ומתארת לעצמי כמה מרגש מפגש שכזה. הזכיר לי את בעלה של הדודה שלי, שהיה ניצול שואה והדחיק את התקופה הזאת. הוא לא הסכים לדבר עם הילדים שלו ואשתו על התקופה הזאת. לילדיו לא היה שום קצה של קשר או חוט כדי להחקות אחר עברו. לאחרונה (שנים רבות אחרי שנפטר) שקדה ביתו על הכנת עץ משפחתי מרשים מאוד וענף אבל בעץ הזה חסרים שמות המשפחה מצד אביה. חבל . לא הבנתי אם בסופו של דבר אמכם ידעה שהייתם במפגש הזה ?
אחותי סיפרה לי שאמא שלי חקרה אותה איפה היא הייתה בשבת, לא היה לה סיפור כיסוי, ובסוף היא סיפרה לה. להפתעתה, התגובה הייתה אפאטית משהו, בניגוד לזעם הרב בו הגיבה אימי בעבר לפעילות של אחותי בנדון.
אוהבת לקרוא אותך כל פעם מחדש. מדהים הסיפור... יכולה לתאר לעצמי מדוע לא רצתה קשר עם העבר. מכירה הרבה כאלה, לעומת אחרים שצריכים רק לשפוך ולספר. רק בריאות
בין הסיפורים הרבים ששמעתי מהוריי על ילדותם,על העלייה בשנות השישים,על הפגישה בינהם, על החיים במרוקו,על הקשיים בהיקלטות בארץ,על המעברות -לעומת השקט הכואב הזה שבא מיוצאי אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. כתבת מדהים חבר שלי ,אמא שלך לא שונה מכולם,כל אחד והנתיב שהוא בחר לעצמו, היא הלכה על פי צו ליבה,מה שנראה לי הכי אמיתי שיש מותק
are the luckiest people in the world. זה המשפט שעבר לי באסוציאציה למקרא הפסקה המסיימת לגבי ה"ספליט". לעיתים אדם כל כך פגוע ואולי כל כך רגיש שהוא נאטם מלהרגיש את הצורך הזה, ששאר חברי הקבוצה כן שמרו עליו. הצורך בשייכות לקבוצה ובקשר זה עם זה. נהנתי לקרוא ולהחשף לעוד חלק בפאזל היפה והטוב שלך שושקי