכים והוא היה חולה פרקינסון, ככה שיש חשש שאוסטין עלול לרשת את הפרקינסון של אביו (שעלול להתפרץ אצלו עצמו בהמשך חייו ועלול שלא), מעבר למה שעכשיו אוסטין התייתם מאביו. בעקבות ההתייתמות מהאב, אוסטין מתחיל לסבול מאכילה רגשית ומשמין. אוסטין אף-פעם לא מגיע ממש למצב של מה שאפשר לקרוא לו "השמנה" ואי-אפשר באמת להגיד עליו שהוא "שמן", אבל הוא הופך לקצת צ'אבי כזה, אם אתה מבין למה אני מתכוון. נו, אתם מבין אותי. מלא כזה. בעקבות המצב, אוסטין מתחיל לסבול מהצקות בבית-ספר בגלל המשקל שלו ולמרות שהוא באמת לא כזה-כזה שמן. אבל נו, אתה יודע. ילדים בבית-ספר וכל זה. הם "לא צריכים הרבה" בשביל לשפוט את האחר ולהיות נבזיים.

בכל מקרה, בנוגע לג'יידן, אתה יושב? יש עכשיו תפנית אפלה ודרמטית בעלילה.

הוא נולד עם רגל אחת קצרה יותר מהשנייה אז הוא נכה ונעזר במקל הליכה בהליכתו, מה שכמובן הופך אותו לקורבן של בריונות מצידם של הילדים האחרים בבית-ספר הראשון שלו, מה שגורם לו להחליף בית-ספר בין סוף כיתה ב' לתחילת כיתה ג', וככה הוא מכיר את אוסטין, שלומד ביחד איתו באותה הכיתה.

שני הילדים, למרות ההבדלים שביניהם, הופכים לחברים על רקע הגילוי המשעשע-משהו שנולדו באותו יום של אותו החודש של אותה השנה, ואף באותו בית החולים, ועל רקע חייהם הקשים והקשיים שהם מתמודדים איתם.

בקו הזמן של 2005-2006 ובעודם בכיתה ג', אוסטין נדמה בתור הדמות הראשית ביותר של הספר, כאשר העלילה מתרכזת בו מעט יותר מאשר בג'יידן, ובמאבקו במשקל של עצמו ומאמצו להרזות, כמו גם מאבקו להגיע להשלמה עם אובדן אביו ומאבקו בבריונות שהוא חווה בבית-הספר על רקע משקלו העודף, כאשר באותו הזמן, ג'יידן, כמו בבית-הספר הקודם שלמד בו, סובל מבריונות מצידם של הילדים האחרים על רק נכותו הפיזית המולדת. שני הילדים כאמור הופכים לחברים ומשמשים ככתף תומכת אחד לשני.

בקו הזמן של 2015-2016, המהווה את קו הזמן העיקרי ביותר של הספר ושבקו הזמן הזה מתרחש רוב הספר, אוסטין וג'יידן מבוגרים בעשר שנים, וכבר אינם בגיל 7, בתחילת קו הזמן של 2005-2006, ב-2005, ואז 8 בהמשך קו העלילה ההוא, ב-2006, אלא בני 17, ב-2015, ולאחר מכן 18, ב-2016.

בתחילת קו הזמן של 2015-2016, אנחנו לומדים בקצרה על שקרה בעשר השנים האחרונות. אוסטין הצליח לחזור למשקל תקין והצליח ללמוד לחיות ללא אביו ועם געגועיו אליו. הוא גם לא סובל יותר מהצקות בבית-ספר, הוא הפך ליותר ויותר פופולארי עם השנים, והוא נשיא מועצת התלמידים לשנת הלימודים 2015-2016.

ג'יידן מצידו, כבר לא סובל מבריונות גם הוא במשך שנים רבות אחורה, במיוחד על רקע גדילתם של הילדים והילדות בבית-הספר והפיכתם לנערות ונערים צעירים, מה שגורם להם להתבגר נפשית ולהבין שלהציק ולצחוק על הילד הנכה בגלל הנכות שלו, זה לא מגניב. זה כשלעצמו נחמד, אבל הבעיה היא שג'יידן מאוד הושפע לרעה מכל מה שקרה לו בחיים ולכן על אף שכבר אינו סובל מבריונות על רקע נכותו, בגלל שהוא כן סבל מבריונות על רקע נכותו בעברו, ובגלל נכותו עצמה שאיתה הוא מתמודד כל חייו ושלעולם לא תיתן לו להיות בן-אדם רגיל לחלוטין בכל מאת האחוזים, הוא הפך להיות עם השנים לאדם מריר ומדוכא, ושקע במרה שחורה. הוא כועס, פסימי, ולא נחמד, אם להתנסח בלשון המעטה. הוא לא פופולארי בבית-הספר גם אם כבר לא סובל מבריונות. אוסטין הוא חברו היחיד. הוא בודד והוא נוהג הוא בעצמו לנקוט בבריונות מידי פעם בפעם כלפי תלמידים אחרים בבית-הספר, ולמען האמת, הרבה אנשים די מפחדים ממנו.

בעוד שבקו העלילה של 2005-2006 אנחנו עוסקים בעיקר באוסטין ובפער לא גדול במיוחד מכמה שאנחנו עוסקים בג'יידן, בקו העלילה של 2015-2016 אנחנו עוסקים בעיקר בג'יידן ומשמעותית פחות באוסטין, וכך מתחוור ומתגלה שג'יידן הוא הדמות הראשית ביותר האמיתית של הספר.

קו העלילה של 2005-2006 עוסק בעיקר במאבקיו של אוסטין להרזות, להגיע להשלמה עם מות אביו ולא לסבול יותר מבריונות בבית-הספר, בעוד שקו העלילה של 2015-2016 עוסק בעיקר במאבקו של ג'יידן להגיע להשלמה עם עברו, להשתחרר מעברו, לא לתת לעברו להגדיר את האדם שהוא היום ואת עתידו, ובאופן כללי להפוך לאדם טוב יותר ומאושר יותר. וכמובן שאוסטין נמצא שם בשבילו ועוזר לו בהשגת כל הדברים האלו לכל אורך הדרך.

אבל בהתחלה, בהתחלה של קו העלילה של 2015-2016 המצב הוא בעצם כל-כך גרוע, וג'יידן כל-כך מאוכזב מהעולם ומהחיים, והוא כל-כך מריר, כועס ופסימי, עד כדי כך שכל-כך פשוט לא אכפת לו יותר, והוא כל-כך לא שם זין, עד כדי כך שבהתחלה הוא בכלל אפילו לא רוצה להילחם למען עצמו, למען שיפור מצבו החברתי ולמען השתפרותו שלו כאדם על-מנת להפוך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר ולהפסיק להיות זין לכולם כל הזמן, ככה שבהתחלת קו העלילה ההוא, למשך זמן מה שם, אפילו לגייס את ג'יידן למען מאבק למען עצמו ושיפור חייו, אפילו זה סוג של מאבק בפני עצמו עבור אוסטין שמנסה לעזור לו ושמעולם לא ויתר עליו לא משנה מה הוא עשה ולאיזה בן-אדם קשה, לא נחמד ולעיתים אפילו אכזרי הוא הפך להיות בעקבות כל מה שקרה לו.

וזאת, "על רגל אחת", עלילת הספר העלילתי הגאוני ביותר והמבריק ביותר שאי-פעם כתבתי, "חיים קטנים".

מה דעתך על "חיים קטנים"?

5. ממילא לא היה לי סיכוי

6. אל תיעלב אבל נשמע לא משהו. אני אקנה אותו כי הוא שלך אבל לא אקרא אותו לעולם. גם את זה אני עושה לפעמים. קונה ספרים שאין בכוונתי לקרוא אף-פעם. אני גם מושך את הצעתי לעזור לך עם ספרך, בלי חלילה להעליב או לפגוע. אני יודע שאנחנו כביכול פרנמים או משהו בסגנון אבל תמיד האמנתי בכנות ואני לא מעוניין לקחת חלק בפרויקט כזה. אני ממש ממש מצטער, אבל האמת היא, ולאחר מה שסיפרת לי, היא שאתה פשוט לא ניחנת בכישרון הכתיבה האדיר שלי, או משהו שאפילו מתקרב. אתה לא נפגע ממני, נכון? אנחנו יכולים להיות כנים זה עם זה, כן?

על החתום,

מאור,

הוגה דעות, סופר, גאון, מלך.

צפה בקובץ המצורף 93558

6. אין לי צורך שתקנה ספר שלא תקרא וצפיתי שתמשוך את הצעתך, כפי שעשית גם בעבר במקרים אחרים. אני לא נפגע ממך ואני מעריך כנות.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

1. 2088 זה שם טוב, בכלל, אני בעד מיסתורין בשם הספר.

אם כך אז החלטנו. "2088" הוא שמו העדכני והסופי של "אוטופיה של ביטחון". אבל מכיוון שחשבתי לבדי ובכוחות עצמי על השם, ומכיוון שרק אישרת שאתה מסכים שזה שם טוב, לא אוכל לתת לך קרדיט על כך. זה בסדר מצידך אני מקווה?

2. העולם על פי אדריאן נשמע מסקרן.

אוי, אתה תמות עליו. "העולם לפי אדריאן" נהדר

3. אם דעתי לא חשובה או נחשבת לא היית שואל אותי.

אני שואל אותך כי דעתך מסקרנת, זה הכול. בלי להעליב, כן? בעצם ברור שאתה לא נעלב. אתה לא הטיפוס. זה טוב. אפשר לדבר דוגרי.

החיים הנפלאים של טריסטן נשמע פחות מעניין

חצוף!!!

מכיוון שלא נראה קשר בין עלילותיו לבין המסקנות אליהן הוא מגיע בסוף.

כי אולי לא הסברתי כמו שצריך ומספיק טוב את הקשר. ברור שאחרי שאני מפחית בכמות הפורנו עשירים, מגביר את כמות העלילה הממשית, וקורים כל מיני דברים שדווקא לא כתבתי כי לא צריך להגזים עם כמה שאני מספר לך, ואני גם לא זוכר הכול בעצמי, אז ברור שכשזה קורה יש קשר. הסברים נוספים מיותרים. אתה מוזמן לקרוא את הספר כשיצא לאור ולהבין בעצמך

השם "החיים הנפלאים של טריסטן" דרך אגב, זה במין (מין? מן?) הפוך על הפוך כזה. בהתחלה גם טריסטן וגם הקוראים חושבים שהחיים שלו גרועים כשהוא ילד רגיל של משפחה המשתייכת אל המעמד הבינוני, ושהחיים שלו נפלאים כשהוא מתעשר ואז עושה כיף חיים, אבל עד סוף הספר גם הקוראים וגם טריסטן מבינים שהחיים שלו היו נפלאים באמת דווקא לפני שהוא התעשר, כי אז הוא ידע, לפחות יותר טוב מאשר לאחר שהתעשר, מהן הנאות החיים הפשוטות, ומהו הערך של בית, משפחה, חברים וכן הלאה וכן הלאה, שאלו דברים שהוא צריך להבין אותם מחדש, להיזכר בהם מחדש וללמוד אותם מחדש לאחר התפכחותו לאחר שהוא מתענג את כל תענוגות העולם ומבין ששום דבר מכל אלו לא באמת מספקים אותו, כי חיים טובים, מאושרים ובעלי ערך זה לא באמת בנוגע לכמה אתה נהנה באותה המידה שבה הם בעצם בנוגע לכמה משמעותיים החיים שלך, כמה חברים יש לך, איזה מן משפחה וחברים יש לך, כמה אתה משקיע בחברים ובמשפחה ובבית וכדומה'.

רק תראה כמה שזה יפה. רק תראה כמה שזה מחוכם. אני מת על המוח היפה הזה שלי. איך אפשר שלא? המוח שלי טוב יותר משל כולם.

4. חיים קטנים נשמע מעניין יותר מהקודמים

חד-משמעית. הוא גם טוב יותר מהם. אחרי שכתבתי את "העולם לפי אדריאן" היפייפה, אף-פעם לא חשבתי שאני אכתוב שום ספר טוב יותר מכך. לא חשבתי שאני מסוגל. ואז כתבתי את "חיים קטנים" הגאוני, שומט הלסתות, קורע הלבבות, עוצר הנשימה והבלתי נתפס ברמות שאתה פשוט תופס את הראש, קורע שיערות ולא מאמין למה שאתה קורא בכלל כי אין מצב שזה עד כדי כך גאוני. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות. אבל כן. זה כן. כי אני עד כדי כך טוב.

מזכיר במעט את טרילוגיית הסרטים האהובה עליי, ״בחזרה לעתיד״.

כיצד? אה, הבנתי. בגלל שבחלק השלישי אנחנו חוזרים גם ל-1997 למערכות היחסים הזוגיות של ההורים של אוסטין וההורים של ג'יידן. כמובן שזה גם מתכתב עם ההווה של 2016 אחרת לא היה טעם, כן?

6. אין לי צורך שתקנה ספר שלא תקרא

אני ממילא כבר נוהג כך. מיעוט קטן מהספרים שאני קונה, אני קונה סתם כי אני רוצה שיהיה לי, ולא כי אני באמת רוצה לקרוא אותם.

כשזה מגיע לספרים, אני בחור מוזר מאוד. אני אוהב כל מיני ספרים מכל הסוגים. הכי אני אוהב, זה ספרים גדולים. ענקיים. של 1,500 עמודים אפילו. אז לפעמים אני קונה כאלו רק כדי להחזיק בהם, וללא שבאמת אקרא אותם. אני ביבליופיל.

ביבליופיליה – ויקיפדיה (wikipedia.org)

וצפיתי שתמשוך את הצעתך, כפי שעשית גם בעבר במקרים אחרים.

אין פסול במשיכת הצעה לאחר שהתקבל מידע חדש, וזה לא כאילו שהבטחתי משהו, כפי מה שגם קרה במקרה האחר שאתה מדבר עליו, ושגם בו לא הבטחתי דבר, אלא היה לי רעיון והצעתי הצעה שחזרתי בה. אתה פשוט כועס עליי כי ממש התלהבת שאתה עומד לקבל מניה שתעלה ב-10,000 אחוז בשנתיים (לא מזמן דרך אגב מניה שחזיתי מראש עלתה בעשרת אלפים אחוז ביום, מה שסיפרתי עליו לחברים בשרשור שלהפתעתי נעדרת ממנו) ובסוף החלטתי לחזור בי, מה שהייתה לי את הזכות המלאה לעשות כי לא באמת הבטחתי לך כלום, ויותר חשוב מכך, לא הייתי חייב לך דבר.

האם אתה רוצה שנדבר על המוסריות של מקרה תיאורטי שבו מישהו מסוים כמעט הציל את כל הכסף שחסכת כל חייך, את כל כספי כל הלקוחות שלך, כל החיים שלך ושלהם, כל העבודה שלך וכל הפרנסה שלך, ואמנם הדברים לא התגלגלו כך, אבל שאילו הדברים באמת היו מתגלגלים כך, לא היית גומל לו בדבר, כך לדבריך?

שננסה לדבר על המוסריות של זה ועל המוסריות של האדם הזה? או שלא כדאי?

סיפרת על עצמך פעם שמבחינתך וכפי מה שחינכו אותך, מבחינתך לחיצת יד זה כמו ברזל, ולא מפרים את זה. גם אם זה נכון מה שסיפרת על עצמך על איך שברגע שלחצת יד אתה אחלה גבר שבעולם, אין שום ערך ללהיות אחלה גבר שבעולם ברגע שלחצת יד אם בלי לחיצת יד אתה מנוול שאין כדוגמתו.

אתה תטיף לי מוסר? הצחקת.

לך הביתה סופרמן.

פשוט לך הביתה.

אני לא נפגע ממך ואני מעריך כנות.

יופי, אבל לכל דבר יש גבול, ולכן אני מעדיף להשתדל שלא להגיד לך מה אני באמת חושב עליך.

אחרי שכמעט הצלתי לך מאות אלפי שקלים, ומיליונים במצטבר של הלקוחות שלך, ואת כל החיים שלך ושלהם, ואת כל העבודה שלך וכל הפרנסה שלך, ואמנם זה לא קרה אבל אילו זה היה קורה, אתה במילותיך שלך הודית שלא היית גומל לי בדבר, למרות שבלעדיי ובלעדי עזרתי, ואם הדברים היו מתגלגלים כך, היית נשאר בלי כלום, וכאשר גם אני רוצה להצליח ולהתקדם בחיים וזקוק לעזרה בדמות קצת כסף להשקיע אותו, וכאשר לא היית עושה למעני לא את זה ולא כלום למרות מה שכמעט קרה כי השוק כמעט קרס מה שאומר שאילו השוק היה קורס אז עשיתי למענך דבר עצום, אז "מנוול" זה אחד הדברים היותר יפים שאני חושב עליך, ואשתדל להסתפק בלהגיד את זה ולא יותר.

בפעם הבאה שאזהה שהשוק עומד לקרוס, כבר לא אגיד לך.

שתפסיד הכול. זה מה שאני רוצה. ובנוגע ללקוחות שלך? הם לא באחריותי ואני לא חייב להם דבר. ההפסדים שלהם יצערו אותי אבל הם יהיו באשמת הברוקר המנוול שלהם.

אתה לא נפגע ממני? אתה מעריך כנות?

יופי. מצוין. אז הנה.

הנה כנות.