הערב, סופסוף...

הערב, סופסוף...

...שבועיים וחצי אחרי; הרגישה שהיא יכולה להתיישב ולהתחיל לסדר את התמונות באלבום. לשם כך, קנתה אלבום מכובד ומיוחד אבל בכלל לא פלצני. אלבום עבה כזה, שמעניק יראת כבוד. כזה שאפשר לכתוב בשולי העמודים הערות, שתישארנה לדורי דורות. הערות ובעצם הארות. כי לדבריה, לעולם לא תשכח את הדברים. אבל איכשהו, צריכה לדאוג גם להעביר אותם הלאה. מתברר שהיו שלושה אירועים בנסיעה הזו שלה שהיוו את נקודות השיא. הביקור בבית אביה, בעיירה קטנה בבלרוס בת 500 נפשות, הוא זה שהותיר בה את הרושם העז ביותר. אביה בן 84 היום, ואת הבית ההוא שהיא נכנסה בדלתו לפני שבוע וחצי הוא נטש לפני 62 שנים. בית מעץ, נראה כמו איזה פחון של מעברה, מט לנפול. אני מנסה להיכנס לתוך עורה ולחוש את התחושה. פתאום את מוצאת את עצמך מחפשת את הפינות ההן שבהן הוא שיחק מחבואים, את הגינה עם גידולי הירקות הפשוטים, את הארונית במטבח שבתוכה אולי עדיין נותרה קופסת עוגיות מאז… הרגע החזק השני היה באחד היערות צפונית לגטו פרוז´נה. האיש שהדריך אותן בטיול שלהן, בן הכפר של אביה, לקח אותן ליער הזה, מקום שבו יש קבר אחים ענק. שם נרצחו בידי הנאצים 54,000 יהודים, ואין זכר לכך. יער. אפילו יער יפה. אולי תלולית עפר עוד נותרה, אבל קשה לקבוע שהיא אכן מסמנת את קבר האחים. ויש שם מסילת ברזל נטושה. המסילה החדשה עוברת כ- 500 מטר משם. ואז, עומדות שם שתי האחיות בנות לשריד השואה, יחד עם האיש שליווה אותן, מעל תלולית העפר, והשקט הסוער הזה פולש אל תוך נשמתן ועושה שם שמות. רק ציוצי הציפורים נשמעים ברקע. ומשב הרוח הקלילה והקיצית, השורקת בין עלי העצים שמסביב. שקט מופתי. שקט סוער. ופתאום… שומעים את הרכבת עוברת במסילה ההיא, החדשה. והרכבת שעוברת ממחישה את הרכבות ההן, מלפני שישים שנה. הרכבות שהגיעו עד ליער ההוא, שמתוכן הורידו את המסכנים שבידיהם ממש היו אמורים לחפור את הבור, לעמוד על סיפו ולהמתין לירייה הגואלת. היא אמרה שזה היה סוריאליסטי. כמעט בלתי נתפס. לעמוד ביער ההוא שבו נספו חלק מבני המשפחה, בשקט הזה, לשמוע את סיפורו של האיש, לכבד את הרגע בכמה דקות של דומייה, להקשיב לשקט… ופתאום לשמוע את הרכבת. ואחרי שהיא חלפה, הרכבת, שוב השקט הזה. ציוצי הציפורים. הרוח בעלים. הכל חזר למקומו. הכל חזר לתיקונו. מהלך עניינים רגיל. כל זה יצא לה הערב, כשסידרה את התמונות באלבום. הרגע החזק השלישי, זה היה באושביץ-בירקנאו, ליד ביתן מס´ 18, הביתן של אביה. אבל זה סיפור לפעם אחרת. אולי. לילה טוב סקסופון
 

נגה...

New member
../images/Emo16.gif

"גם זה יין שירה יכולה לצייר תמונה הרכסים האלה באור זית ערוף דמדומים מבשילים, עץ כהה, גם זה יין, היא יכולה. להיות היא עצמה תמונה השקפה של מילים בסביבתן הקסומה, הפורה. נוף דומה מאוד לשמחה או לעצב אך, בעצם לא זו ולא זה. קצב של משהו שהתנגן לו בשעתו בשעת שמחה או עצב או, בעצם השתיקה שנשתררה בשעה שהקצב כבר קרם אור וגידים והיה הוא עצמו למשהו הדומה מאוד לשמחה או לעצב." נתן זך לילה טוב נגה.
 
../images/Emo16.gif

אמרו לה לגשת אמרו לה לשכב הרביצו בגב אמרו לה ילדה את פנים אחרות מכולם ואולי, במקרה יגמרו החיפושים ואולי, הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת בחיים עצוב מאוד
 

מו שיקו

New member
....

זוכר את הפעם הראשונה. הלכתי לשם עם פחד. הם הרי כל כך רעים. והחילים שלהם, עם המגפיים השחורות האלה... הם כל כך מזכירים, כאילו נוחתים היישר מהסיוטים, של אותם לילות של אמא, והסיפורים המפחידים. על מה ואיך עשו להם, ודיבור על כמה זה קשה להיות יהודים...
 

הצופה.

New member
אני קורא ותוהה

6,000,000 סיפורים ,מצבות לכל אדם שני יש סיפור אחד מזויע יותר אחד פחות..גם למשפחתי יש את הסיפור העצוב שלה..ואני תוהה....... אחרי רצח כזה היו צריכות להיות מסקנות חד משמעיות ..היינו צרכים ללמוד משהו האופי שלנו כעם היה אמור להשתנות...ובכל זאת אני שואל בקול חלוש מה הן המסקנות??? כל הסקת מסקנות בדור חומרני זה ישר משייכת אותך ואו מדביקה עליך תוית..מנהיגנו ממשיכים להעדיף להתעסק בשאלות ולא בתשובות..למדנו משהו? להגר היום זו לא בושה לא מילה גסה ..למרות.. להשתמט מהצבא גם כבר לא טאבו.....למרות.. להיות דתי יהודי זו מילה גסה ..למרות...שזה מה ששמר עלינו(כך אומרים) להיות אור לגויים זו המנטרה (מה יגידו ואיך אנו נראים) ואני חושב שאין עם בעולם (כמעט)שלא תבע את קרבנו מהעם היהודי ולפני שאני רוצים להיות אור לגויים עלינו ללמוד להיות אור ואחרי שנלמד לייצר אור אולי נוכל להיות אור לגויים לשם כך עלינו לשלב ידיים לבנות חומת הפרדה לא שמונה מתר אלא שמונים מתר, ללמד חמלה אהבה כבוד הדדי..ולא לשכוח ללמד שזכותינו לחיות.. אולי ואהבת לרעך כמוך..כי כולנו עברנו את הגהינום הזה בדרך זו או אחרת ואולי אתה יודע אולי צריך שמערכת החינוך תארגן שנת לימוד שלימה שם באושויץ כי סיור קטן בן שבועיים או חודש נעלם מהזיכרון כן בית ספר למדע החיים שכל אחד יהיה חייב לעבור את המסלול הזה במשך שנה ואולי יותר כי הזיכרון שלנו מתקצר ככל שתאות הבצע שלנו גדלה ואולי הקמת בית ספר כזה על חורבות המשרפות יהיה הנר נר הזיכרון וגם עמוד האש שיוביל לדרכינו בעתיד.. והנסיעה הזו שלה ביוזמתה מראה שיש שם מישהי שכנראה בדרגה אחת מעל.. תהיה גאה הצופה
 

ז ה ב ה1

New member
אפשר לעניין אותך במשהו ...

את הסיפור על אושביץ-בירקנאו יש פורום שואה דור שני...... מעניין אותך לפרסם שם הסיפור ?? כי זה עשוי לעניין הרבה אנשים. הנושא חשוב . בתודה מראש. זהבה.
 
על הבוקר...

קוראת.. ומדמיינת. הכל עולה שוב. זה מסוג החוויות שלא שוכחים, ורק בכל סיטואציה צץ חלק אחר שלה. קוראת.. והסיפורים עולים מאליהם.. סיפורים שחווינו, סיפורים שספרו לנו.. סיפורים שבכינו.. והצורך הזה לספר הוא עז. רכבות - נוסעים באוטובוס. המטרה - אושוויץ. כמה סיפורים ספרו לנו על המקום המקולל הזה. והנסיעה ארוכה.. ארוכה מאוד... המחשבות מתרוצצות.. והנה.. אנחנו כבר באושווינצ´י.. העיירה הצמודה. הגוף קצת נדרך.. ואז.. צמרמורת ואיזה פחד חודר לעצמות.. לא פחד.. אימה.. כי האוטובוס חוצה בדרכו פסי רכבת. לא כאלה שלוקחים אותך לטייל בסנטרל פארק במנהטן.. או לראות הצגה בלונדון.. אלא כאלה שהובילו אנשים אבודים לעבודה קשה.. לחיים לא אנושיים.. ולמוות איום. אושוויץ בירקנאו - מאושוויץ צעדנו לבירקנאו... "מצעד החיים", ושם נערך טכס גדול. בירקנאו.. אלפי סיפורים.. על מוות.. על עזרה.. על יאוש ועל תקוה. אבל הגשם לא הפסיק לרדת. טפטופים נעימים.. אבל את החבר´ה העלינו לאוטובוס. ממש לא לעניין שיהיו לנו חולים שם. והתעכבנו קצת.. היו כמה דברים לסדר ואמרתי למדריך שחבל שלא הסתובבנו שם יותר. "בואי".. אמר.. וצעדנו לכיוון הקרמטוריום. ש ק ט.... ד מ מ ה.. דממת מוות. כל בתי הספר כבר נסעו. האוטובוס שלנו מרוחק מעט... עצים.. ירק.. וטפטופים. מראה כמעט פסטורלי. והקרמטוריום. מבנה הרוס.. והוא מספר: מכאן ירדו..כאן תלו את בגדיהם.. ואת תקוותם.. כאן התרחצו.. והמים והסבון התערבבו עם דמעות של פחד ותקוה.. עם הסיפורים ששמעו ונסיונות ההדחקה... וכאן נשרפו למוות. רואה את הארובה? שאל. ופיק הברכיים שחשתי היה אמיתי. כזה שאתה תוהה אם אתה עומד או בדרך ליפול. "נחזור?" שאל. עוד שניה. נשארתי לבד.. וכמו התעוררתי.. האצתי צעדי להשיגו. ושם.. בביתן המגורים.. אחרי שהראה לי את הצפיפות האיומה של הדרגשים.. שם הדלקתי נר לזיכרה.
 

שיווה

New member
הנר שדלק

הנר שהדלקת - החזיר אותי לשם...להליכה בעקבות... הולכת על ריצפת עץ קשה ונוקשת בביתן הנשים,מקשיבה. אחות של אבא - דודה שלי שם, מספרת על הרגעים השעות הימים הנוראים שעברו עליה שם, וליבי יוצא אל ביתן הגברים לאבא שלי. הוא לא איתי, אני מרגישה איך מתבונן עלי ממרומים, מלווה אותי במבטו הרך,האוהב. אנחנו צועדים יחד כל הזמן הזה...יד ביד. ידו האוורירית אוחזת בידי הקרה, הרועדת. אני מחבקת אותו בתוך נפשי, אומרת די אבא, הסיוט נגמר, אני כאן, זה לא יחזור יותר. כמה מוזר- בתוך הסיוט הזה של הביתנים המצמררים של אושוויץ בירקנאו, כמה טוב היה לי ברגעים האלה עם אבא.
 

סו

New member
סקסוש

את מסעות הגוף ומסעות הנפש כשאתה יושב ושוזר חוטי מילים, סורג ברכות איתם סוודר אפילו שקיץ את אלו אני הכי זוכרת הם גורמים בי את הפעולה הזו שהסברת לי בפעם על כתיבה ותגובה סבא צ´כיה יושב בלוס אנג´לס מתכונן לפרקי החזנות שלו בחדר שלו המסודר שממנו נפרד ישב והקליט את מה שעבר מסביר כל אחד שלא שרד קרטון קטן 11 קלטות יושבות ושותקות בחדרי המבולגן יום אחד אולי היד שלי תצליח לגשת לשם... סו
 

קרמבובת

New member
הסיפורים האלה..

מפי הסבא הלבן שלי מוקלטים אצלי על גבי 6 קלטות שסחטתי ממנו בתחנונים לפני כמה שנים ...כשתמיד נותרת הרגשה שעיקר הסיפור נשאר שם אצלו... בעיניים הירוקות שלו שתופסות נקודה דמיונית כשהוא מספר...
קרמבו
 
../images/Emo16.gif

אמנם אני כבר דור שלישי אבל אמא שלי נתנה לי לשמור על העתקי הקלטות של סבתא שלי שנפטרה לפני שנתים וחצי ממחלת הסרטן, היא היתה גם ניצולת שואה לשבת ולשמוע את הקלטות האלה זה פשוט נורא...בכל חיי אני זוכרת שהייתי קטנה הייתי באה ושואלת אותה לכל מני עבודות בבית ספר שאלות על השואה אך מעולם לא שאלתי אותה ממש מה עבר עליה בשואה, ולשמוע את זה בקלטות זה ממש מזויע היה. הם היו אנשים אמיצים אילו ששרדו אחרי האימה הזו, מעריצה אותם את אותם אנשים שהמשיכו בחיים אחרי כל הסבל הנורא הזה.
 
למעלה