הערב, סופסוף...
...שבועיים וחצי אחרי; הרגישה שהיא יכולה להתיישב ולהתחיל לסדר את התמונות באלבום. לשם כך, קנתה אלבום מכובד ומיוחד אבל בכלל לא פלצני. אלבום עבה כזה, שמעניק יראת כבוד. כזה שאפשר לכתוב בשולי העמודים הערות, שתישארנה לדורי דורות. הערות ובעצם הארות. כי לדבריה, לעולם לא תשכח את הדברים. אבל איכשהו, צריכה לדאוג גם להעביר אותם הלאה. מתברר שהיו שלושה אירועים בנסיעה הזו שלה שהיוו את נקודות השיא. הביקור בבית אביה, בעיירה קטנה בבלרוס בת 500 נפשות, הוא זה שהותיר בה את הרושם העז ביותר. אביה בן 84 היום, ואת הבית ההוא שהיא נכנסה בדלתו לפני שבוע וחצי הוא נטש לפני 62 שנים. בית מעץ, נראה כמו איזה פחון של מעברה, מט לנפול. אני מנסה להיכנס לתוך עורה ולחוש את התחושה. פתאום את מוצאת את עצמך מחפשת את הפינות ההן שבהן הוא שיחק מחבואים, את הגינה עם גידולי הירקות הפשוטים, את הארונית במטבח שבתוכה אולי עדיין נותרה קופסת עוגיות מאז… הרגע החזק השני היה באחד היערות צפונית לגטו פרוז´נה. האיש שהדריך אותן בטיול שלהן, בן הכפר של אביה, לקח אותן ליער הזה, מקום שבו יש קבר אחים ענק. שם נרצחו בידי הנאצים 54,000 יהודים, ואין זכר לכך. יער. אפילו יער יפה. אולי תלולית עפר עוד נותרה, אבל קשה לקבוע שהיא אכן מסמנת את קבר האחים. ויש שם מסילת ברזל נטושה. המסילה החדשה עוברת כ- 500 מטר משם. ואז, עומדות שם שתי האחיות בנות לשריד השואה, יחד עם האיש שליווה אותן, מעל תלולית העפר, והשקט הסוער הזה פולש אל תוך נשמתן ועושה שם שמות. רק ציוצי הציפורים נשמעים ברקע. ומשב הרוח הקלילה והקיצית, השורקת בין עלי העצים שמסביב. שקט מופתי. שקט סוער. ופתאום… שומעים את הרכבת עוברת במסילה ההיא, החדשה. והרכבת שעוברת ממחישה את הרכבות ההן, מלפני שישים שנה. הרכבות שהגיעו עד ליער ההוא, שמתוכן הורידו את המסכנים שבידיהם ממש היו אמורים לחפור את הבור, לעמוד על סיפו ולהמתין לירייה הגואלת. היא אמרה שזה היה סוריאליסטי. כמעט בלתי נתפס. לעמוד ביער ההוא שבו נספו חלק מבני המשפחה, בשקט הזה, לשמוע את סיפורו של האיש, לכבד את הרגע בכמה דקות של דומייה, להקשיב לשקט… ופתאום לשמוע את הרכבת. ואחרי שהיא חלפה, הרכבת, שוב השקט הזה. ציוצי הציפורים. הרוח בעלים. הכל חזר למקומו. הכל חזר לתיקונו. מהלך עניינים רגיל. כל זה יצא לה הערב, כשסידרה את התמונות באלבום. הרגע החזק השלישי, זה היה באושביץ-בירקנאו, ליד ביתן מס´ 18, הביתן של אביה. אבל זה סיפור לפעם אחרת. אולי. לילה טוב סקסופון
...שבועיים וחצי אחרי; הרגישה שהיא יכולה להתיישב ולהתחיל לסדר את התמונות באלבום. לשם כך, קנתה אלבום מכובד ומיוחד אבל בכלל לא פלצני. אלבום עבה כזה, שמעניק יראת כבוד. כזה שאפשר לכתוב בשולי העמודים הערות, שתישארנה לדורי דורות. הערות ובעצם הארות. כי לדבריה, לעולם לא תשכח את הדברים. אבל איכשהו, צריכה לדאוג גם להעביר אותם הלאה. מתברר שהיו שלושה אירועים בנסיעה הזו שלה שהיוו את נקודות השיא. הביקור בבית אביה, בעיירה קטנה בבלרוס בת 500 נפשות, הוא זה שהותיר בה את הרושם העז ביותר. אביה בן 84 היום, ואת הבית ההוא שהיא נכנסה בדלתו לפני שבוע וחצי הוא נטש לפני 62 שנים. בית מעץ, נראה כמו איזה פחון של מעברה, מט לנפול. אני מנסה להיכנס לתוך עורה ולחוש את התחושה. פתאום את מוצאת את עצמך מחפשת את הפינות ההן שבהן הוא שיחק מחבואים, את הגינה עם גידולי הירקות הפשוטים, את הארונית במטבח שבתוכה אולי עדיין נותרה קופסת עוגיות מאז… הרגע החזק השני היה באחד היערות צפונית לגטו פרוז´נה. האיש שהדריך אותן בטיול שלהן, בן הכפר של אביה, לקח אותן ליער הזה, מקום שבו יש קבר אחים ענק. שם נרצחו בידי הנאצים 54,000 יהודים, ואין זכר לכך. יער. אפילו יער יפה. אולי תלולית עפר עוד נותרה, אבל קשה לקבוע שהיא אכן מסמנת את קבר האחים. ויש שם מסילת ברזל נטושה. המסילה החדשה עוברת כ- 500 מטר משם. ואז, עומדות שם שתי האחיות בנות לשריד השואה, יחד עם האיש שליווה אותן, מעל תלולית העפר, והשקט הסוער הזה פולש אל תוך נשמתן ועושה שם שמות. רק ציוצי הציפורים נשמעים ברקע. ומשב הרוח הקלילה והקיצית, השורקת בין עלי העצים שמסביב. שקט מופתי. שקט סוער. ופתאום… שומעים את הרכבת עוברת במסילה ההיא, החדשה. והרכבת שעוברת ממחישה את הרכבות ההן, מלפני שישים שנה. הרכבות שהגיעו עד ליער ההוא, שמתוכן הורידו את המסכנים שבידיהם ממש היו אמורים לחפור את הבור, לעמוד על סיפו ולהמתין לירייה הגואלת. היא אמרה שזה היה סוריאליסטי. כמעט בלתי נתפס. לעמוד ביער ההוא שבו נספו חלק מבני המשפחה, בשקט הזה, לשמוע את סיפורו של האיש, לכבד את הרגע בכמה דקות של דומייה, להקשיב לשקט… ופתאום לשמוע את הרכבת. ואחרי שהיא חלפה, הרכבת, שוב השקט הזה. ציוצי הציפורים. הרוח בעלים. הכל חזר למקומו. הכל חזר לתיקונו. מהלך עניינים רגיל. כל זה יצא לה הערב, כשסידרה את התמונות באלבום. הרגע החזק השלישי, זה היה באושביץ-בירקנאו, ליד ביתן מס´ 18, הביתן של אביה. אבל זה סיפור לפעם אחרת. אולי. לילה טוב סקסופון
