דברי הוצאו מהקשרם
New member
וידויו של בחור דתי שהפגין נגד רבין
מאת: אבשלום נחומזון אמי"ת גוש דן האלימות המילולית כנגד אישי-ציבור למרות שחלפו להן כבר כמה שנים מאז אותה הפגנה, אני זוכר את המהומה כאילו הייתה אתמול. אני זוכר את ההתלהמות, את הצעקות והגידופים, את השנאה שניצתה לאנשים בעיניים, אני זוכר את ההתנגשויות האלימות עם השוטרים, הבעיטות והאגרופים, ובעיקר, אני זוכר את אותם האנשים שהתערבבו בקהל המפגינים ובידם מגפונים, את צעקותיהם מחרחרות הריב ואת צווחותיהם המתדלקות את המהומה שנוצרה בדלק קולני. אומנם, הייתי רק ילדון קטן באותה התרחשות, כבן 12 בלבד, אך אני מרגיש חובה מוסרית להכות על חטא - גם אני השתתפתי בהפגנה, אחת מיני רבות, שנערכה כנגד ראש-הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל וכנגד מדיניותו. הפגנה שהמילים "אטימות מילולית" אינן מתקרבות אפילו לתיאור ההתרחשות בה. "רבין בוגד", "רבין רוצח", "מוות לרבין" ועוד כהנה וכהנה ביטויי שטנה נזרקו לחלל האוויר באופן קבוע ואני, אז רק ילד, הייתי משוכנע כי אני עד להצגת הדמוקרטיה הטובה בעיר: הנה עומדת לה קבוצה של כ3000- מפגינים הצועקים ככל העולה על רוחם ומביעים את "דעותיהם" הקיצוניות והחריפות ביותר והכל מתרחש ממש מתחת לביתו של ראש הממשלה דאז, אם זו אינה דמוקרטיה, מהי כן? - כך חשבתי לעצמי אז, וכך גם חככו בדעתם רבים מהנוכחים במקום, אף אחד לא מעלה בדעתו שהנורא מכל עתיד להתרחש. כחודשיים לאחר אותה הפגנה מתחת לדירתו של רבין, נורה רה"מ, נהרג ע"י מתנקש מהימין הקיצוני - אותו ימין שארגן את ההפגנה ועוד רבות כמוה. אני משוכנע שהמתנקש, שלא אעניק לו את הכבוד בהזכרת שמו, ניזון מאותן הפגנות אלימות ברעיונות ובמסרים קלוקלים, והשתכנע שציבור שלם עומד מאחוריו ומאחורי מעשהו השטני. המתנקש ודאי הרגיש שהוא שליח המבצע את רצונותיהם של המשתתפים באותן הפגנות בהן נשמעו הקריאות "מוות לרבין", "רבין בוגד" וכו´. כמובן שאיני מאמין, או איני מעז להאמין, שלמישהו מבין הצועקים והמגדפים הייתה איזושהי תקווה, ולו הקלושה ביותר, למעשה מסוג זה. אך האמת טפחה על פניהם של המפגינים ועל פניי שלי, המרחק בין דיבורים למעשים, בין אלימות מילולית לאלימות הפיזית היה קצר ביותר… היום אני מבין, שקטן בשנים ככל שהייתי, אכן השתתפתי בהפגנה שתרמה באופן כלשהי בהכנת הקרקע לרצח הנורא. רצח רבין היה צריך להבהיר לכולנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהמרחק בין אלימות מילולית לאלימות פיזית הוא כפסע והגבול דק ומטושטש. אלימות מילולית משמשת כניצוץ אש בשדה קוצים, העלול לגרום לתבערה גדולה ללא כוונת זדון ממשית מצד המצית. הגורמים הראשוניים, לדעתי, לתחילתה של אלימות פיזית או מילולית כלפי אנשי ציבור, הם קודם כל תסכול והרגשה של חוסר אונים. ההרגשה ש"אין עם מי לדבר" ושאין אוזניים קשובות לטענות ותלונות קבוצה מסוימת, היא הגורמת לפריצת זעם ולנקיטת אמצעים חריגים כדי לזעזע ולהחריב את הצד המתעלם עד שיבוא לידי הקשבה, אמצעים שתרגומם הוא אלימות מסוג כלשהו - תחילה מילולית ולאחר מכן אף פיזית. זה לא מכבר הובאה לידיעתי הפגנת עובדים במפעל בדרום הארץ. העובדים, שמחו על פיטוריהם החלו בהבערת צמיגים ובצעקות בוז כנגד הנהלת המפעל וגמרו במעין מצור אלים על משרדו של מנהל המפעל ובאיומים שונים על חייו. הרי כל כסיל מבין שהרגשות שסחפו את עובדי המפעל לצעדים דרסטיים שכאלה, בוודאי היו רגשות זעם, תסכול וחוסר אונים. הרי עובד שפוטר מעבודתו, וכרעם ביום בהיר נחתה עליו הידיעה המרה, כעת אין לו לאן לפנות ואין לו עם מי לדבר, רגשותיו הן שכל הנותר לו כעת הוא רק לזעזע את אמות הסיפים של המפעל, עד שתשמע טענתו ותובן. השימוש באלימות המילולית נגרם גם לעתים בכוונה תחילה, בצורך למשוך את תשומת לבה של התקשורת. הפגנה אלימה מילולית או פיזית היא הפגנה המספקת חומר תיעודי וצילומי מצוין לתקשורת, בהפגנה שכזאת ישנן סצנות אלימות המצטלמות היטב בעדשת המצלמה ומגיעות הישר למהדורות החדשות, התקשורת "חוגגת" בהפגנות מסוג זה ומתעלמת לעתים לחלוטין מהפגנות הנעשות בצורה שקטה בדרכי נועם. מארגני ההפגנות יודעים זאת היטב ומחרחרים מהומות בכוונה תחילה כדי למשוך את התקשורת להגיע לאזור האירוע. עוד גורם לאלימות המילולית שעולה בדעתי, הוא פשוט שימוש באלימות זאת ככלי לפריקת כעסים ומתחים שונים, שלרוב אין להם קשר, ולו הרופף ביותר, לזה שהאלימות מכוונת כלפיו. מה ניתן לעשות כדי למנוע את האלימות המילולית? קודם כל, התקשורת חייבת להפסיק לתת במה לכל צעקן וצווחן רק משום שהוא עושה כך. אם הכתבים והעיתונאים יקדישו יותר תשומת לב דווקא להפגנות השקטות והנעימות ויחדלו מרדיפה אחר סצנות של אלימות ומריבות, אז אולי תימנע התופעה של הצתת אלימות במטרה ברורה למשוך את התקשורת, שהרי כל הפגנה מטרתה העיקרית היא חשיפה תקשורתית. והכי חשוב: אין ספק שכשהאלימות המילולית מגיעה לידי הסתה, כאן כבר מדובר בעיסוק באש. המרחק שבגלישה לאלימות פיזית הוא קצר ביותר ותופעה זו יש לעקור מן השורש ע"י חקיקה וענישה ברורה. שיהיה ברור לכל אדם המשתמש באלימות מילולית ומסית, שמבחינת החוק הוא כאילו מבצע פעילות אלימה של ממש ושהוא יטופל בהתאם. החוק צריך לשרטט קו ברור וחלק המפריד בין חופש הביטוי לבין הסתה, וגם במקרים בהם קיים ספק האם מדובר בהסתה של ממש או לא, יש לנהוג בחומרה, כבית שמאי, ולהעניש על-מנת ליצור אפקט התרעתי. ולסיכום אומר שמצער מאוד שרק אירוע כה מזעזע כמו רצח רבין ז"ל, הביא להבנה שהמרחק בין האלימות המילולית וההסתה לבין האלימות הפיזית והמעשית הוא כה קצר. רק אחרי הרצח אנשים תפסו את ראשם בין ידיהם וקלטו מה גדול עוונם, למרות שכל מה שפשעו לכאורה, הסתכם בכמה צעקות "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" ואני ביניהם. מי ייתן והלקח הכה חשוב ומשמעותי ילמד ויופנם
מאת: אבשלום נחומזון אמי"ת גוש דן האלימות המילולית כנגד אישי-ציבור למרות שחלפו להן כבר כמה שנים מאז אותה הפגנה, אני זוכר את המהומה כאילו הייתה אתמול. אני זוכר את ההתלהמות, את הצעקות והגידופים, את השנאה שניצתה לאנשים בעיניים, אני זוכר את ההתנגשויות האלימות עם השוטרים, הבעיטות והאגרופים, ובעיקר, אני זוכר את אותם האנשים שהתערבבו בקהל המפגינים ובידם מגפונים, את צעקותיהם מחרחרות הריב ואת צווחותיהם המתדלקות את המהומה שנוצרה בדלק קולני. אומנם, הייתי רק ילדון קטן באותה התרחשות, כבן 12 בלבד, אך אני מרגיש חובה מוסרית להכות על חטא - גם אני השתתפתי בהפגנה, אחת מיני רבות, שנערכה כנגד ראש-הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל וכנגד מדיניותו. הפגנה שהמילים "אטימות מילולית" אינן מתקרבות אפילו לתיאור ההתרחשות בה. "רבין בוגד", "רבין רוצח", "מוות לרבין" ועוד כהנה וכהנה ביטויי שטנה נזרקו לחלל האוויר באופן קבוע ואני, אז רק ילד, הייתי משוכנע כי אני עד להצגת הדמוקרטיה הטובה בעיר: הנה עומדת לה קבוצה של כ3000- מפגינים הצועקים ככל העולה על רוחם ומביעים את "דעותיהם" הקיצוניות והחריפות ביותר והכל מתרחש ממש מתחת לביתו של ראש הממשלה דאז, אם זו אינה דמוקרטיה, מהי כן? - כך חשבתי לעצמי אז, וכך גם חככו בדעתם רבים מהנוכחים במקום, אף אחד לא מעלה בדעתו שהנורא מכל עתיד להתרחש. כחודשיים לאחר אותה הפגנה מתחת לדירתו של רבין, נורה רה"מ, נהרג ע"י מתנקש מהימין הקיצוני - אותו ימין שארגן את ההפגנה ועוד רבות כמוה. אני משוכנע שהמתנקש, שלא אעניק לו את הכבוד בהזכרת שמו, ניזון מאותן הפגנות אלימות ברעיונות ובמסרים קלוקלים, והשתכנע שציבור שלם עומד מאחוריו ומאחורי מעשהו השטני. המתנקש ודאי הרגיש שהוא שליח המבצע את רצונותיהם של המשתתפים באותן הפגנות בהן נשמעו הקריאות "מוות לרבין", "רבין בוגד" וכו´. כמובן שאיני מאמין, או איני מעז להאמין, שלמישהו מבין הצועקים והמגדפים הייתה איזושהי תקווה, ולו הקלושה ביותר, למעשה מסוג זה. אך האמת טפחה על פניהם של המפגינים ועל פניי שלי, המרחק בין דיבורים למעשים, בין אלימות מילולית לאלימות הפיזית היה קצר ביותר… היום אני מבין, שקטן בשנים ככל שהייתי, אכן השתתפתי בהפגנה שתרמה באופן כלשהי בהכנת הקרקע לרצח הנורא. רצח רבין היה צריך להבהיר לכולנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהמרחק בין אלימות מילולית לאלימות פיזית הוא כפסע והגבול דק ומטושטש. אלימות מילולית משמשת כניצוץ אש בשדה קוצים, העלול לגרום לתבערה גדולה ללא כוונת זדון ממשית מצד המצית. הגורמים הראשוניים, לדעתי, לתחילתה של אלימות פיזית או מילולית כלפי אנשי ציבור, הם קודם כל תסכול והרגשה של חוסר אונים. ההרגשה ש"אין עם מי לדבר" ושאין אוזניים קשובות לטענות ותלונות קבוצה מסוימת, היא הגורמת לפריצת זעם ולנקיטת אמצעים חריגים כדי לזעזע ולהחריב את הצד המתעלם עד שיבוא לידי הקשבה, אמצעים שתרגומם הוא אלימות מסוג כלשהו - תחילה מילולית ולאחר מכן אף פיזית. זה לא מכבר הובאה לידיעתי הפגנת עובדים במפעל בדרום הארץ. העובדים, שמחו על פיטוריהם החלו בהבערת צמיגים ובצעקות בוז כנגד הנהלת המפעל וגמרו במעין מצור אלים על משרדו של מנהל המפעל ובאיומים שונים על חייו. הרי כל כסיל מבין שהרגשות שסחפו את עובדי המפעל לצעדים דרסטיים שכאלה, בוודאי היו רגשות זעם, תסכול וחוסר אונים. הרי עובד שפוטר מעבודתו, וכרעם ביום בהיר נחתה עליו הידיעה המרה, כעת אין לו לאן לפנות ואין לו עם מי לדבר, רגשותיו הן שכל הנותר לו כעת הוא רק לזעזע את אמות הסיפים של המפעל, עד שתשמע טענתו ותובן. השימוש באלימות המילולית נגרם גם לעתים בכוונה תחילה, בצורך למשוך את תשומת לבה של התקשורת. הפגנה אלימה מילולית או פיזית היא הפגנה המספקת חומר תיעודי וצילומי מצוין לתקשורת, בהפגנה שכזאת ישנן סצנות אלימות המצטלמות היטב בעדשת המצלמה ומגיעות הישר למהדורות החדשות, התקשורת "חוגגת" בהפגנות מסוג זה ומתעלמת לעתים לחלוטין מהפגנות הנעשות בצורה שקטה בדרכי נועם. מארגני ההפגנות יודעים זאת היטב ומחרחרים מהומות בכוונה תחילה כדי למשוך את התקשורת להגיע לאזור האירוע. עוד גורם לאלימות המילולית שעולה בדעתי, הוא פשוט שימוש באלימות זאת ככלי לפריקת כעסים ומתחים שונים, שלרוב אין להם קשר, ולו הרופף ביותר, לזה שהאלימות מכוונת כלפיו. מה ניתן לעשות כדי למנוע את האלימות המילולית? קודם כל, התקשורת חייבת להפסיק לתת במה לכל צעקן וצווחן רק משום שהוא עושה כך. אם הכתבים והעיתונאים יקדישו יותר תשומת לב דווקא להפגנות השקטות והנעימות ויחדלו מרדיפה אחר סצנות של אלימות ומריבות, אז אולי תימנע התופעה של הצתת אלימות במטרה ברורה למשוך את התקשורת, שהרי כל הפגנה מטרתה העיקרית היא חשיפה תקשורתית. והכי חשוב: אין ספק שכשהאלימות המילולית מגיעה לידי הסתה, כאן כבר מדובר בעיסוק באש. המרחק שבגלישה לאלימות פיזית הוא קצר ביותר ותופעה זו יש לעקור מן השורש ע"י חקיקה וענישה ברורה. שיהיה ברור לכל אדם המשתמש באלימות מילולית ומסית, שמבחינת החוק הוא כאילו מבצע פעילות אלימה של ממש ושהוא יטופל בהתאם. החוק צריך לשרטט קו ברור וחלק המפריד בין חופש הביטוי לבין הסתה, וגם במקרים בהם קיים ספק האם מדובר בהסתה של ממש או לא, יש לנהוג בחומרה, כבית שמאי, ולהעניש על-מנת ליצור אפקט התרעתי. ולסיכום אומר שמצער מאוד שרק אירוע כה מזעזע כמו רצח רבין ז"ל, הביא להבנה שהמרחק בין האלימות המילולית וההסתה לבין האלימות הפיזית והמעשית הוא כה קצר. רק אחרי הרצח אנשים תפסו את ראשם בין ידיהם וקלטו מה גדול עוונם, למרות שכל מה שפשעו לכאורה, הסתכם בכמה צעקות "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" ואני ביניהם. מי ייתן והלקח הכה חשוב ומשמעותי ילמד ויופנם
