הפצוע האנגלי - דיון בסרט (ספוילרים)
אנא הגיבו חברים. אשמח לחוות דעתכם. הסרט הפצוע האנגלי מגולל שני סיפורים, שמתרחשים בזמנים שונים ובמקומות שונים, ויש להם שני גיבורים שונים. הסיפור האחד הוא סיפורה של חנה, אחות צבאית קנדית, שמשרתת באיטליה לקראת סוף מלחמת העולם השניה. כשהסרט נפתח, היא מגלה שאהובה - גם הוא חייל - נהרג כמה ימים קודם לכן כשעלה על מוקש. מייד לאחר מכן, נהרגת חברתה הטובה ביותר, כשהג`יפ שהיא נוסעת בו עולה על מוקש. המסקנה של חנה ברורה - כל מי שהיא אוהבת, כל מי שאכפת לה ממנו, וכל מי שיקר לה, אחת דינו - למות. לכן, כדי שלא להפגע יותר וכדי שלא לחוות עוד אובדן, היא מבקשת להתנתק מהחברה האנושית, ולא מוכנה לתת לעצמה להתקרב או לאהוב פעם נוספת. הסרט מראה כיצד היא חוזרת לחיים, מתנתקת ממשקעי העבר ומצליחה לבנות את עצמה מחדש. הסיפור השני הוא סיפורו של הפצוע האנגלי. מדובר באדם מסתורי, שנמצא בתחילת המלחמה, כשהוא שרוף בכל חלקי גופו, בתוך שברי מטוס שהופל באפריקה. לכאורה, זכרונו אבד, והוא אפילו לא זוכר את שמו או את לאומיותו - למעשה, לא בטוח בכלל שהוא אנגלי. פשוט, כל האנשים שסביבו יוצאים מנקודת הנחה שהוא אנגלי. אולי זה בגלל ההתנהגות שלו, אולי בגלל האנגלית הטובה שלו, ואולי בגלל שהוא ללא ספק אדם תרבותי ומשכיל מאד - בין השאר, יש ברשותו עותק של ספר ההיסטוריות של הרודוטוס, שאותו הוא מכיר בעל פה, ושמשמש גם כיומן אישי וכאלבום תמונות. לאט לאט, דרך פלשבקים של הפצוע, אנחנו חוזרים לתקופה שלפני המלחמה, ומגלים את הסוד שמאחוריו, ואת עברו המיוסר. אז מסתבר לנו שהאנגלי הוא בכלל לא אנגלי, אלא הונגרי בשם אולמשי; שהוא היה ארכיאולוג שעבד עם משלחת בינ"ל באפריקה בתקופה שלפני המלחמה; ושמסיבה כלשהי - שמתבררת רק לקראת סיום הסרט - הוא הפך בתחילת המלחמה למרגל לטובת הגרמנים, והעביר לידיהם את מפות המשלחת, שבעזרתם הגרמנים חדרו לאפריקה ומצרים. הסיפור של האנגלי משתלב בסיפורה של חנה, כאשר היא מקבלת על עצמה לטפל בו. חנה מרשה לעצמה להתקרב לאנגלי, מכיוון שגם כך ברור שהוא עומד למות - כאמור, הוא שרוף בכל גופו, ואין לו שום תקווה לשרוד. זה רק עניין של זמן עד שימות. מכאן, שאין שום סכנה בהתקרבות אליו - אי אפשר לפתח ציפיות או תקוות לגביו, והמוות הוודאי שלו לא יגרום לפגיעה ולכאב אצל חנה. בהתחלה, חנה והפצוע הם חלק משיירת בית חולים צבאי גדולה. אולם, ממש לאחר שחברתה של חנה נהרגת, היא מחליטה להתנתק מהשירה ולהתמקם ביחד עם הפצוע בתוך טירה מבודדת. הסיבה הרשמית שהיא נותנת להתנתקות הזו, היא שמבחינת הפצוע לא בריא להסחב בדרכים ולהיות מטולטל כל הזמן. הסיבה הזו נשמעת, לפחות לי, כתירוץ. האמת היא שחנה רוצה לברוח מחברת בני האדם, והאנגלי ופציעתו פשוט מספקים לה את הסיבה לכך. בתחילה, הם אמנם נמצאים בטירה לבדם, אבל עם הזמן מצטרפים אליהם עוד אנשים: האחד הוא גנב קנדי בשם קראווג`ו, שידיו מכוסות תמיד בכפפות צמר, מסיבה שמתבררת במהלך הסרט. הוא הראשון שמעלה את החשד שהאנגלי הוא בכלל לא אנגלי, אלא המרגל אולמשי שהכניס את הגרמנים לאפריקה. עוד שניים שמגיעים לטירה הם קים והארדי, שני חבלנים בצבא הבריטי. מטרתם היא לנקות את הטירה והאזור שלה ממוקשים שהגרמנים השאירו שם תוך כדי מנוסתם. בין קים ההודי לבין חנה נוצר קשר רגשי, שמצריך אותה כמובן להתמודד עם חרדותיה, ועם התחושה שלה שכל פעם שהיא אוהבת - זה יסתיים במוות ובכאב. בסצינה החשובה ביותר בהקשר הזה, הארדי מגיע להעיר את קים ולקרוא לו לעבודת יומם, וחנה מתחננת בפניו (לשוא) שלא ילך אלא יישאר איתה. הנושא המרכזי של הסרט הוא הלאומיות - מה המשמעות שלה ומה חשיבותה בקביעת זהותו של אדם, ובקביעת האופן שבו אנחנו מתייחסים לאדם? בהקשר הזה, הסרט הוא אנטי לאומי במובהק. טענתו המרכזית, היא שהלאומיות היא המצאה ודבר מלאכותי, ובפועל אנחנו צריכים לשפוט אנשים על פי אופיים ולא על פי מוצאם. מכאן, שגם מדינות וגבולות בין מדינות הם דבר מלאכותי שנוצר בידי מנהיגים ומדינאים. האמת היא, שכל מה שמפריד בין בני אדם - לאום, מדינה וכו` - הוא דבר מלאכותי. באופן טבעי, בני האדם צריכים לחיות בצוותא ובאחווה, מתוך שיתוף וחברות זה עם זה. לכן, הקהילה האידיאלית בסרט היא קבוצת הארכיאולוגים - יש שם גרמני, איטלקי, אמריקאים, בריטים, הונגרי - וכולם חיים בצוותא ומשתפים פעולה זה עם זה. זהו האידיאל שאליו הסרט חותר - ביטול הגבולות המדיניים והלאומיים, ויצירת חברה רב לאומית, שתהיה מבוססת על הדגם של קבוצת הארכיאולוגים. ברור, שבימינו, עם תופעת הגלובליזציה, שאלות כאלו, בדבר לאומיות, חשיבותה ומשמעותה, הופכים לחשובים ולרלוונטיים יותר מאשר אי פעם. יחסו השלילי של הסרט לתופעת הלאומיות ממקם אותו אוטומטית בצד השמאלי של הקשת הפוליטית. נושא משמעותי שני בסרט, הוא העבר והיחס שאנחנו צריכים לגלות כלפיו. כמעט כל הדמויות בסרט שבויות, בצורה זו או אחרת, בעבר שלהן, וחלקן עוסקות בו בצורה אובססיבית וחולנית (קראווג`ו והפצוע האנגלי במיוחד). את התופעה הזו - של עיסוק אובססיבי וחולני בעבר - הסרט אינו מקבל, וכנגדה הוא יוצא. אין לו בעיה עקרונית עם התרפקות על העבר, או עם הזכרות בימים עברו. יש לו בעיה גדולה מאד כאשר העיסוק בעבר מפריע לחיים בהווה ובא על חשבונם. את זה הסרט לא מקבל. היתרון העיקרי בסרט הוא השחקנים, שכולם נהדרים ללא יוצא מן הכלל. ג`ולייט בינוש, שמגלמת את האחות חנה, משכנעת ומדהימה בפגיעות ובכאב שלה; וויליאם דפו, שמגלם את קראווג`ו, מציג אותו כאדם מיוסר ומלא כאב, שהבריחה היחידה שלו היא בסמים. גם הוא עושה עבודה נפלאה. עוד משתתפים בסרט קריסטין סקוט תומס, קולין פירת` הנהדר, ועוד שורה ארוכה של שחקנים שכל אחד מהם עושה מלאכתו נאמנה. אבל מעל כולם ניצב כמו מטאור רייף פיינס, שמגלם את הפצוע האנגלי, התפקיד המשמעותי והחשוב ביותר בסרט, כמובן. בתחילה, פיינס מציג בפנינו אריטוקרט קר מזג וקר רוח, שלעולם לא מביע רגשות ולא יודע בכלל מה זו אהבה. כל זה משתנה במהלך הסרט, והוא הופך לגבר מאוהב, רומנטי, ואובססיבי במידה לא קטנה. לבסוף, כפצוע האנגלי, פיינס מציג אדם שבור, שיודע שאין לו תקווה ומחכה למוות, ושכל מה שנשאר לו זה רק זכרונות העבר. את כל השינויים האלו שאולמשי עובר במהלך הסרט, פיינס מגלם בצורה נפלא ומדהימה. הסרט גם מצטיין בצילום שלו - הסצינות באפריקה ובאיטליה מצולמות בצורה שונה לחלוטין, כשאלו באיטליה מצולמות בצורה יותר רומנטית, רכה וזוהרת, ואלו באיטליה מצולמות בצורה יותר ריאליסטית וקשוחה. גם התסריט, לפי ספרו של מייקל אונדאטיה, הוא נפלא ומורכב. גם הבימוי של אנתוני מינגלה, שזה הסרט שנתן לו את הפריצה והפך אותו לכוכב, מדהים, סוחף ומצויין. הסרט זכה בפרסים רבים מאד, ביניהם גם בתשעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר. לצערי, רייף פיינס המדהים לא זכה בפרס על משחקו. בשבילי, זה אחד מהסרטים האהובים ביותר, הנוגעים ללב ביותר, והמרגשים ביותר. הוא נמצא בחמישיה הפותחת של הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ולעתים הוא אפילו מגיע למקום הראשון. 5/5 בסולם ניר.
אנא הגיבו חברים. אשמח לחוות דעתכם. הסרט הפצוע האנגלי מגולל שני סיפורים, שמתרחשים בזמנים שונים ובמקומות שונים, ויש להם שני גיבורים שונים. הסיפור האחד הוא סיפורה של חנה, אחות צבאית קנדית, שמשרתת באיטליה לקראת סוף מלחמת העולם השניה. כשהסרט נפתח, היא מגלה שאהובה - גם הוא חייל - נהרג כמה ימים קודם לכן כשעלה על מוקש. מייד לאחר מכן, נהרגת חברתה הטובה ביותר, כשהג`יפ שהיא נוסעת בו עולה על מוקש. המסקנה של חנה ברורה - כל מי שהיא אוהבת, כל מי שאכפת לה ממנו, וכל מי שיקר לה, אחת דינו - למות. לכן, כדי שלא להפגע יותר וכדי שלא לחוות עוד אובדן, היא מבקשת להתנתק מהחברה האנושית, ולא מוכנה לתת לעצמה להתקרב או לאהוב פעם נוספת. הסרט מראה כיצד היא חוזרת לחיים, מתנתקת ממשקעי העבר ומצליחה לבנות את עצמה מחדש. הסיפור השני הוא סיפורו של הפצוע האנגלי. מדובר באדם מסתורי, שנמצא בתחילת המלחמה, כשהוא שרוף בכל חלקי גופו, בתוך שברי מטוס שהופל באפריקה. לכאורה, זכרונו אבד, והוא אפילו לא זוכר את שמו או את לאומיותו - למעשה, לא בטוח בכלל שהוא אנגלי. פשוט, כל האנשים שסביבו יוצאים מנקודת הנחה שהוא אנגלי. אולי זה בגלל ההתנהגות שלו, אולי בגלל האנגלית הטובה שלו, ואולי בגלל שהוא ללא ספק אדם תרבותי ומשכיל מאד - בין השאר, יש ברשותו עותק של ספר ההיסטוריות של הרודוטוס, שאותו הוא מכיר בעל פה, ושמשמש גם כיומן אישי וכאלבום תמונות. לאט לאט, דרך פלשבקים של הפצוע, אנחנו חוזרים לתקופה שלפני המלחמה, ומגלים את הסוד שמאחוריו, ואת עברו המיוסר. אז מסתבר לנו שהאנגלי הוא בכלל לא אנגלי, אלא הונגרי בשם אולמשי; שהוא היה ארכיאולוג שעבד עם משלחת בינ"ל באפריקה בתקופה שלפני המלחמה; ושמסיבה כלשהי - שמתבררת רק לקראת סיום הסרט - הוא הפך בתחילת המלחמה למרגל לטובת הגרמנים, והעביר לידיהם את מפות המשלחת, שבעזרתם הגרמנים חדרו לאפריקה ומצרים. הסיפור של האנגלי משתלב בסיפורה של חנה, כאשר היא מקבלת על עצמה לטפל בו. חנה מרשה לעצמה להתקרב לאנגלי, מכיוון שגם כך ברור שהוא עומד למות - כאמור, הוא שרוף בכל גופו, ואין לו שום תקווה לשרוד. זה רק עניין של זמן עד שימות. מכאן, שאין שום סכנה בהתקרבות אליו - אי אפשר לפתח ציפיות או תקוות לגביו, והמוות הוודאי שלו לא יגרום לפגיעה ולכאב אצל חנה. בהתחלה, חנה והפצוע הם חלק משיירת בית חולים צבאי גדולה. אולם, ממש לאחר שחברתה של חנה נהרגת, היא מחליטה להתנתק מהשירה ולהתמקם ביחד עם הפצוע בתוך טירה מבודדת. הסיבה הרשמית שהיא נותנת להתנתקות הזו, היא שמבחינת הפצוע לא בריא להסחב בדרכים ולהיות מטולטל כל הזמן. הסיבה הזו נשמעת, לפחות לי, כתירוץ. האמת היא שחנה רוצה לברוח מחברת בני האדם, והאנגלי ופציעתו פשוט מספקים לה את הסיבה לכך. בתחילה, הם אמנם נמצאים בטירה לבדם, אבל עם הזמן מצטרפים אליהם עוד אנשים: האחד הוא גנב קנדי בשם קראווג`ו, שידיו מכוסות תמיד בכפפות צמר, מסיבה שמתבררת במהלך הסרט. הוא הראשון שמעלה את החשד שהאנגלי הוא בכלל לא אנגלי, אלא המרגל אולמשי שהכניס את הגרמנים לאפריקה. עוד שניים שמגיעים לטירה הם קים והארדי, שני חבלנים בצבא הבריטי. מטרתם היא לנקות את הטירה והאזור שלה ממוקשים שהגרמנים השאירו שם תוך כדי מנוסתם. בין קים ההודי לבין חנה נוצר קשר רגשי, שמצריך אותה כמובן להתמודד עם חרדותיה, ועם התחושה שלה שכל פעם שהיא אוהבת - זה יסתיים במוות ובכאב. בסצינה החשובה ביותר בהקשר הזה, הארדי מגיע להעיר את קים ולקרוא לו לעבודת יומם, וחנה מתחננת בפניו (לשוא) שלא ילך אלא יישאר איתה. הנושא המרכזי של הסרט הוא הלאומיות - מה המשמעות שלה ומה חשיבותה בקביעת זהותו של אדם, ובקביעת האופן שבו אנחנו מתייחסים לאדם? בהקשר הזה, הסרט הוא אנטי לאומי במובהק. טענתו המרכזית, היא שהלאומיות היא המצאה ודבר מלאכותי, ובפועל אנחנו צריכים לשפוט אנשים על פי אופיים ולא על פי מוצאם. מכאן, שגם מדינות וגבולות בין מדינות הם דבר מלאכותי שנוצר בידי מנהיגים ומדינאים. האמת היא, שכל מה שמפריד בין בני אדם - לאום, מדינה וכו` - הוא דבר מלאכותי. באופן טבעי, בני האדם צריכים לחיות בצוותא ובאחווה, מתוך שיתוף וחברות זה עם זה. לכן, הקהילה האידיאלית בסרט היא קבוצת הארכיאולוגים - יש שם גרמני, איטלקי, אמריקאים, בריטים, הונגרי - וכולם חיים בצוותא ומשתפים פעולה זה עם זה. זהו האידיאל שאליו הסרט חותר - ביטול הגבולות המדיניים והלאומיים, ויצירת חברה רב לאומית, שתהיה מבוססת על הדגם של קבוצת הארכיאולוגים. ברור, שבימינו, עם תופעת הגלובליזציה, שאלות כאלו, בדבר לאומיות, חשיבותה ומשמעותה, הופכים לחשובים ולרלוונטיים יותר מאשר אי פעם. יחסו השלילי של הסרט לתופעת הלאומיות ממקם אותו אוטומטית בצד השמאלי של הקשת הפוליטית. נושא משמעותי שני בסרט, הוא העבר והיחס שאנחנו צריכים לגלות כלפיו. כמעט כל הדמויות בסרט שבויות, בצורה זו או אחרת, בעבר שלהן, וחלקן עוסקות בו בצורה אובססיבית וחולנית (קראווג`ו והפצוע האנגלי במיוחד). את התופעה הזו - של עיסוק אובססיבי וחולני בעבר - הסרט אינו מקבל, וכנגדה הוא יוצא. אין לו בעיה עקרונית עם התרפקות על העבר, או עם הזכרות בימים עברו. יש לו בעיה גדולה מאד כאשר העיסוק בעבר מפריע לחיים בהווה ובא על חשבונם. את זה הסרט לא מקבל. היתרון העיקרי בסרט הוא השחקנים, שכולם נהדרים ללא יוצא מן הכלל. ג`ולייט בינוש, שמגלמת את האחות חנה, משכנעת ומדהימה בפגיעות ובכאב שלה; וויליאם דפו, שמגלם את קראווג`ו, מציג אותו כאדם מיוסר ומלא כאב, שהבריחה היחידה שלו היא בסמים. גם הוא עושה עבודה נפלאה. עוד משתתפים בסרט קריסטין סקוט תומס, קולין פירת` הנהדר, ועוד שורה ארוכה של שחקנים שכל אחד מהם עושה מלאכתו נאמנה. אבל מעל כולם ניצב כמו מטאור רייף פיינס, שמגלם את הפצוע האנגלי, התפקיד המשמעותי והחשוב ביותר בסרט, כמובן. בתחילה, פיינס מציג בפנינו אריטוקרט קר מזג וקר רוח, שלעולם לא מביע רגשות ולא יודע בכלל מה זו אהבה. כל זה משתנה במהלך הסרט, והוא הופך לגבר מאוהב, רומנטי, ואובססיבי במידה לא קטנה. לבסוף, כפצוע האנגלי, פיינס מציג אדם שבור, שיודע שאין לו תקווה ומחכה למוות, ושכל מה שנשאר לו זה רק זכרונות העבר. את כל השינויים האלו שאולמשי עובר במהלך הסרט, פיינס מגלם בצורה נפלא ומדהימה. הסרט גם מצטיין בצילום שלו - הסצינות באפריקה ובאיטליה מצולמות בצורה שונה לחלוטין, כשאלו באיטליה מצולמות בצורה יותר רומנטית, רכה וזוהרת, ואלו באיטליה מצולמות בצורה יותר ריאליסטית וקשוחה. גם התסריט, לפי ספרו של מייקל אונדאטיה, הוא נפלא ומורכב. גם הבימוי של אנתוני מינגלה, שזה הסרט שנתן לו את הפריצה והפך אותו לכוכב, מדהים, סוחף ומצויין. הסרט זכה בפרסים רבים מאד, ביניהם גם בתשעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר. לצערי, רייף פיינס המדהים לא זכה בפרס על משחקו. בשבילי, זה אחד מהסרטים האהובים ביותר, הנוגעים ללב ביותר, והמרגשים ביותר. הוא נמצא בחמישיה הפותחת של הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ולעתים הוא אפילו מגיע למקום הראשון. 5/5 בסולם ניר.
