הגבירה מן האגם
New member
הפעמון של אטרי
אטרי הוא שמה של עיר קטנה באיטליה. עיר עתיקה מאד הבנויה במחצית הדרך במעלה גבעה תלולה. לפני שנים רבות קנה מלך אטרי פעמון גדול ותלה אותו במגדל שמעל כיכר השוק. חבל ארוך שנגע כמעט באדמה נקשר אל הפעמון. אפילו הילד הקטן ביותר יכול היה למשוך בחבל ולצלצל בפעמון. "זהו פעמון הצדק," אמר המלך. כשהכל היה מוכן נערך באטרי יום חג. כל הגברים, הנשים והילדים באו לכיכר השוק להתבונן בפעמון הצדק. היה זה פעמון נאה ומצוחצח שהבהיק כמעט כמו השמש. "אנחנו רוצים לשמוע אותו מצלצל!" קראו כולם. המלך ירד במורד הרחוב. "אולי הוא יצלצל בו," אמרו האנשים; כולם עמדו דוממים וחיכו לראות מה יעשה המלך. אבל הוא לא צלצל בפעמון. הוא אפילו לא אחז בחבל. כשהגיע לרגלי המגדל עמד במקומו ונשא את ידו. "אנשי," קרא, "האם אתם רואים את הפעמון היפהפה? זהו הפעמון שלכם; אך אסור לצלצל בו לעולם אלא במקרה של צורך. אם למישהו מכם נגרמה עוולה בכל זמן, מותר לו לבוא לכאן ולצלצל בפעמון; אז יתכנסו השופטים מיד, ישמעו את דבריו וישפטו צדק. עשיר או עני, זקן או צעיר, כולם יכולים לבוא; אבל אסור לאף אחד לגעת בחבל אלא אם כן הוא יודע שנגרמה לו עוולה." שנים רבות חלפו מאז. בפעמון שבכיכר השוק צלצלו פעמים רבות. הרבה עוולות תוקנו, הרבה אשמים נענשו. החבל בלה. חלקו התחתון נפרם; חלק מן החוטים שהרכיבו אותו נשברו והוא התקצר עד כדי כך שרק אדם גבוה יכול היה לאחוז בו. "זה לא טוב," אמרו השופטים יום אחד. "מה אם ירצה ילד לצלצל בפעמון? הוא לא יוכל להגיע אליו ואנחנו לא נדע שנגרם לו עוול." הם הורו להתקין חבל חדש – חבל שיגע בארץ, אבל לא היה חבל כזה בכל אטרי. הם היו צריכים לשלוח מישהו אל מעבר להרים להביא חבל והדבר יקח ימים רבים ובינתיים? "תנו לי לתקן זאת עבורכם," אמר אדם שעמד שם. הוא רץ לגינתו שהייתה לא רחוקה משם וחזר במהרה עם ענף-גפן ארוך בידיו. "זה ישמש במקום חבל," אמר; הוא טיפס על המגדל וחיזק את הענף המשתרג אל הפעמון. הענף העדין שעליו העדינים עדיין עליו נשרך אל הארץ. "כן," אמרו השופטים, "זה חבל מצויין. שיישאר כך." על צלע הגבעה שמעל הכפר חי אדם שהיה פעם אביר אמיץ. בצעירותו חצה ארצות רבות ונלחם בקרבות אין ספור. ידידו הטוב ביותר בכל אותם זמנים היה הסוס שלו – סוס חזק מגזע אציל שעזר לו לעבור דרך סכנות רבות. אבל כשזקן האביר לא השתתף יותר בקרבות; הוא לא טרח יותר לעשות מעשי אומץ; כל מה שחשב עליו היה – זהב והוא הפך אדם עלוב נפש. לבסוף מכר אל כל מה שהיה ברשותו מלבד הסוס ועבר לגור בבקתה הקטנה שעל צלע הגבעה. יום אחר יום ישב בין שקי הזהב שלו ותיכנן כיצד ישיג עוד זהב; יום אחר יום ניצב הסוס בסככה העלובה שלו, מורעב וקפוא. "איזו תועלת יש לי באחזקת אותו יצור עצל?" שאל את עצמו הקמצן יום אחד. "בכל שבוע אני מוציא עליו יותר כסף ממה שהוא שווה. אולי אמכור אותו; אבל אין אדם שירצה בו. אני אפילו לא יכול למסור אותו. אשחרר אותו לחפש מזון עבור עצמו, שיאכל עשב מצדי הדרכים. אם ירעב למוות, עוד יותר טוב." הסוס האמיץ שוחרר כדי לחפש עבור עצמו מזון בין הסלעים על הגבעה החשופה. זקן וחולה הילך לאורך הדרכים המאובקות, שמח למצוא פיסת דשא או שיח קוצני. הילדים יידו בו אבנים, הכלבים נבחו אליו ובכל העולם לא היה מי שירחם עליו. אחר-הצהריים מיוזע אחד, כשאף אחד לא הראה את פניו ברחוב, שוטט הסוס אל תוך העיר הקטנה והגיע לכיכר השוק. לא היה שם אף אדם משום שחום השמש הבריח את כולם אל תוך הבתים. השערים היו פתוחים; החיה המסכנה יכלה לצאת ולבוא כרצונה. הסוס ראה את ענף הגפן שהיה תלוי מפעמון הצדק. עלים ירוקים ועדינים עדיין היו תלויים עליו. ארוחת ערב נפלאה לסוס רעב! הסוס מתח את צווארו ונגס בפיסת עלה. היה קשה לקרוע אותו מן הענף. הוא משך בו בחוזקה והפעמון הגדול שמעליו צלצל. כל האנשים באטרי שמעו אותו. כאילו אמר, - "מישהו פגע בי! מישהו פגע בי! בואו ושיפטו! בואו ושיפטו! משום שנגרמה לי עוולה!" השופטים שמעו זאת. הם לבשו את הגלימות שלהם ויצאו דרך הרחובות הלוהטים אל כיכר השוק. הם תהו – מי יכול היה לצלצל בפעמון בשעה כזו? כשעברו בשער ראו את הסוס הזקן מכרסם בענף. "הה!" קרא אחד, "זה הסוס העלוב. הוא בא לתבוע צדק; אדונו, כפי שכולנו יודעים, התייחס אליו באופן מביש." "הוא תובע צדק כמו כל אחד!" קרא שני. "וצדק יקבל!" קרא שלישי. בינתיים התאסף קהל של גברים, נשים וילדים בכיכר, כולם רצו לדעת מה המקרה. כשהם ראו את הסוס עמדו במקומם בתדהמה. אחר כך היו מוכנים כולם לספר כיצד ראו את הסוס משוטט על הגבעה, חסר טיפול, ללא השגחה בזמן שאדונו ישב בבית סופר את שקי הזהב שלו. "הביאו את הקמצן לכאן" אמרו השופטים. וכשבא היה צריך לעמוד בפניהם ולשמוע את פסק הדין. "הסוס שרת אותך היטב במשך שנים רבות," הם אמרו. "הוא הציל אותך מסכנות. הוא עזר לך לאסוף את עושרך. לכן אנו מצווים שחצי מן הזהב שלך יופרש למזון ומחסה עבור הסוס, למרעה ירוק בו יוכל לרעות, לאורווה נוחה בה יוכל לחיות את שארית ימיו." הקמצן נודד בראשו בצער על אובדן מחצית הזהב; אבל תושבי אטרי הריעו בשמחה והסוס הובל לאורוותו החדשה ולארוחה שכמותה לא אכל זמן רב.
אטרי הוא שמה של עיר קטנה באיטליה. עיר עתיקה מאד הבנויה במחצית הדרך במעלה גבעה תלולה. לפני שנים רבות קנה מלך אטרי פעמון גדול ותלה אותו במגדל שמעל כיכר השוק. חבל ארוך שנגע כמעט באדמה נקשר אל הפעמון. אפילו הילד הקטן ביותר יכול היה למשוך בחבל ולצלצל בפעמון. "זהו פעמון הצדק," אמר המלך. כשהכל היה מוכן נערך באטרי יום חג. כל הגברים, הנשים והילדים באו לכיכר השוק להתבונן בפעמון הצדק. היה זה פעמון נאה ומצוחצח שהבהיק כמעט כמו השמש. "אנחנו רוצים לשמוע אותו מצלצל!" קראו כולם. המלך ירד במורד הרחוב. "אולי הוא יצלצל בו," אמרו האנשים; כולם עמדו דוממים וחיכו לראות מה יעשה המלך. אבל הוא לא צלצל בפעמון. הוא אפילו לא אחז בחבל. כשהגיע לרגלי המגדל עמד במקומו ונשא את ידו. "אנשי," קרא, "האם אתם רואים את הפעמון היפהפה? זהו הפעמון שלכם; אך אסור לצלצל בו לעולם אלא במקרה של צורך. אם למישהו מכם נגרמה עוולה בכל זמן, מותר לו לבוא לכאן ולצלצל בפעמון; אז יתכנסו השופטים מיד, ישמעו את דבריו וישפטו צדק. עשיר או עני, זקן או צעיר, כולם יכולים לבוא; אבל אסור לאף אחד לגעת בחבל אלא אם כן הוא יודע שנגרמה לו עוולה." שנים רבות חלפו מאז. בפעמון שבכיכר השוק צלצלו פעמים רבות. הרבה עוולות תוקנו, הרבה אשמים נענשו. החבל בלה. חלקו התחתון נפרם; חלק מן החוטים שהרכיבו אותו נשברו והוא התקצר עד כדי כך שרק אדם גבוה יכול היה לאחוז בו. "זה לא טוב," אמרו השופטים יום אחד. "מה אם ירצה ילד לצלצל בפעמון? הוא לא יוכל להגיע אליו ואנחנו לא נדע שנגרם לו עוול." הם הורו להתקין חבל חדש – חבל שיגע בארץ, אבל לא היה חבל כזה בכל אטרי. הם היו צריכים לשלוח מישהו אל מעבר להרים להביא חבל והדבר יקח ימים רבים ובינתיים? "תנו לי לתקן זאת עבורכם," אמר אדם שעמד שם. הוא רץ לגינתו שהייתה לא רחוקה משם וחזר במהרה עם ענף-גפן ארוך בידיו. "זה ישמש במקום חבל," אמר; הוא טיפס על המגדל וחיזק את הענף המשתרג אל הפעמון. הענף העדין שעליו העדינים עדיין עליו נשרך אל הארץ. "כן," אמרו השופטים, "זה חבל מצויין. שיישאר כך." על צלע הגבעה שמעל הכפר חי אדם שהיה פעם אביר אמיץ. בצעירותו חצה ארצות רבות ונלחם בקרבות אין ספור. ידידו הטוב ביותר בכל אותם זמנים היה הסוס שלו – סוס חזק מגזע אציל שעזר לו לעבור דרך סכנות רבות. אבל כשזקן האביר לא השתתף יותר בקרבות; הוא לא טרח יותר לעשות מעשי אומץ; כל מה שחשב עליו היה – זהב והוא הפך אדם עלוב נפש. לבסוף מכר אל כל מה שהיה ברשותו מלבד הסוס ועבר לגור בבקתה הקטנה שעל צלע הגבעה. יום אחר יום ישב בין שקי הזהב שלו ותיכנן כיצד ישיג עוד זהב; יום אחר יום ניצב הסוס בסככה העלובה שלו, מורעב וקפוא. "איזו תועלת יש לי באחזקת אותו יצור עצל?" שאל את עצמו הקמצן יום אחד. "בכל שבוע אני מוציא עליו יותר כסף ממה שהוא שווה. אולי אמכור אותו; אבל אין אדם שירצה בו. אני אפילו לא יכול למסור אותו. אשחרר אותו לחפש מזון עבור עצמו, שיאכל עשב מצדי הדרכים. אם ירעב למוות, עוד יותר טוב." הסוס האמיץ שוחרר כדי לחפש עבור עצמו מזון בין הסלעים על הגבעה החשופה. זקן וחולה הילך לאורך הדרכים המאובקות, שמח למצוא פיסת דשא או שיח קוצני. הילדים יידו בו אבנים, הכלבים נבחו אליו ובכל העולם לא היה מי שירחם עליו. אחר-הצהריים מיוזע אחד, כשאף אחד לא הראה את פניו ברחוב, שוטט הסוס אל תוך העיר הקטנה והגיע לכיכר השוק. לא היה שם אף אדם משום שחום השמש הבריח את כולם אל תוך הבתים. השערים היו פתוחים; החיה המסכנה יכלה לצאת ולבוא כרצונה. הסוס ראה את ענף הגפן שהיה תלוי מפעמון הצדק. עלים ירוקים ועדינים עדיין היו תלויים עליו. ארוחת ערב נפלאה לסוס רעב! הסוס מתח את צווארו ונגס בפיסת עלה. היה קשה לקרוע אותו מן הענף. הוא משך בו בחוזקה והפעמון הגדול שמעליו צלצל. כל האנשים באטרי שמעו אותו. כאילו אמר, - "מישהו פגע בי! מישהו פגע בי! בואו ושיפטו! בואו ושיפטו! משום שנגרמה לי עוולה!" השופטים שמעו זאת. הם לבשו את הגלימות שלהם ויצאו דרך הרחובות הלוהטים אל כיכר השוק. הם תהו – מי יכול היה לצלצל בפעמון בשעה כזו? כשעברו בשער ראו את הסוס הזקן מכרסם בענף. "הה!" קרא אחד, "זה הסוס העלוב. הוא בא לתבוע צדק; אדונו, כפי שכולנו יודעים, התייחס אליו באופן מביש." "הוא תובע צדק כמו כל אחד!" קרא שני. "וצדק יקבל!" קרא שלישי. בינתיים התאסף קהל של גברים, נשים וילדים בכיכר, כולם רצו לדעת מה המקרה. כשהם ראו את הסוס עמדו במקומם בתדהמה. אחר כך היו מוכנים כולם לספר כיצד ראו את הסוס משוטט על הגבעה, חסר טיפול, ללא השגחה בזמן שאדונו ישב בבית סופר את שקי הזהב שלו. "הביאו את הקמצן לכאן" אמרו השופטים. וכשבא היה צריך לעמוד בפניהם ולשמוע את פסק הדין. "הסוס שרת אותך היטב במשך שנים רבות," הם אמרו. "הוא הציל אותך מסכנות. הוא עזר לך לאסוף את עושרך. לכן אנו מצווים שחצי מן הזהב שלך יופרש למזון ומחסה עבור הסוס, למרעה ירוק בו יוכל לרעות, לאורווה נוחה בה יוכל לחיות את שארית ימיו." הקמצן נודד בראשו בצער על אובדן מחצית הזהב; אבל תושבי אטרי הריעו בשמחה והסוס הובל לאורוותו החדשה ולארוחה שכמותה לא אכל זמן רב.