וכמה מילים בנושא
חופש הביטוי והסתה - היבטים דמוקרטיים ומשפטיים מאת ד"ר שי נחושתאי מול ביסוס חשיבותו במשטר דמוקרטי של חופש הביטוי והשימוש הראוי בו, שלעיתים יכול לפגוע ולגרום אי-נוחות (כדברי השופט אהרון ברק: "מאפשר ביטוי גם לדעות הצורמות את האזניים"), עומדת ההבחנה הנדרשת בין חופש הביטוי להסתה. בישראל, בהיעדר חוק בנושא חופש הביטוי (גם לא בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מ- 1992 ותיקונו ב- 1994 ), בית המשפט העליון העניק לחופש הביטוי מעמד מיוחד, אף כי לא בלתי מוגבל. הגדרה ממצה של המונח "הסתה" נתן, לדעתי, משה הנגבי: "התבטאות שיוצרת בנסיבות הענין הסתברות של הובלה למעשים אלימים ולא חוקיים". הדילמה שבין הזכות הבסיסית לחופש הביטוי לבין הגנה מפני הפגיעות האפשריות, ע"י מי שמנצל את חופש הביטוי להשגת מטרות הרסניות, היא דילמת "הזכויות הסותרות". על כך אומר השופט ברק, כי "חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה", ואילו שולמית אלוני אומרת, כי "עובדת היותנו יצורים חברתיים דורשת הכרה בכך, שגבול חירותו של אדם אחד היא חירות הזולת, שאם לא כן, בני אדם יעשו ככל העולה על רוחם. אם לא נציג רמזור אדום, אזי יועמדו בסכנה זכויות האדם ועקרון השוויון". כלל ברור הוא, כי הזכות לחיים גדולה מהזכות לחופש הדיבור, כדברי השופט ברק: "הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דיעה". השאלה המרכזית בדיון זה היא: מהו ביטוי לגיטימי בדמוקרטיה (שהוא מותר) ומתי הוא הופך להסתה (שהיא אסורה)? אנו צריכים להדגיש, כי אנו לא עוסקים בכלל היבטיו של המושג "חופש הביטוי" כמו, למשל, בשאלת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשמו הטוב של אדם, או בין חופש הביטוי לבין "זכות הציבור לדעת" או לבין חופש הביטוי מול חופש העיתונות - שזכו לטיפול משפטי נרחב בארץ כבר משנות ה- 50´ - אלא בנושא גבול ההסתה. הדיון הנרחב ביותר בנושא זה היה סביב פסילת תנועת "כ"ך" של כהנא ב - 1984 וב - 1988. בהחלטת בג"ץ, בניגוד להחלטת ועדת הבחירות, נקבע העיקרון, כי הגבלת החירות לביטוי היא לגיטימית כשהיא פוגעת בעקרון הזכות השווה לחירות: "אין הדמוקרטיה חייבת לאבד את עצמה לדעת כדי להוכיח את חיותה". ואילו הסתה לגזענות הוגדרה כ"ליבוי יצרים שיטתי על יסוד לאומי-אתני, המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום; קריאה לשלילה אלימה של זכויות ולביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסיה מוגדרת, המאובחנת לפי יסוד אתני-לאומי". בעקבות רצח יצחק רבין ז"ל חודדה השאלה עוד יותר: האם דברי הסתה מביאים לפשע? והאם המסיתים שותפים באחריות לפשע? ישנן שתי גישות לגבי חופש הביטוי: חופש הביטוי אינה מטרה בפני עצמה (ג´ון סטוארט מיל), אלא אמצעי לבירור ולמציאת האמת, או לחשיפת טעויות ושקרים. רק במסגרת דיון חופשי וביקורת חופשית ניתן להגיע ל"אמת". חופש הביטוי הוא גם מטרה לעצמה, המאפשרת לאדם לפתח ולהביע את ה"אני" שבו, "כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו" (השופט אגרנט בפס"ד "קול העם" ב - 1953 ).
