צלילים של ערב יום רביעי.
הי אנשים, הירח המלא משפיע עלי בצורה מוזרה, אז קחו את כל מה שתקראו בערבון מוגבל. האווווו... אז דבר ראשון: אני מטאור ואני מגיע מהחלל החיצון, ולכן אני מרגיש חובה להגיב על כל דבר שקשור איך שהוא במוצא שלי. דבר שני: בלי מילים מפוצצות "אני פשוט אוהב את הסרט בזה". יש לי חבר מהעבר קוראים אותו דוד, דוד הוא נשמה טובה ואני אוהב אותו. ויוצא שבלילות נטולי ירח ועמוסי ניקוטין אנחנו מדברים על אמונה, אלוהים, חיזרים ומה שבניהם (שזה אני). תמיד, אבל תמיד הויכוח ניתקע מתי שדוד שם את היד על הלב ואומר "אחי אני מאמין, אני לא יכול להסביר לך למה, אני לא יכול להוכיח לך, אני מודע שזה יכול להיות דפקט ביצור, אבל עם כל הכנות אני מאמין. אני מרגיש את זה בלב שלי." אני נעצר שם, מביט בעניי הדג שלו, מחיך ואומר "לא נורא נשמה, זה יעבור לך" . "אידן" מהתחלה אומר שהוא חווה משהוא בוודאות בלתי מעורערת. היא בסופו של דבר בטוחה, אבל בטוחה שהיא חוותה משהו, ואין לה ספק שזה לא היה חלום. ושלא כמוני מגרד את פדחתי ומזמזם "ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי לא הפלגתי עם שחר לים...." הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק שביעי מדבר על נבואה, ודרגות בנבואה. (כולי צער שאני לא יכול לצטט יען והספר לא עימדי). ובקיצור מה שהוא אומר זה "שנבואה זה חוויה ברמה ודאית, לחוות את הדברים במקום שאין לך שום פקפוק ועם בטחון מלא". אז לא שאני מת על הרמב"ם, היו לא הרבה יציאות לא במקום. אבל תמיד אהבתי את הקטע הזה. >מטאור בנה ארמון מפנינים לכבודך, והגשם ירד והרמון נמס לו. והוא בבגדי כהן, עומד, רועד בגשם. ושואל: האם לא היו הדברים מעולם? האם פרי דמיוני ראיתי בקודש הקודשים? ועכשיו שנים אחרי השמש זורחת במלו הדרה על ישבנו החשוף, והוא מאושר, שר ומילל לירח גם בצהרים<