הפולניות ../images/Emo141.gif
שלושה ילדים הולידו הוריי: אחותי היפה, אחותי הטובה ואני. בשבת, בתשע בבוקר, מצלצל הטלפון במפתיע. אחותי היפה שואלת, אם אני יודע את סיפור הגעת אימנו ארצה אחרי המלחמה, עם קבוצת ילדים יתומי מלחמה מאירופה, קבוצת "ילדי חסיה". מזה עשרים שנה שאחותי היפה מנסה להתחקות אחר עברה של אמנו, למרות התנגדותה המפורשת של אמנו ולרוב ללא ידיעתה. ובכן, היא ממשיכה, היום הם מקיימים מפגש בקיבוץ עין השופט. אחותי היפה נוסעת לשם, היא כבר סיכמה עם אחותי הטובה להיפגש במחלף אליקים, ופתאום עלה בדעתה שגם אני עשוי להיות מעוניין. כמובן שהייתי מעוניין. התארגנו במהירות, אהובה שלי ואני, ויצאנו צפונה. השמיים היו אפורים, והם הלכו והאפירו ככל שהצפנו. החזאים הבטיחו סערת גשמים שתתפשט מן הצפון אל המרכז. הגענו לקיבוץ ואיתרנו את מקום המפגש, במועדון. נכנסנו פנימה, אל חדר גדול, מחומם מאד, מלא וגדוש באנשים מבוגרים, גברים לבני שיער ונשים צבועות שיער, מנוקד פה ושם באנשים בני גילנו ואפילו צעירים מאיתנו. כולם דיברו עם כולם ונראו כל כך שמחים אלה באלה, שזה הזכיר לי סדנת ייעוץ הדדי. עברנו בין שולחן כיבוד צנוע ופינת קפה, אחותי היפה בראש, אחותי הטובה וגיסי אחריה, אנחנו במאסף. אחותי שאלה על אליהו, האיש שעימו עמדה בקשר. הנה הוא שם, הצביעו לנו על הקצה הרחוק של החדר, שם ישבו כמה אנשים ליד מיקרופון ושולחן מכוסה ספרים, אבל מי אתם? אני הבת של לנה, אמרה אחותי היפה, וזו אחותי. כל העיניים נפתחו וכל הפיות התרחבו לחיוך גדול: הילדים של לנה! איזה יופי שבאתם! הנה שם הלה, שהייתה איתה בדורמשטאט, והנה אניה, והנה שם חסיה, אוי כמה שהיא תשמח! השמועה עברה במהירות מפה לאוזן, ומיד התקבצה סביבנו חבורה של נשים מתפעמות, כולן עונדות על בגדיהן מדבקות שם עם שמות פולניים טיפוסיים, כולן מדברות אלינו במבטא פולני עם ריש לשונית, וכולן מחייכות חיוכים גדולים שאין בהם שום זיוף. הן שאלו אותנו על אמא, מה מצבה ומדוע לא באה, הן הנהנו בהבנה כשסיפרנו על מצבה הבריאותי המורכב וגם על זה שהיא לא רוצה בשום אופן שום קשר עם העבר. הן רצו לדעת משהו עלינו. הן סיפרו לנו כמה נפלאה הייתה אימנו וכמה הייתה מרשימה. והן לקחו אותנו לפגוש את חסיה, האישה שאספה את כולם מפולין, זו שחוגגת היום את יום הולדתה ה-86. ציפיתי לראות אישה קטנטנה וכמושה, שבקושי אפשר להבין מה היא אומרת. מה שראיתי היה אישה גבוהה וזקופה, לבושה בהידור חסכני, חייכנית, מדברת בביטחון של מדריכה בתנועה ועם מבטא פולני מודגש. החבורה שסביבה פינתה לנו מקום, וניגשנו להציג את עצמנו. אחרי שהוחלפו כמה מלים ונשיקות, אחותי הטובה שלפה מארנקה צילום עדכני של אמי והראתה לחסיה. לא, חסיה לא הייתה מזהה אותה לו פגשה בה היום. חלפו כל כך הרבה שנים, ואמא שלכם לא רצתה קשר עם אף אחד, באמת חבל, המפגשים האלה כל כך מרגשים. הלכתי לעמדת ההרשמה, רשמתי את שלושתינו, שילמתי את דמי ההשתתפות הצנועים והבאתי לנו מדבקות שם. על כל אחת מהן רשמתי את השם הפרטי ומתחתיו "הבת של לנה" או "הבן של לנה". כך בוודאי יהיה קל יותר. גיסי הראה לי איש חייכן, לבן שיער, אדום פנים וכרסתן, ואמר לי שזה בעלה של חסיה, שהיה פיגורה מרכזית ב"השומר הצעיר" ובתנועה הקיבוצית, והוא עדיין אדם מדהים ומרתק. גיסי עבד עם הקיבוץ שלהם, והיו להם הרבה שיחות משותפות. תפסנו מקומות ליד שולחן בירכתיי המועדון, והחלק התוכני החל. תחילה בירך מזכיר הקיבוץ, ואחריו דיברה חסיה. אחותי היפה שלפה מצלמת וידיאו והתחילה להקליט. חסיה הודתה לכולם שבאו, הודתה לאליהו שארגן ולקיבוץ המארח, ואמרה שהיא שמחה לראות פנים חדשות של אנשים שלא היו במפגשים הקודמים, אנשים שנמצאים כבר בשנות השבעים שלהם, אבל בשבילה הם עדיין, ותמיד יהיו, "הילדים". עוד מעט יעלה ויבוא כל מי שביקש לדבר ולספר, אמרה, ושימו לב, נמצאות איתנו היום הבנות של אחת מאיתנו, שאף פעם לא באה ולא רצתה לספר, ובשבילם חשוב במיוחד לספר, שיידעו מה היה. אחר כך בא קטע מוסיקלי: החברה של הנכד של אליהו נגנה בכינור קטע שלא הכרתי, והוא הצטרף אליה באקורדיון לנגינת "פונאר". אישה אחת קמה למיקרופון והצטרפה אליהם בשירה, ביידיש. אחותי היפה קמה ועברה לשבת בקדמת האולם, שיהיה לה יותר נוח להקליט. בזה אחר זה עלו האנשים לספר את סיפורם, שהוא סיפור ה"קואורדינציה", סיפור איסוף הילדים היהודיים מהמנזרים ומהמשפחות הנוצריות שהסתירו אותם, ריכוזם במחנה מעבר והבראה בדורמשטאט שבגרמניה, ושליחתם לארץ ישראל, מיעוטם בהסכמת הבריטים ורובם בעלייה בלתי לגאלית. היו שלוש קבוצות של יתומים לפי אזורי המוצא באירופה: הקבוצה של חסיה, הקבוצה של דוד והקבוצה של יונאס. בדורמשטאט צירפו אותם יחד וחילקו מחדש לפי קבוצות גיל. אמא שלנו הייתה בקבוצה של יונאס, ואחר כך עברה לקבוצה של חסיה. היא הייתה המבוגרת בקבוצה של הקטנים, נערה בת 14. החלוקה בין "גדולים" ו"קטנים" עדיין משמעותית בשביל האנשים האלה, שלעיניי נראו כולם בני אותו גיל, פחות או יותר. אישה גדולה וארוכת שיער שישבה לידנו בשולחן גחנה לעברנו, הושיטה לנו תמונה קטנה ובחיוך רחב אמרה: הנה, כאן אני עם אמא שלכם בדורמשטאט, תראו כמה שהיא הייתה יפה. בחנתי את המדבקה שעל חולצתה ולמדתי ששמה חווה. אחותי הטובה החלה לשאול אותה שאלות על אמנו, איפה הייתה ומה קרה איתה. חווה התנצלה: אני באתי מפולין והיא באה מרוסיה, אני הייתי איתה רק מדורמשטאט. היא הייתה משהו מיוחד, אמרה חווה, הייתה לה יידיש כל כך יפה, אנחנו דיברנו רק פולנית, והיה לה שיער שחור וארוך. התבוננתי בתמונה הקטנה וראיתי שתי נערות במעילים ארוכים בשלג, אחת מחייכת ואחת חמורת סבר, עיניה כהות וחשדניות. העיניים של אמנו, ללא ספק. שמתי לב להבדלים בין האנשים שקמו לדבר: רובם ענווים ופשוטי הליכות, אבל חלקם משבצים את סיפורם במלים גבוהות, "מלים של שבת", ולפחות אחת הייתה מוחצנת, מגונדרת ודרמטית, כמו הפולניות בעונה האחרונה של "זהו זה". חלקם היו מרירים ביחס לחברה שקלטה אותם, רובם רק אסירי תודה. רובם נשארו בקיבוצים שקלטו אותם כשהגיעו ארצה, חלקם עברו לעיר. הייתה קבוצה גדולה מגן שמואל, הקיבוץ שקלט את אמנו, שעליו היא דווקא כן סיפרה לנו וגם הראתה תמונות. כמה מהם נשאו שמות עבריים, כמה נשארו עם השמות הפולניים, והיו גם כאלה שהמשיכו להשתמש בשני השמות, לפי ההקשר. כמעט כל האנשים הללו איבדו את הוריהם אחיהם ואחיותיהם לפני שמלאו להם עשר. חסיה, שהייתה אז בת עשרים וחמש בסך הכל, הייתה להם לאם ולאחות. האהבה שהם הרעיפו עליה ריגשה אותי עד דמעות. והיה להם עוד מכנה משותף אחד: כולם טרחו והגיעו לכאן כדי להיפגש. כולם, חוץ מאמא שלי. שוב אמא שלי שונה מכולם. שרשרת הנואמים הסתיימה, והאווירה החגיגית התחלפה באווירה חופשית יותר. אחותה של חווה באה לשולחן שלנו, וגם היא רצתה לספר לנו על יופיה וחכמתה של אימנו, חכמה שהתבטאה בכישרונה לרכוש שפות, כישרון שירשתי ממנה. אחותי היפה אמרה, שהיא תבקש מחסיה לומר כמה מלים למצלמה, אולי אמנו תסכים פעם לצפות בזה. חסיה הסכימה, והן פרשו יחד לחדר צדדי. אני ניגשתי לשולחן שבקידמת האולם, קניתי את ספר הזכרונות של חסיה והתחלתי לעיין בו, עדיין בעמידה.
שלושה ילדים הולידו הוריי: אחותי היפה, אחותי הטובה ואני. בשבת, בתשע בבוקר, מצלצל הטלפון במפתיע. אחותי היפה שואלת, אם אני יודע את סיפור הגעת אימנו ארצה אחרי המלחמה, עם קבוצת ילדים יתומי מלחמה מאירופה, קבוצת "ילדי חסיה". מזה עשרים שנה שאחותי היפה מנסה להתחקות אחר עברה של אמנו, למרות התנגדותה המפורשת של אמנו ולרוב ללא ידיעתה. ובכן, היא ממשיכה, היום הם מקיימים מפגש בקיבוץ עין השופט. אחותי היפה נוסעת לשם, היא כבר סיכמה עם אחותי הטובה להיפגש במחלף אליקים, ופתאום עלה בדעתה שגם אני עשוי להיות מעוניין. כמובן שהייתי מעוניין. התארגנו במהירות, אהובה שלי ואני, ויצאנו צפונה. השמיים היו אפורים, והם הלכו והאפירו ככל שהצפנו. החזאים הבטיחו סערת גשמים שתתפשט מן הצפון אל המרכז. הגענו לקיבוץ ואיתרנו את מקום המפגש, במועדון. נכנסנו פנימה, אל חדר גדול, מחומם מאד, מלא וגדוש באנשים מבוגרים, גברים לבני שיער ונשים צבועות שיער, מנוקד פה ושם באנשים בני גילנו ואפילו צעירים מאיתנו. כולם דיברו עם כולם ונראו כל כך שמחים אלה באלה, שזה הזכיר לי סדנת ייעוץ הדדי. עברנו בין שולחן כיבוד צנוע ופינת קפה, אחותי היפה בראש, אחותי הטובה וגיסי אחריה, אנחנו במאסף. אחותי שאלה על אליהו, האיש שעימו עמדה בקשר. הנה הוא שם, הצביעו לנו על הקצה הרחוק של החדר, שם ישבו כמה אנשים ליד מיקרופון ושולחן מכוסה ספרים, אבל מי אתם? אני הבת של לנה, אמרה אחותי היפה, וזו אחותי. כל העיניים נפתחו וכל הפיות התרחבו לחיוך גדול: הילדים של לנה! איזה יופי שבאתם! הנה שם הלה, שהייתה איתה בדורמשטאט, והנה אניה, והנה שם חסיה, אוי כמה שהיא תשמח! השמועה עברה במהירות מפה לאוזן, ומיד התקבצה סביבנו חבורה של נשים מתפעמות, כולן עונדות על בגדיהן מדבקות שם עם שמות פולניים טיפוסיים, כולן מדברות אלינו במבטא פולני עם ריש לשונית, וכולן מחייכות חיוכים גדולים שאין בהם שום זיוף. הן שאלו אותנו על אמא, מה מצבה ומדוע לא באה, הן הנהנו בהבנה כשסיפרנו על מצבה הבריאותי המורכב וגם על זה שהיא לא רוצה בשום אופן שום קשר עם העבר. הן רצו לדעת משהו עלינו. הן סיפרו לנו כמה נפלאה הייתה אימנו וכמה הייתה מרשימה. והן לקחו אותנו לפגוש את חסיה, האישה שאספה את כולם מפולין, זו שחוגגת היום את יום הולדתה ה-86. ציפיתי לראות אישה קטנטנה וכמושה, שבקושי אפשר להבין מה היא אומרת. מה שראיתי היה אישה גבוהה וזקופה, לבושה בהידור חסכני, חייכנית, מדברת בביטחון של מדריכה בתנועה ועם מבטא פולני מודגש. החבורה שסביבה פינתה לנו מקום, וניגשנו להציג את עצמנו. אחרי שהוחלפו כמה מלים ונשיקות, אחותי הטובה שלפה מארנקה צילום עדכני של אמי והראתה לחסיה. לא, חסיה לא הייתה מזהה אותה לו פגשה בה היום. חלפו כל כך הרבה שנים, ואמא שלכם לא רצתה קשר עם אף אחד, באמת חבל, המפגשים האלה כל כך מרגשים. הלכתי לעמדת ההרשמה, רשמתי את שלושתינו, שילמתי את דמי ההשתתפות הצנועים והבאתי לנו מדבקות שם. על כל אחת מהן רשמתי את השם הפרטי ומתחתיו "הבת של לנה" או "הבן של לנה". כך בוודאי יהיה קל יותר. גיסי הראה לי איש חייכן, לבן שיער, אדום פנים וכרסתן, ואמר לי שזה בעלה של חסיה, שהיה פיגורה מרכזית ב"השומר הצעיר" ובתנועה הקיבוצית, והוא עדיין אדם מדהים ומרתק. גיסי עבד עם הקיבוץ שלהם, והיו להם הרבה שיחות משותפות. תפסנו מקומות ליד שולחן בירכתיי המועדון, והחלק התוכני החל. תחילה בירך מזכיר הקיבוץ, ואחריו דיברה חסיה. אחותי היפה שלפה מצלמת וידיאו והתחילה להקליט. חסיה הודתה לכולם שבאו, הודתה לאליהו שארגן ולקיבוץ המארח, ואמרה שהיא שמחה לראות פנים חדשות של אנשים שלא היו במפגשים הקודמים, אנשים שנמצאים כבר בשנות השבעים שלהם, אבל בשבילה הם עדיין, ותמיד יהיו, "הילדים". עוד מעט יעלה ויבוא כל מי שביקש לדבר ולספר, אמרה, ושימו לב, נמצאות איתנו היום הבנות של אחת מאיתנו, שאף פעם לא באה ולא רצתה לספר, ובשבילם חשוב במיוחד לספר, שיידעו מה היה. אחר כך בא קטע מוסיקלי: החברה של הנכד של אליהו נגנה בכינור קטע שלא הכרתי, והוא הצטרף אליה באקורדיון לנגינת "פונאר". אישה אחת קמה למיקרופון והצטרפה אליהם בשירה, ביידיש. אחותי היפה קמה ועברה לשבת בקדמת האולם, שיהיה לה יותר נוח להקליט. בזה אחר זה עלו האנשים לספר את סיפורם, שהוא סיפור ה"קואורדינציה", סיפור איסוף הילדים היהודיים מהמנזרים ומהמשפחות הנוצריות שהסתירו אותם, ריכוזם במחנה מעבר והבראה בדורמשטאט שבגרמניה, ושליחתם לארץ ישראל, מיעוטם בהסכמת הבריטים ורובם בעלייה בלתי לגאלית. היו שלוש קבוצות של יתומים לפי אזורי המוצא באירופה: הקבוצה של חסיה, הקבוצה של דוד והקבוצה של יונאס. בדורמשטאט צירפו אותם יחד וחילקו מחדש לפי קבוצות גיל. אמא שלנו הייתה בקבוצה של יונאס, ואחר כך עברה לקבוצה של חסיה. היא הייתה המבוגרת בקבוצה של הקטנים, נערה בת 14. החלוקה בין "גדולים" ו"קטנים" עדיין משמעותית בשביל האנשים האלה, שלעיניי נראו כולם בני אותו גיל, פחות או יותר. אישה גדולה וארוכת שיער שישבה לידנו בשולחן גחנה לעברנו, הושיטה לנו תמונה קטנה ובחיוך רחב אמרה: הנה, כאן אני עם אמא שלכם בדורמשטאט, תראו כמה שהיא הייתה יפה. בחנתי את המדבקה שעל חולצתה ולמדתי ששמה חווה. אחותי הטובה החלה לשאול אותה שאלות על אמנו, איפה הייתה ומה קרה איתה. חווה התנצלה: אני באתי מפולין והיא באה מרוסיה, אני הייתי איתה רק מדורמשטאט. היא הייתה משהו מיוחד, אמרה חווה, הייתה לה יידיש כל כך יפה, אנחנו דיברנו רק פולנית, והיה לה שיער שחור וארוך. התבוננתי בתמונה הקטנה וראיתי שתי נערות במעילים ארוכים בשלג, אחת מחייכת ואחת חמורת סבר, עיניה כהות וחשדניות. העיניים של אמנו, ללא ספק. שמתי לב להבדלים בין האנשים שקמו לדבר: רובם ענווים ופשוטי הליכות, אבל חלקם משבצים את סיפורם במלים גבוהות, "מלים של שבת", ולפחות אחת הייתה מוחצנת, מגונדרת ודרמטית, כמו הפולניות בעונה האחרונה של "זהו זה". חלקם היו מרירים ביחס לחברה שקלטה אותם, רובם רק אסירי תודה. רובם נשארו בקיבוצים שקלטו אותם כשהגיעו ארצה, חלקם עברו לעיר. הייתה קבוצה גדולה מגן שמואל, הקיבוץ שקלט את אמנו, שעליו היא דווקא כן סיפרה לנו וגם הראתה תמונות. כמה מהם נשאו שמות עבריים, כמה נשארו עם השמות הפולניים, והיו גם כאלה שהמשיכו להשתמש בשני השמות, לפי ההקשר. כמעט כל האנשים הללו איבדו את הוריהם אחיהם ואחיותיהם לפני שמלאו להם עשר. חסיה, שהייתה אז בת עשרים וחמש בסך הכל, הייתה להם לאם ולאחות. האהבה שהם הרעיפו עליה ריגשה אותי עד דמעות. והיה להם עוד מכנה משותף אחד: כולם טרחו והגיעו לכאן כדי להיפגש. כולם, חוץ מאמא שלי. שוב אמא שלי שונה מכולם. שרשרת הנואמים הסתיימה, והאווירה החגיגית התחלפה באווירה חופשית יותר. אחותה של חווה באה לשולחן שלנו, וגם היא רצתה לספר לנו על יופיה וחכמתה של אימנו, חכמה שהתבטאה בכישרונה לרכוש שפות, כישרון שירשתי ממנה. אחותי היפה אמרה, שהיא תבקש מחסיה לומר כמה מלים למצלמה, אולי אמנו תסכים פעם לצפות בזה. חסיה הסכימה, והן פרשו יחד לחדר צדדי. אני ניגשתי לשולחן שבקידמת האולם, קניתי את ספר הזכרונות של חסיה והתחלתי לעיין בו, עדיין בעמידה.
