הסיפור שלי
2 הערות קטנות - יש פה כמה שמכירים אותי מתמיכה נפשית, שלום לכם
הערה נוספת - פעם אחת כתבתי משהו מאוד אישי באחד הפורומים ואנשים חכמים בתפוז החליטו לפרסם את זה בדף הקהילות, אני מבקשת שזה לא יקרה שוב. טוב, כתבתי כאן כבר כמה פעמים, כל פעם תחת כינוי אחר, כל פעם במסווה של דיאטה אחרת. הגדלתי לעשות כשכתבתי כאן תקופה ארוכה כאחת שדוגלת באורח חיים בריא, עודדתי בנות אחרות ויצאתי בהצהרות של אהבה עצמית, תוך כדי לעיסת ירק בלתי מזוהה שהיה הארוחה היחידה שלי באותו יום. אני עדיין לא בטוחה אם מדובר בהכחשה, או סתם טמטום, אבל הרגשתי כל כך צבועה, ולכן הפסקתי לכתוב כל פעם מחדש. אתמול יצא לי לדבר בפעם הראשונה עם מיכל. הייתי במצב רוח ממש רע ופשות "נשפכתי" כשדיברתי איתה. למרות שנפלתי עליה משום מקום וסיפרתי לה חצי מסיפור חיי היא ממש חיזקה אותי ובזכותה אני רוצה לספר כאן גם את הסיפור שלי. כיוון שזה סיפור די ארוך אני אשתדל לתמצת, אבל הוא יכלול גם דברים שלא רק קשורים לאוכל. אני ביסודי, עושים לנו בדיקה שיגרתית של משקל וגובה. אני בכיתה ה' או ו'. אני שוקלת 40 וחצי. נותנים לי מכתב באחד השיעורים שיש לי עודף משקל, הייתי צריכה לקחת אותו להורים שיחתמו ולהחזיר לביצפר. הבנות שואלות אחת את השנייה כמה כל אחת שוקלת. אני משקרת, אומרת שאני 37. לא הייתי שמנה, אני לא בטוחה שאפילו שמנמונת. נכון, לא הייתי רזה כמו כל בנות גילי, אבל היה לי עודף משקל של אולי 4 קילו, ואני לא מסוגלת לתאר איך הרגשתי, לא כמו פרה, לא כמו פיל, אלא יצור שיכול להכיל את שניהם יחד. אמא שלי ואחותי הגדולה מנסות להסביר לי את הבעיות בהשמנה ואחותי בסופו של דבר התייאשה ואמרה לי שאני לא אעשה דיאטות, אבל לפחות אשאר באותו משקל. ביומן שלי אני כותבת שאני רוצה להיות רזה. אמא שלי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי, לפעמים אלימות פיזית, בעיקר נפשית. השפלות, קללות וצרחות כל הזמן, ככה אני זוכרת את הילדות שלי. סיפרתי למיכל שאחד הזכרונות שלי זה אותי נכנסת למטבח, בשקט בשקט, בודקת שאין אף אחד. לוקחת חתיכת פיתה ובולסת במהירות. אמא שלי נכנסה ותפסה אותי על חם. היא צעקה עליי ונראה לי גם סטרה לי, אבל אני לא בטוחה. היא תמיד ירדה עליי, שאני שמנה, שלא יהיו לי חברים. ובאמת לא היו לי. פיתחתי חרדה חברתית חמורה ופחדתי להזמין בנות אליי הבייתה. היו לי אולי 2 חברות וגם בהן פגעתי. מרוב שהייתי זקוקה לתשומת לב רבתי איתן כל הזמן בשביל שיתחנפו אליי להשלים איתי אבל הן לא כל כך אהבו את זה. הייתי הולכת למסיבות כיתה, רק בשביל שיראו בבית שאני מוזמנת למסיבות, שאני הולכת. אני זוכרת שפעם אחת הלכתי בטעות ביום הלא נכון וכל כך צחקו עליי בבית. במסיבות הייתי זוללת, יושבת בצד ונמלטת אחרי 5 דקות החוצה. או שהייתי בורחת החוצה לאיזשהו מקום או שהייתי ננעלת בשירותים ובוכה. באחת המסיבות האלו ניסיתי להקיא ולא הצלחתי. הסתובבתי עם סכין מטבח בתיק, למקרים שאני אצליח להקיא ואוכל להעזר בה. ניסיתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי. דבר נוסף – בגיל מאוד צעיר "אובחנתי" כמחוננת. זה גרם להמון ציפיות גבוהות ממני. ביסודי לא כתבתי במחברות ולא הכנתי שיעורים ולא השתתפתי בכיתה מרוב שהתביישתי, ולמרות הכל הציונים שלי היו מעולים. כולם ציפו ממני להמון, ובאיזשהו שלב כל כך הפנמתי את הציפיות שיותר מלא לאכזב אותם אסור היה לי לאכזב את עצמי. כיתה ז'. אני מתקבלת למגמה שרציתי. מתלהבת שהכרתי מישהי ושיש לי חברה כבר ביום הראשון. אחרי כמה זמן נהייתה לי עוד חברה. המשולש הזה הרס לי כל כך הרבה... אני לא רוצה לפרט מה קרה, אבל קרו הרבה דברים. אני עשיתי שטויות והן סיפרו על זה לכל העולם והרבה התרחקו ממני או שפשוט ירדו עליי וצחקו עליי. שוב הייתי לבד וגם הלכתי ושמנתי. שקלתי 57. גם בלימודים לא כל כך הלך לי. כלומר המשכתי לקבל ציונים מעולים, אבל לא כתבתי במחברות, לא הקשבתי בשיעורים וחטפתי התקפי חרדה על גבול התמוטטות עצבים לפני כל מבחן. כל למידה לוותה בבכי היסטרי ובסחרחורות נוראיות מרוב בכי. אני חושבת שניסיתי להתאבד אז, אבל אני לא בטוחה, מה שבטוח הוא שחשבתי על זה הרבה ונורא רציתי למות. אני זוכרת שמצאתי כמה מכתבי התאבדות שכתבתי אבל לאחר מכן התחרטתי ולא ביצעתי. מכתב אחד זכור לי במיוחד. כתבתי לאחותי שקטנה ממני ב-3 שנים. היא נסעה לחופשה אצל הדודים בצפון ואני פחדתי פחד היסטרי מכך שאני הולכת להישאר לבד עם אמא שלי. ההורים שלי גרושים, הייתי מאוד קשורה אל אבא שלי וביקרתי אצלו המון. גם הייתי מאוד מאוד קשורה לסבתא שלי ז"ל שאז גרה איתו, אבל עדיין פחדתי. אני זוכרת שיום אחד הייתי אצלו והייתי עם סבתא שלי והייתי צריכה ללכת הבייתה. ברחתי לחדר שינה של אבא שלי והתחלתי לבכות לה שאני לא רוצה ללכת הבייתה, היא לא הבינה. היא אמרה לי שחבר של אמא שלי בא לקחת אותי, שאני צריכה ללכת. החופש הגדול של כיתה ז', אני בת 13. אני ושתי אחיותיי מחליטות לעשות דיאטה. אני מפסיקה לאכול. בלילה הראשון אני בקושי נרדמת מרוב כאבים. בלילה השני יש קצת הקלה, בלילה השלישי אני מאושרת. אני יורדת במשקל. האחיות שלי נשברו אחרי יומיים. אני מאושרת, זה מצליח לי. אחרי 5 ימים הלכתי עם אחותי לקוסמטיקאית. הלכנו ברגל. היה חם, ולא אכלתי 5 ימים. כשיצאנו ממנה נפלתי. התעלפתי לאחותי בידיים. היא סיפרה לאמא שלי. בבית אחותי הקטנה אומרת שהיא לא רעבה, אני כמו באיזה רגע מתוך סרט אמריקאי אומרת לה זה חשוב, תאכלי. אכלתי 2 שניצלים וצ'יפס בתנור, עד היום אני זוכרת.
2 הערות קטנות - יש פה כמה שמכירים אותי מתמיכה נפשית, שלום לכם