דעתי שלי...
אני חושב שאילו המלחינים הגדולים היו יודעים שאנו כיום נעשה נפשות עבור הפרדת האישיות שלהם, דעותיהם, אמונותיהם ומחשבותיהם, מהתוצאה המוסיקלית, רבות מיצירות המופת לא היו נכתבות כלל. החל מהמוסיקה של בטהובן, דרך שומאן, ואגנר, ורדי, ברטוק וגאונים נוספים. הסיסמא הנאמרת בקנאות, לפיה יש לעשות הפרדה מוחלטת היא בעיניי ניסיון לתת צידוק, למרות הכל, להשמעת ואגנר ואמנים אנטישמיים או בעייתיים אחרים. אני לא מסכים עם זה. אני חושב שאין להחרים אף מלחין ואף אמן בגלל דעותיו הפוליטיות, אופן כללי (אני מניח שיכולים להיות יוצאים מן הכלל). אבל אני לא חושב שזה בגלל שיש לעשות ניתוק מדעותיו ואמונותיו, כי אם מפני שאני מאמין בדמוקרטיה, בפלורליזם, ובשיח תרבותי רחב ומעמיק כאחד. מלחינים, ובייחוד מלחיני אופרה, כותבים מוסיקה שמבקשת להביע רעיונות, לעורר מחשבות ולהגיד דברים. הכרת ההסיטוריה של היצירה, של התקופה שלה, של המלחין והאנשים שהיו קשורים בכתיבתה ובביצועה היא בעיניי תכונה חשובה למבצע ולמאזין, ואותה הכרה היא שפותחת פתח אמיתי (אם כי לא הכרחי למי שאינו מעוניין בכך) להבנת היצירה ולמה שאני תופס כהנאה אמיתית. את ההפרדה המוחלטת הזו שכולם מדברים עליה לדעתי אין לעשות מפני שברוב המקרים המלחינים עצמם לא עשו את ההפרדה, והמוסיקה היא האישיות, היא הדעות, היא האמונות. הנאה ואהבה של המוסיקה, לעומת זאת, לא אומרת כלל וכלל שאני מסכים עם דעותיו ורעיונותיו של המלחין, או אפילו מקבל אותם. יכולה להיות הנאה מוסיקלית בלבד, אבל ראוי בעיניי שהיא תעשה על רקע ההבנה והידיעה של מה שמסביב ליצירה עצמה. אני לא מאמין בהשתקת דעות, בהתעלמות ובצנזורה. על-כן אני לא מאמין שהחרמת מלחינים בגלל עניינים שכאלו. אבל אני לא חושב שזה אומר שצריך להתעלם ולהעלים עין מדעות ואמונות שאנו חולקים עליהם. הייתי כותב יותר, אבל השעה מאוחרת, ואני חושב שכוונתי הובנה.