הפיגוע.
היום הייתי בירושלים. נסעתי עם חברה. בשעה 18:00 התקשרתי להורים כדי להודיע שאני עדיין שם. לא הצלחתי להתקשר. לאף טלפון. לא פלאפונים ולא בזק. חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי בפלא. התקשרתי מהטלפון של חברה שלי... כלום.. שום דבר. אין קו. חברה שלי העבירה לערוץ 2 ... ואז ראינו. יותר נכון שמענו. פיגוע במרכז חדרה. אלוהים. מה אומר לכם... מה שהרגשתי באותו רגע... הלב שלי שדפק בטירוף. הידיים שלי שהחלו לרעוד. אלוהים. ישבתי על המיטה ולא הצלחתי לנשום. תפסתי את הטלפון וחברה שלי בטלפון השני והתחלנו להריץ טלפונים. כלום. חצי שעה...ואין קויים. הקריין בטלויזיה אומר.. 25 פצועים ... 30 פצועים... 35 פצועים.. ועם כל משפט נוסף אני מרגישה את עצמי מתה לאט לאט. והמחשבות. המחשבות הם הכי נוראיות. למי להתקשר.. מי יכול להיות עבר קרוב.. זה מרכז העיר .. כולם יכולים להיות שם בזמן זה או אחר.. הורים.. אחים... משפחה... חברים. אלוהים... ישבתי על המיטה עם הטלפון ביד.. הדמעות בעניים וניסיתי להתפלל. הרגשתי כל כך צבועה... להתפלל לאלוהים אחרי שככה זנחתי את הדרך שלו. אבל האמת.. באותו רגע לא היה איכפת לי להיחשב צבועה. רק רציתי שלא ימות אף אחד. שהפגיעות לא יהיו קשות. שהכל יהיה בסדר. שאני אוכל כבר לדעת מה קורה!!!!! בסוף הצלחתי לתפוס את אמא שלי... כולם היו בבית .. מתוחים, עצבניים - אבל בריאים. ואני? עברתי כמעט התקף לב. הפחד הזה .. שכל אחד מאיתנו הרגיש בתקופה זו או אחרת... פיגוע בית ליד, פיגוע קו חמש, פיגועים בירושלים, דיזינגוף וכו`... כל אחד מאיתנו עובר את הדקות האלו של הפחד שמשהו יקרה ליקיריו. שמשהו יקרה לו. ואני? לי זה הספיק. אני לא מטיפה למלחמה... אני לא מטיפה לירידה מין הארץ. אבל חייב להיות פיתרון. חייב להיות.
היום הייתי בירושלים. נסעתי עם חברה. בשעה 18:00 התקשרתי להורים כדי להודיע שאני עדיין שם. לא הצלחתי להתקשר. לאף טלפון. לא פלאפונים ולא בזק. חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי בפלא. התקשרתי מהטלפון של חברה שלי... כלום.. שום דבר. אין קו. חברה שלי העבירה לערוץ 2 ... ואז ראינו. יותר נכון שמענו. פיגוע במרכז חדרה. אלוהים. מה אומר לכם... מה שהרגשתי באותו רגע... הלב שלי שדפק בטירוף. הידיים שלי שהחלו לרעוד. אלוהים. ישבתי על המיטה ולא הצלחתי לנשום. תפסתי את הטלפון וחברה שלי בטלפון השני והתחלנו להריץ טלפונים. כלום. חצי שעה...ואין קויים. הקריין בטלויזיה אומר.. 25 פצועים ... 30 פצועים... 35 פצועים.. ועם כל משפט נוסף אני מרגישה את עצמי מתה לאט לאט. והמחשבות. המחשבות הם הכי נוראיות. למי להתקשר.. מי יכול להיות עבר קרוב.. זה מרכז העיר .. כולם יכולים להיות שם בזמן זה או אחר.. הורים.. אחים... משפחה... חברים. אלוהים... ישבתי על המיטה עם הטלפון ביד.. הדמעות בעניים וניסיתי להתפלל. הרגשתי כל כך צבועה... להתפלל לאלוהים אחרי שככה זנחתי את הדרך שלו. אבל האמת.. באותו רגע לא היה איכפת לי להיחשב צבועה. רק רציתי שלא ימות אף אחד. שהפגיעות לא יהיו קשות. שהכל יהיה בסדר. שאני אוכל כבר לדעת מה קורה!!!!! בסוף הצלחתי לתפוס את אמא שלי... כולם היו בבית .. מתוחים, עצבניים - אבל בריאים. ואני? עברתי כמעט התקף לב. הפחד הזה .. שכל אחד מאיתנו הרגיש בתקופה זו או אחרת... פיגוע בית ליד, פיגוע קו חמש, פיגועים בירושלים, דיזינגוף וכו`... כל אחד מאיתנו עובר את הדקות האלו של הפחד שמשהו יקרה ליקיריו. שמשהו יקרה לו. ואני? לי זה הספיק. אני לא מטיפה למלחמה... אני לא מטיפה לירידה מין הארץ. אבל חייב להיות פיתרון. חייב להיות.
