הסיפור שלי

הסיפור שלי

2 הערות קטנות - יש פה כמה שמכירים אותי מתמיכה נפשית, שלום לכם
הערה נוספת - פעם אחת כתבתי משהו מאוד אישי באחד הפורומים ואנשים חכמים בתפוז החליטו לפרסם את זה בדף הקהילות, אני מבקשת שזה לא יקרה שוב. טוב, כתבתי כאן כבר כמה פעמים, כל פעם תחת כינוי אחר, כל פעם במסווה של דיאטה אחרת. הגדלתי לעשות כשכתבתי כאן תקופה ארוכה כאחת שדוגלת באורח חיים בריא, עודדתי בנות אחרות ויצאתי בהצהרות של אהבה עצמית, תוך כדי לעיסת ירק בלתי מזוהה שהיה הארוחה היחידה שלי באותו יום. אני עדיין לא בטוחה אם מדובר בהכחשה, או סתם טמטום, אבל הרגשתי כל כך צבועה, ולכן הפסקתי לכתוב כל פעם מחדש. אתמול יצא לי לדבר בפעם הראשונה עם מיכל. הייתי במצב רוח ממש רע ופשות "נשפכתי" כשדיברתי איתה. למרות שנפלתי עליה משום מקום וסיפרתי לה חצי מסיפור חיי היא ממש חיזקה אותי ובזכותה אני רוצה לספר כאן גם את הסיפור שלי. כיוון שזה סיפור די ארוך אני אשתדל לתמצת, אבל הוא יכלול גם דברים שלא רק קשורים לאוכל. אני ביסודי, עושים לנו בדיקה שיגרתית של משקל וגובה. אני בכיתה ה' או ו'. אני שוקלת 40 וחצי. נותנים לי מכתב באחד השיעורים שיש לי עודף משקל, הייתי צריכה לקחת אותו להורים שיחתמו ולהחזיר לביצפר. הבנות שואלות אחת את השנייה כמה כל אחת שוקלת. אני משקרת, אומרת שאני 37. לא הייתי שמנה, אני לא בטוחה שאפילו שמנמונת. נכון, לא הייתי רזה כמו כל בנות גילי, אבל היה לי עודף משקל של אולי 4 קילו, ואני לא מסוגלת לתאר איך הרגשתי, לא כמו פרה, לא כמו פיל, אלא יצור שיכול להכיל את שניהם יחד. אמא שלי ואחותי הגדולה מנסות להסביר לי את הבעיות בהשמנה ואחותי בסופו של דבר התייאשה ואמרה לי שאני לא אעשה דיאטות, אבל לפחות אשאר באותו משקל. ביומן שלי אני כותבת שאני רוצה להיות רזה. אמא שלי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי, לפעמים אלימות פיזית, בעיקר נפשית. השפלות, קללות וצרחות כל הזמן, ככה אני זוכרת את הילדות שלי. סיפרתי למיכל שאחד הזכרונות שלי זה אותי נכנסת למטבח, בשקט בשקט, בודקת שאין אף אחד. לוקחת חתיכת פיתה ובולסת במהירות. אמא שלי נכנסה ותפסה אותי על חם. היא צעקה עליי ונראה לי גם סטרה לי, אבל אני לא בטוחה. היא תמיד ירדה עליי, שאני שמנה, שלא יהיו לי חברים. ובאמת לא היו לי. פיתחתי חרדה חברתית חמורה ופחדתי להזמין בנות אליי הבייתה. היו לי אולי 2 חברות וגם בהן פגעתי. מרוב שהייתי זקוקה לתשומת לב רבתי איתן כל הזמן בשביל שיתחנפו אליי להשלים איתי אבל הן לא כל כך אהבו את זה. הייתי הולכת למסיבות כיתה, רק בשביל שיראו בבית שאני מוזמנת למסיבות, שאני הולכת. אני זוכרת שפעם אחת הלכתי בטעות ביום הלא נכון וכל כך צחקו עליי בבית. במסיבות הייתי זוללת, יושבת בצד ונמלטת אחרי 5 דקות החוצה. או שהייתי בורחת החוצה לאיזשהו מקום או שהייתי ננעלת בשירותים ובוכה. באחת המסיבות האלו ניסיתי להקיא ולא הצלחתי. הסתובבתי עם סכין מטבח בתיק, למקרים שאני אצליח להקיא ואוכל להעזר בה. ניסיתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי. דבר נוסף – בגיל מאוד צעיר "אובחנתי" כמחוננת. זה גרם להמון ציפיות גבוהות ממני. ביסודי לא כתבתי במחברות ולא הכנתי שיעורים ולא השתתפתי בכיתה מרוב שהתביישתי, ולמרות הכל הציונים שלי היו מעולים. כולם ציפו ממני להמון, ובאיזשהו שלב כל כך הפנמתי את הציפיות שיותר מלא לאכזב אותם אסור היה לי לאכזב את עצמי. כיתה ז'. אני מתקבלת למגמה שרציתי. מתלהבת שהכרתי מישהי ושיש לי חברה כבר ביום הראשון. אחרי כמה זמן נהייתה לי עוד חברה. המשולש הזה הרס לי כל כך הרבה... אני לא רוצה לפרט מה קרה, אבל קרו הרבה דברים. אני עשיתי שטויות והן סיפרו על זה לכל העולם והרבה התרחקו ממני או שפשוט ירדו עליי וצחקו עליי. שוב הייתי לבד וגם הלכתי ושמנתי. שקלתי 57. גם בלימודים לא כל כך הלך לי. כלומר המשכתי לקבל ציונים מעולים, אבל לא כתבתי במחברות, לא הקשבתי בשיעורים וחטפתי התקפי חרדה על גבול התמוטטות עצבים לפני כל מבחן. כל למידה לוותה בבכי היסטרי ובסחרחורות נוראיות מרוב בכי. אני חושבת שניסיתי להתאבד אז, אבל אני לא בטוחה, מה שבטוח הוא שחשבתי על זה הרבה ונורא רציתי למות. אני זוכרת שמצאתי כמה מכתבי התאבדות שכתבתי אבל לאחר מכן התחרטתי ולא ביצעתי. מכתב אחד זכור לי במיוחד. כתבתי לאחותי שקטנה ממני ב-3 שנים. היא נסעה לחופשה אצל הדודים בצפון ואני פחדתי פחד היסטרי מכך שאני הולכת להישאר לבד עם אמא שלי. ההורים שלי גרושים, הייתי מאוד קשורה אל אבא שלי וביקרתי אצלו המון. גם הייתי מאוד מאוד קשורה לסבתא שלי ז"ל שאז גרה איתו, אבל עדיין פחדתי. אני זוכרת שיום אחד הייתי אצלו והייתי עם סבתא שלי והייתי צריכה ללכת הבייתה. ברחתי לחדר שינה של אבא שלי והתחלתי לבכות לה שאני לא רוצה ללכת הבייתה, היא לא הבינה. היא אמרה לי שחבר של אמא שלי בא לקחת אותי, שאני צריכה ללכת. החופש הגדול של כיתה ז', אני בת 13. אני ושתי אחיותיי מחליטות לעשות דיאטה. אני מפסיקה לאכול. בלילה הראשון אני בקושי נרדמת מרוב כאבים. בלילה השני יש קצת הקלה, בלילה השלישי אני מאושרת. אני יורדת במשקל. האחיות שלי נשברו אחרי יומיים. אני מאושרת, זה מצליח לי. אחרי 5 ימים הלכתי עם אחותי לקוסמטיקאית. הלכנו ברגל. היה חם, ולא אכלתי 5 ימים. כשיצאנו ממנה נפלתי. התעלפתי לאחותי בידיים. היא סיפרה לאמא שלי. בבית אחותי הקטנה אומרת שהיא לא רעבה, אני כמו באיזה רגע מתוך סרט אמריקאי אומרת לה זה חשוב, תאכלי. אכלתי 2 שניצלים וצ'יפס בתנור, עד היום אני זוכרת.
 
המשך

אבל אבוי, מה עושים ? אכלתי, אני אשמין, ואסור לי. אני מנסה שוב להקיא. הפעם זה גם מצליח לי. אני מאושרת. הפעם הם לא יקחו את זה ממני, הפעם אני אצליח. אני אהיה רזה וזה יגרום לכולם להתקרב אליי ולאהוב אותי. בהתחלה לא ספרתי קלוריות, פשוט "צימצמתי כמויות". אם 2 כפות פירה ו-2 ביסים מפשטידה נראו לי יותר מדי, צימצמתי את זה בחצי. כשהייתי חייבת לאכול פשוט הקאתי אח"כ. כל כך התלהבתי שאני יורדת במשקל, הכל נראה אופורי, מושלם. התחלתי לטייל בהרים, גם אז שנאתי ספורט אז פשוט טיילתי המון בהרים, שם היה לי גם את השקט שלי. בלימודים פחות השקעתי. היו לי לפעמים התקפי אכילה בלתי נשלטים, בולמוסים שאחריהם הקאתי. בכלל לא רציתי להגזים, הייתי בטוחה שאני מאה אחוז בשליטה. זה מצחיק, תמיד צחקתי על אנורקטיות שלא הצליחו לשלוט בעצמן, כי אני סופר שלטתי בעצמי. אבל בתכלס, לא שלטתי בעצמי בגרוש. נשבעתי לה' שאם אני לא אצליח להגיע ל-40 קילו אני לא אדבר עם אבא שלי בחיים והוא וסבתא שלי היו הדברים הכי חשובים לי ! וכל הזמן הזה הייתי בטוחה שאני בשליטה... למדתי טריקים. לזרוק ת'אוכל מהר לשירותים ולהעמיד פנים שאכלתי הכל. לומר שאכלתי בביצפר או קניתי לי פיצה בקניון. ירדתי עוד ועוד במשקל, זה הפך לטבעי. כל בוקר הייתי קמה וממששת את עצמי, את העצמות שלי והתלהבתי. ישנתי עם ג'ינס צמוד חונק כי שמעתי איפשהו שזה גורם להזיע ולהרזייה. שתיתי כל הזמן דיאט קולה בכמויות של ליטר וחצי עד 4-5 ליטר ביום. השיניים שלי נהיו צהובות נורא, השיער נשר. אני ראיתי במראה נערה ש-מ-נ-ה. אמא שלי עדיין הציקה לי לפעמים בנוגע לאוכל. באותה שנה היו לנו מבחנים פסיכוטכנים. ביום שלפני לא אכלתי כלום, ביום של המבחנים קמתי ובשיא הטבעיות לקחתי לי 2 מלפפונים ואכלתי. במבחנים כולם הביאו שוקולדים, הריח הפריע לי אבל לא נגעתי למרות שהציעו לי. התחלתי להסתובב עם חבורה נחמדה שלמדה איתי במגמה. אחרי תקופה מסויימת בה קרו המון דברים שעליהם אני לא ארחיב החלטתי באותה שנה להתאבד. זה היה כל כך טבעי. הייתי אמורה לגשת למבחן בתנ"ך, מבחן חוזר אחה"צ. יללתי לחברה מהמגמה שאני לא מסוגלת. השמדתי את מכתבי ההתאבדות הישנים. הלכתי, לקחתי יותר מ-20 כדורים, בלעתי אותם. נכנסתי להתקלח ולישון. אני לא חושבת שהייתי מודעת למעשים שלי במאה אחוז. אני זוכרת שלפני התקשרתי לחבר של אמא שלי ואמרתי לו שיבוא הבייתה, שאני לא מרגישה טוב. אני קמה, מזיעה, חיוורת, הכל מטושטש. אני רצה לשירותים, אחותי במקלחת ואני נכנסת, היא מתחילה לצעוק ואני מקיאה בכיור, על כל האיזור ועל החולצה הלבנה שלה. היא נבהלה נורא, אני הולכת לחדר ונשכבת במיטה, היא צורחת לאמא שלי. אמא שלי וחברה שלה באים אליי, אני חיוורת כמו סיד, לא בשיא השפיות, אני חושבת שאני הולכת למות. אני לא מפסיקה לבכות. הם בטוחים שזו הרעלת קיבה, אמא שלי אומרת שזו הרעלת קיבה כי אני אוכלת שטויות כל הזמן, כי אני לא מפסיקה לאכול. אני מנצלת את זה כתירוץ לשתות רק תה עם קצת ביסקוויטים בכמה ימים הקרובים. בסופו של דבר עשיתי את המבחן בתנ"ך, קיבלתי 98. אף אחד לא יודע שניסיתי להתאבד, בטוחים שזו הייתה הרעלת קיבה, שזו אשמתי. השנה המשיכה בצורה נוראית. ריבים עם החבורה מהמגמה שבסופה כולם שם יורדים עליי ואני שוב נשארת לבד. סיפרתי לאחד מהם כמעט הכל, הוא סיפר למישהי אחרת. הם אומרים שהם דואגים לי ואני מחליטה להתאבד ומספרת לו. הם רצו לפנות למישהו אבל ברגע האחרון החלטתי שלא להתאבד והם לא סיפרו. אני אומרת שאני עוזבת לפנימיה, אח"כ אני מספרת שאני נשארת שם. הם אומרים לי שהם שמחים. כשרבתי איתם ודרכינו נפרדו סופית, החברה הזו שכל כך דאגה לכך שאני מרעיבה את עצמי קוראת לי פרה. באמת לא ידעתי שהיא כזו אכפתית. אני ירדתי די הרבה במשקל. אני שוקלת 45 ומרגישה שמנה נורא. אני כל כך מאושרת אבל שהגעתי עד לכאן, אני רוצה להגיע רק ל-40, ואח"כ אולי ל-38, שזה גם 30 ומשהו אבל לא 39 שקרוב מדי ל-40. אבל זה לא הולך לי. אומנם שנה וחצי נהגתי כך – כמה ימים שלא אכלתי, כמה ימים שאכלתי ובלסתי והקאתי, אבל עדיין אני לא מצליחה לרדת יותר. שנאתי את עצמי, שנאתי את אי השליטה שלי על הבולמוסים שבגללם לא ירדתי במשקל, שלא תמיד היה לי כוח להקיא הכל. אני זוכרת שישנתי אצל אבא שלי. אכלתי שמה משהו כמו ליטר של גלידה כשהוא היה בעבודה. הקאתי הכל. הוא חוזר ושואל מה אני רוצה לאכול, אני אומרת שאני לא רעבה. הוא אומר שאני מגזימה עם הדיאטה. אני מתוודה שאכלתי את כל הגלידה. הוא צועק עליי בגלל שאכלתי יותר מדי. אני מבולבלת, וכועסת על עצמי. נראיתי נורא. שיער דליל, עור בגוון חום צהבהב עם פנים לבנות. העצמות מתחילות לבלוט ואני מאושרת. מצד אחד מתלבשת כמו זונה, שיראו כמה ירדתי. מצד שני מרגישה הכי שמנה בעולם. את החופש הגדול של אותה שנה ביליתי בבית, על הספה מול הטלוויזיה, בזלילות. שנאתי כל כך את איך שאני נראית. נפגעתי גם מאוד מנער שאהבתי ושהחליט לעשות לי תרגיל. הייתה לי חברה אחת באותה תקופה שאח"כ התנהגה אליי מגעיל ושוב נשארתי לבד.
 
המשך

באותה תקופה השמנתי. בתחילת כיתה ט', שקלתי 55 קילו. 55 !!! עליתי 10 קילו לעזאזל, איך ?? אני מרגישה שנאה עצמית גדולה יותר ממה שהרגשתי אי פעם. אם זה לא מספיק אני מקבלת את התוצאות של המבחנים הפסיכוטכנים. למרות הכל, המורה שלי קופצת עליי בהתלהבות שאני גאון, קיבלתי תוצאות מאוד גבוהות. כולם מאושרים, אני מצד אחד שמחה מצד שני מרגישה כאילו חרב העולם. עכשיו מצפים ממני ליותר ואסור לי לאכזב. נסעתי לחו"ל כששקלתי 55 למטר 55. אמא שלי סיפרה למישהי שהכירה בטיסה שבד"כ אני יותר רזה, שהשמנתי. אני בחו"ל לא מפסיקה להקיא. אני יורדת שוב במשקל, ל-48. משקרת לכולם ואומרת שאני יותר. למרות שהייתי במשקל נורמאלי נראיתי חולנית. אנשים לא מפסיקים להחמיא ואני בעננים. רוצים שאני אלמד באוניברסיטה הפתוחה בתוכנית למחוננים, אני מתלהבת ואפילו מנסה לגרום לכך שיתנו לי להתחיל עם שני קורסים ולא אחד כמו כולם. בסוף אני מתחילה עם קורס אחד, דווקא קורס שלא רציתי, אבל שיכנעו אותי. אני מתחילה להתיידד עם בן מהכיתה, הוא מכוער ולא מקובל. אבל הוא חמוד, ואני זקוקה לתשומת לב. הכרתי גם מישהו דרך חברה, היא הכירה אותו באינטרנט. הוא מתאהב בי ואנחנו נהיים חברים לזמן קצר. הוא אומר לי באופן אובייקטיבי שאני רזה מדי. אני מרגישה הכי שמנה בעולם. במקביל המשכתי להתקרב לאותו בן מהכיתה. בדצמבר של כיתה ט' אני נוסעת למבחנים לפנימיה, לביצפר הכי טוב בארץ. ישנם 3 שלבי קבלה, מתוך 500 שניגשים למבחנים 70-80 מתקבלים. אני נפגשת עם חבר שלי ומתנשקת בפעם הראשונה. למחרת אני גם מתנשקת עם ההוא מהכיתה ונפרדת מחבר שלי. אני וההוא מהכיתה מתקרבים יותר. אחרי כמה ימים נהיינו חברים. מודיעים לי מהפנימיה שעברתי את השלב הראשון. אני נוסעת לשלב השני ועוברת גם אותו. במקביל אני "מתחילה" את הקורס באוניברסיטה, אבל לא עושה כלום. אני מתחילה ללמוד להנות קצת עם חבר שלי, מפסיקה לחשוב על לימודים ולא לומדת לקורס. אני מתחילה לאכול יותר. אני נוסעת לשלב השלישי, ימי ניסיון בפנימיה. כשהייתי בשיא האנורקסיה הייתי מאנית למדי, פשוט ריחפתי כל הזמן ולא הפסקתי לפטפט. בפנימייה אני לא הכי בשיא ולכן אני נורא שקטה וחרדה, לא מתקרבת לאף אחד, לא נכנסת לחדר אוכל. אני חייה על שוקו. אני גם מקבלת שם מחזור בלי שום סימן מקדים. במשך השנתיים האחרונות הוא היה כל כך לא סדיר, היו חודשים שלא קיבלתי, חודשים שקיבלתי פעמיים, הגוף משתגע. אני מרגישה רע, אני היסטרית, בוכה, לא אוכלת. הראש מתפוצץ. אני לא נכנסת לשיעורים. אני עוזבת אחרי יום וחצי וחוזרת הבייתה. אומרים לי שאני אתחרט, אני יודעת שיש סיכוי שזה יקרה אבל אני לא מסוגלת להישאר שם. בשלב השלישי מוציאים פחות מ-10 אנשים, רק כאלו שממש לא משתלבים, אני יודעת שאני יכולה להתקבל לפנימייה, שאת השלב השלישי אני עוברת כמו כלום, אבל אני מחליטה להוציא את עצמי. כולם מאוכזבים, אמא שלי לא מפסיקה לרדת עליי, אני לא מפסיקה לאכול. הגעתי לשלב חדש בחיי, שלב האכילה הכפייתית. אני אוכלת ואוכלת ואוכלת בלי הכרה. אני חושבת שזה התחיל ביום אחד אצל חבר שלי. הייתי כל כך רעבה. ביקשתי לחמניה עם שוקולד ולא שבעתי. הוא שם לב ושואל אם אני רוצה עוד אחת, אני כמעט מתחילה לבכות והוא אומר לי שפה בבית שלו אף אחד לא יגיד לי כמה לאכול. אני פורצת בבכי ואוכלת עוד 2 לחמניות. מאז כל פעם שהייתי באה אליו (כמעט כל יום) התחילה חגיגת זלילה. אני מספרת לו הכל עליי ועל המשפחה שלי ובמקביל אוכלת פה 2 קערות ספגטי, פה 3 לחמניות, פה פיצה, פה המבורגר. אני לא מפסיקה לאכול תוך כדי הישקלויות ובכי שאני שמנה. אין לי יותר כוח להקיא אבל אני גם לא מצליחה להפסיק לאכול. אני עולה במשקל, נבהלת, נהיית היסטרית ומרעיבה את עצמי. אני יורדת קצת, אבל הפעם זה כבר לא עובד, אני לא מצליחה, אני נשברת ואוכלת כפול. אני לא מפסיקה לעלות במשקל. אני מתחילה לקחת כדורים, לא משלשלים אלא כל כדור אפשרי. אני חוטפת הרעלות קיבה על ימין ועל שמאל, לא מסוגלת לשתות מים בגלל הבחילות מהכדורים, לא מסוגלת לראות תרופות או לחשוב עליהן. באיזשהו שלב, כשאני לוקחת 15-20 כדורים וזה לא משפיע עליי בכלל ! אני מפסיקה. ואז אני מתחילה לחתוך, הכל כדי שחבר שלי ידאג לי, שרק ידאג לי. אני מרגישה כאילו יש לי חור שחור ומפחיד בבטן, והחתכים קצת עוזרים. אני מגיעה למצב שאין לי מקום לחתוך ברגליים ואני לא מפסיקה. אני מנסה להתאבד ע"י חתיכת ורידים כשאני בטוחה שחבר שלי הלך ונשארתי לבד בבית. הוא לא הלך, הוא נשאר כי הוא שם לב באיזה מצב אני, הוא עוצר אותי באמצע וחובש לי את הידיים. באיזשהו שלב גם זה ממצא את עצמו. כל אותו זמן אני מנסה לחזור לאנורקסיה, מנסה להפסיק לאכול. אני מצליחה לשבועיים שלוש ואז נשברת ומבזבזת כמה מאות שקלים במסעדה או במסעדות האהובות עליי - אכול כפי יכולתך, שאחריהן אני מקיאה את הנשמה. האוכל בא למלא אותי, וזה לא עובד, זה אף פעם לא עבד. אני מרגישה שיש לי חור ענקי, חור שחור שמאיים לשאוב אותי. אני אוכלת סיר שלם של ספגטי + קציצות וכמה סנדוויצים, הבטן כואבת כאילו התפוצץ לי הטחול, האוכל לפעמים עולה לי בגלל שהתרגלתי להקאות ועדיין אני מרגישה ריקנות, כאילו לא אכלתי שנים. בתקופה מסויימת ניסיתי להשתמש במין בשביל למלא את החור הזה, אבל גם זה לא עבד. החור פשוט לא מתמלא.
 
המשך

לימודים כבר לא מזיזים לי. לפחות ככה אני מנסה שיהיה. אני מבריזה המון, אבל עדיין פרפקציוניסטית שרוצה להצליח. אני לומדת למבחנים יום לפניי, בלילה, הרוגה מעייפות ומוציאה ציונים מעולים. בכיתה י"א כבר עזבתי את בי"ס. אמא שלי משחדת אותי ואני חוזרת אחרי שבוע אבל אז שוב עוזבת. אני מצטרפת לבי"ס אחר ומחליטה להישאר כיתה כי אין לי בגרויות. אני ניגשת לבגרויות ולא עושה כלום למרות שאני יודעת שאני יכולה, למרות שכולם בכיתה כולל המורה בטוחים שאני הולכת להוציא מאה. אני נכשלת בהכל. אני מעדיפה להיכשל בכוונה, לדעת שנכשלתי בכוונה מאשר לדעת שניסיתי ונכשלתי. זה קרה לי פעם, שניסיתי ממש וחרשתי למבחן ו"נכשלתי". קיבלתי 85. זו הייתה הכוויה שלי, מאז אני לא מסוגלת ללמוד. אני מוותרת על כל השאיפות שלי לעתיד. אני מסתגרת בבית ועוזבת גם את הביצפר הזה. בצו הראשון שהיה לפני שעזבתי את הביצפר השני אני על סף התקף חרדה. שוקלים אותי ליד כולם. אני 88 קילו על מטר 58. אני היסטרית. אני נכנסת לקבנית ופורצת לה בבכי היסטרי. אני וחבר שלי עדיין ביחד והיא שואלת אותי למה אני עדיין חיה. אני אומרת לה שאני לא מסוגלת למות בגלל חבר שלי. היא שואלת ומה אם חס וחלילה יקרה לו משהו, אני אומרת לה שאני בטוחה שזה לא יקרה. היא אומרת שאין חברת ביטוח שמבטיחה דברים כאלו ואני כבר על סף התקף. היא מחליטה שאני לא מסוגלת לשרת ואומרת שאני אקבל פטור בדואר. אמא שלי מודיעה לי שאחרי הלימודים היא לא תרשה לי לבוא הבייתה בגלל שאני לא עושה צבא. באותה תקופה הייתי במעין משפחתון לנערות שיצאו מהבית באישור משרד הרווחה ולא אכפת לי. אבל חזרתי הבייתה מכל מיני סיבות, אחת מהן שבמשפחתון היה לי מאוד קשה בגלל החרדה והמשקל. כולן שם בדיאטה וירדו עליי כי התביישתי לעשות איתן דברים. הן בחנו כל מה שאכלתי ב-80 עיניים והעירו הערות. הן השתמשו לי בדברים כשלא הייתי ופרטיות מאוד חשובה לי. אני כבר מעדיפה לחזור הבייתה. השנה התחלתי שוב באותו ביצפר (השני). יצא לי קצת מבולבל אז הסבר – הצטרפתי לביצפר השני שנה שעברה באמצע השנה ועשיתי כמה בגרויות, והשנה הייתי אמורה להישאר כיתה. השנה נשארתי כיתה והתחלתי ואז ראיתי שאני לא מסוגלת ועזבתי. אני כבר בבית בזמן העזיבה ואמא שלי כועסת עליי בצורה מפחידה. היא אמרה לי שנה שעברה שהיא מצטערת שהיא לא שרפה אותי כשהייתי קטנה וחוץ מהמשפחה וחבר שלי אף אחד לא יודע. התגובה שלה בעקבות העזיבה שלי נוראית. היא מתחילה לאסור עליי מלא דברים ולא מפסיקה לצרוח עליי ולצוות עליי לעשות דברים. אני איכשהו מסתדרת כי אני רוב הזמן לא בבית. אני שוב מנסה להרעיב את עצמי ומצליחה. אני יורדת 10 קילו ונשברת. אני עולה שוב את כל ה-10. אמא שלי מוצאת מכתב שכתבתי לחבר שלי, מכתב נוראי שרשום בו המון דברים אישיים עליי. היא נהיית מוזרה לשבוע, כמעט נחמדה אבל לפני כמה ימים היחס הנוראי חזר. הסבר – מאז שעזבתי את ביצפר אני לא לומדת ולא עושה כלום עם עצמי. אני כל היום בבית. בגלל החרדה החברתית אני לא מסוגלת לדבר בטלפון עם קרובי משפחה, שלא לדבר על לעבוד. אני כל בוקר קמה ונמצאת על המחשה עד אחה"צ ואז הולכת לחבר שלי. אבל בשבוע האחרון אני בבית כל הזמן כי הוא התחיל לעבוד. אז כפי שאמרתי, לפני כמה ימים קמתי מוקדם מאוד כהרגלי והלכתי למחשב. היא באה ב-11 וצעקה עליי לעזוב את המחשב, שהיא לא מרשה לי לגעת בו. אני התחלתי לבכות כי המחשב זה הדבר היחידי שיש לי. אני אומרת לה בבכי שתליתי בשבילה כביסה כמו שהיא ביקשה והיא מתחילה לצרוח עליי. אני מתקשרת לחבר שלה שיבוא הבייתה, נכנסת לחדר שלי ויושבת על הדלת שלא תצליח להיכנס. היא ניסתה להיכנס בכוח ואני לא נתתי לה, אני בטוחה שאם היא הייתה מצליחה היא הייתה מכה אותי. חבר שלה בא ומרגיע אותה. אבל אח"כ היא ממשיכה להציק לי. היא אסרה עליי לבוא לאכול איתם היום כי היא לא רוצה שאני אוכל להם את כל האוכל. היא שוטפת את המוח גם לאחותי הקטנה נגדי, ואחותי הגדולה לא בקשר איתי מלא זמן. כלומר היא לא מתקשרת ולא כלום. שכחתי להגיד שבכיתה ט סבתא שלי נפטרה ודי בעקבות זה התחלתי לחתוך כי הייתי מאוד קשורה אליה. אני ואבא שלי עכשיו לא מדברים כי תקופה ארוכה אני הייתי כל הזמן מתקשרת אליו אבל הוא לא יוצר איתי קשר בכלל וכשאני מתקשרת הוא כועס שאני לא מתעניינת לעיתים קרובות. מאז שאני לא מתקשרת אליו הוא לא מתקשר אליי בכלל, כאילו לא אכפת לו ממני. אני עכשיו אצל חבר שלי ויום ראשון צריכה לחזור הבייתה. אני עוד כמה חודשים בת 18 וצריכה בגיל 18 לעזוב את הבית. אין לי לאן ללכת. חבר שלי מתגייס בסוף השנה. אני עדיין לגמרי מתוסבכת בעניניי האוכל. הנה היום אחרי ארוחת ערב עם חבר שלי השתוללתי כדי שיביא לי עוד מקדונלדס, בגלל החור שצריך למלא ורק אוכל קצת מקל. (חוץ מהאשמות והשנאה שבאה אח"כ). אני צריכה ללכת לפסיכיאטר בקרוב, ולראות אם יש אפשרות שאוכל לעבור לפנימיה טיפולית, אופציה שהציעה לי מישהי שהכרתי באינטרנט. אני מאוד מקווה שזה ילך כי זו האפשרות היחידה שיש לי. אני רוצה לטפל בעצמי, בכל המובנים. אני רוצה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה פסיכולוגיה וניהול, וחבר שלי רוצה להתחתן איתי
אני עדיין לא אזרתי אומץ ללכת לפסיכיאטר. חשבתי גם ללכת לדיאטנית אבל אני לא מסוגלת, גם כי אני מתביישת וגם כי אמא שלי לא תסכים לקנות לי מאכלים מיוחדים הבייתה או לתת לי לבשל. אסור לי לבשל בבית ואני חייבת לאכול מה שאמא שלי מכינה ולא תמיד זה אוכל בריא. אני כל כך מקווה שהכל יסתדר, יש בסיפור שלי עוד המון דברים שלא הרחבתי. למרות שזה יצא ארוך ולא הכי קשור לפורום בחלקו, זה עדיין רק תקציר. אבל מיכל בשיחה איתה מאוד חיזקה אותי, ורציתי להגיד לך מיכל שעכשיו אני יודעת ובטוחה בעצמי שזה יסתדר, שאני בעתיד אתחתן ואהיה מאושרת ויהיו לי ילדים ואני אהיה אמא טובה. ואני יודעת שאוכל זו רק אחת מהבעיות שלי אבל אני מבטיחה להמשיך לבקר בפורום ואולי אני אצליח גם להפסיק לייחס לאוכל כזו חשיבות בחיי. אני מקווה שאני אגיע לאותו מקום של השלמה עם הגוף שלי כפי שאת מיכל הגעת, ואני מקווה שתוכלו לקבל אותי מעכשיו על תקן של אורחת קבועה, גם אם אני עדיין לא מסוגלת לאכול נכון ובריא, וכולי תקווה שאני אצליח, אפילו אם זה ייקח המון זמן ועם קצת שינוי כל פעם.
 
המשך אחרון והערות

זה כל כך מוזר לי לכתוב את זה. המוטו שלי בחיים היה לא לעשות דיאטה אם היא תימשך יותר מכמה חודשים. כלומר לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על האפשרות לעבור לאורח חיים בריא, שידעתי שייקח המון זמן. כי ידעתי שאני יכולה לרדת במשקל בכמה חודשים וזה כל מה שעניין אותי. עד כמה מהר אצליח לרדת ? אבל לאט לאט אני מפנימה שזה לא הכי חשוב. כמה שאני שונאת את הגוף שלי המחשבה שגרמתי לעצמי נזקים, שאולי עכשיו אני לא רואה אבל בעתיד אני אראה, מפחידה אותי מאוד. מה אם בעתיד אגלה שאני לא יכולה ללכת כמו שאחרות גילו ? אוכל עדיין עולה לי לפעמים ולוקח לו שנים להתעכל וזה כל כך מפחיד אותי. רציתי להתחיל שוב דיאטת הרעבה, אבל אני כבר לא מסוגלת, זה לא נראה לי שווה את זה. (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה). אני חייבת לסיים עכשיו עם המחשב וסליחה שיצא כל כך ארוך. כל כך הייתי חייבת לשפוך את זה וזה גרם לי לכל כך הרבה הקלה. אבל אני חייבת לומר דבר אחרון – אני עוקבת אחרי הפורום כבר שנתיים, אתם פורום נפלא, עם אנשים נפלאים. זהו כבוד גדול להיות חלק ממכם
 
רעות הלב שלי יוצא אליך ../images/Emo14.gif

ואין דבר יותר שהייתי רוצה לעשות עכשיו חוץ מלחבק אותך חזק ולשמור עליך ששום רע לא יתקרב אליך.
עברת סיפור חיים נוראי, טרגדיה של ממש, ואת עדיין אופטימית ומאמינה ובכך גדולתך. את בוגרת, חכמה ונבונה. אין לי ספק שעוד נשמע עליך ונתגאה בכך שכאן סיפרת לראשונה את סיפורך. תודה לך תודה לך תודה לך!
 

anatef

New member
רק בת 18 ../images/Emo24.gif ../images/Emo14.gif

ועברת כ"כ הרבה... כהגעתי לשורה שבה רשמת בת כמה את הייתי מופתעת, איך ילדה כ"כ צעירה יכולה לעבור כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן.
ילדה- אני שולחת לך המון המון
חיזוק. את כבר חזקה, זו תוספת אקסטרה. יש בך את הרצון להיות בריאה ולעשות את הדיאטה בדרך הנכונה של אורח חיים בריא, אין ספק שאת בחורה חכמה שתמצא את הדרך הנכונה. לגבי המצב בבית- אני מקווה שזה רק יישתפר, ואם לא אז באמת אולי כדאי שתצאי משם ומהר, ואופציית הפנימיה הטיפולית נשמע לי רעיון מעולה בשבילך. שיהיה בהצלחה. תודה ששיתפת אותנו. אני תמיד פה, אם תרצי לדבר או לשתף. ענת
 
יואו... פשוט.. אין לי מילים..

אני לא יודעת מה להגיד לך מצד אחד,נורא עצוב לי לקרוא על כל זה.. אשכרה עומדות לי דמעות בעיינים מצד שני,אני חושבת שאת יודעת מה הדרך הנכונה ומעכשיו והלאה יהיה רק טוב.. אני מקווה שתלכי שתקבלי עזרה אם זה דיאטנית,אם זו פסיכיאטרית תעשי לעצמך טובה,וקחי את העזרה הזו עזבי את אמא שלך.. אולי תדברי עם החבר שיעזור לך בנושא הזה אולי תנסי אפילו לעבור לגור אצל מישהו אחר,אצלו,או במקום שאפשרי לגור בו בביטחה... תעשי כל מה שתוכלי למען עתיד טוב יותר בשבילך... כל כך כואב לי לדעת על כל ההתנהגות הגועלית הזו של אמא שלך את לא יכולה לתאר לעצמך איזה זעם זה עורר בי... עצוב עצוב לשמוע שיש הורים כאלה.. \: [עם כל הכבוד,זה פשוט גועלי,יש אנשים שפשוט לא היו צריכים להביא ילדים לעולם. חד וחלק.] אני מאוד מקווה שמכאן והלאה יהיה לך יותר טוב שמחה ששיתפת אותנו בבסיפור הזה.. באמת נוגע ללב.. ואני בטוחה שהיית צריכה לאזור המון אומץ בשביל לשתף אותנו,וזה כבר צעד ענק. מקווה שתישארי פה,ונוכל לתמוך בך גם בין היתר ותוכלי להעזר ולעזור כאן בפורום.. שרק יהיה טוב... באמת. שולחת חיבוק ענק ענק
 
קראתי הכול ו...

בכול זאת מצאתי משהו אופטימי בכול הסיפור המאוד כואב הזה את רואה אור ובתור משיהי שנמאת עמוק בתוך הפרעת אכילה אני יכולה להגיד לך שלראות אור זה המון שיש תקווה זה המון
 
../images/Emo24.gif

איכשהו, מקום מאוד גדול בלב שלי נתפס אלייך, מאמין בך, ויודע שלמרות עוד הרבה קשיים שיש בדרך - את כבר בדרך הנכונה. ואת תגיעי למצב שבו טוב לך. את כל כך מודעת לעצמך, כל כך חושבת, שכאשר תתחילי לתקן דברים - זה יזרום. אני חושבת שגם עכשיו את כבר מרגישה את זה, למרות הקשיים. זכית באהבה שלי עוד לפני השיחה הראשונה שלנו.
אני.
 

shanyz

New member
וואו...איזה סיפור קשה../images/Emo24.gif

מצד אחד יש לי הרבה מה להגיד, מצד שני אין לי מילים! כל כך עצוב לי לקרוא מה שעברת, אמא שלך...מצטערת אבל זה פשוט נורא מה שהיא עשתה/עושה לך. אמרת שאת צריכה לעזור את הבית בגיל 18. אני חושבת שזה יעשה לך רק טוב!! יש המון מקומות שנערים שאין להם איפה לגור בגלל בעיות בבית יכולים לגור שם... ומה עם החבר? תוכלי לגור אצלו... אני כל כך מקווה שכל עניין האוכל יפתר לך, וכל שאר הבעיות. רואים שאת ילדה מאוד חכמה ונבונה ומודעת לעצמך ואני מאמינה שתצליחי לפתור את הבעיות ולצעוד לעתיד ורוד יותר. מאחלת לך מכל ה-
המון המון בהצלחה ושולחת מלאאאאן
ים!!!
 
פשוט מקסימה../images/Emo24.gif../images/Emo85.gif

לא פשוט ילדה! תשני תכינוי ומייד
!|רמקול
רמקול|
רמקול|! רק תקראי את כל מה שכתבת על אצמך תראי איזה שפויה את איזה מתוקה נחמדה וחמודה את איזה אופי וטוב לב יש לך, או חוכמה, מה עוד צריך? בקשר לאמא שלך ולמאלכים שהיא מכינה וצריך לאוכל אצלי דווקא אין כל כך בעיה שאני יקנה מה שאני ורצה או יבקש אמאמא שלי עלושת מה שאני רוצה, כי לאי גם לא בטוח איתנו ממש לגעת במבטח הרבה. אבל אני מסדרת עם מה שיש פשוט אוכלת קצת מכל דבר מבינה מותק אמא שלך זה לא הרי מקודלנס מבינה תראי לה שאת אוכלת מה שהיא עושה שתיההי מרוצה ושתרגע! אל תצעקי עם את מתכוונת איתה פשוט תדברי בשקט תראי שאת קלילה אני לא מבינה אנשים כאלו אוף
וכבר שולחת לך מסר
אני הייתי כותבת ספר במקומך
 
ילדה, קבלי חיבוק ענק ענק...

אני כל כך כואבת את מה שעובר עליך אבל הכי הכי הייתי רוצה לקחת את אמא שלך החוצה ולפוצץ אותה במכות. לצרוח עליה, להשפיל אותה , להעניש אותה ולפקוח לה את העיניים. אלוהים, איך אפשר להיות כל כך אכזריים ואטומים!!! אני אמא בעצמי. ליד קצת שמנמן. ואני כל כך נזהרת למצוא את שביל הזהב בין ללמד אותו אורחות חיים בריאים (בעיקר כדוגמא אישית) לבין לתת לו את החופש והניחום והבטחון של לאכול מה שהוא רוצה. הסיפור שלך ממש משתק אותי וגורם לי לבחון שוב אולי לאפשר לו יותר חופש, יותר יותר חום, יותר עידוד... אלוהים ישמור, רק שלא יפחד ממני, רק שלא יסבול ממני.... אני לא יודעת אם זה יעזור לך בתהליך ההחלמה, ילדה, אבל את חחייבת להבין שאמא או לא אמא, האישה הזו עשתה לך הרבה מאוד רע ואת לא אשמה בכלום!!! את גדלת ללא תמיכה וחום וזה מה שקורה!!! את לא שמנה, טיפשה או כל דבר אחר.. את פרח שלא השקו אותו... אני מקווה שתצליחי למצוא לך בית חם ואוהב או לבנות לך עפ החבר או להרגיש ככה בבית הזה, אבל תמיד תזכרי שאת לא אשמה!!! ותלכי לפסיכיאטר. מייד. מחר בבוקר. מגיע לך כבר סופסוף שקט ולהבין כמה את שווה... מצטערת שזה ארוך כל כך... אני פשוט מזועזעת...
 

חן Y

New member
פשוט ילדה

שולחת המון חיבוקים לחזוק כמה טוב שמיכל נתנה פתח לכתיבה הזאת. אני בטוחה שזה יעשה לכל אחת מאיתנו כמעט משהו טוב.
 

morfo

New member
יש הרבה תקווה אצלך

כי יש לידך חבר אוהב וגם את מבינה מה את צריכה לעשות אז מה שנשאר זה שתחשבי בשקט עם עצמך מה את רוצה לשנות וממש תכיני לך רשימת פעולות שישפרו את המצב זה קשה ולאט אבל את חייבת
 

Aisha

New member
קראתי את סיפורך ונעלמו לי המילים

לדעתי כל הורה צריך לעבור קורס להורות נכונה(אני מתכוונת לעבור אחד כזה כשיהיה אם). האם את בטיפול? לא חייב פסיכיאטרי אלה פסיכולוגי ודבר שני אם את בת 18 + נדמה לי שאת יכולה ללכת לתזונאית של קופת החולים שלה את שייחת בלי לידע את ההורים. כדאי לך לברר. חוץ מזה רוצה לתת לך חיבוק ולאחל לך שבת שלום
 
../images/Emo51.gif לכולם../images/Emo23.gif

מאוד שימחתם אותי היום עם התגובות שלכם
לגור אצל חבר שלי אני לא יכולה. כלומר אני ישנה אצלו הרבה אבל לגור ממש לא נראה לי שההורים שלו יסכימו... כי שנינו עוד לא בני 18. וגם כשאני אהיה בת 18, חבר שלי מתגייס אחרי החופש הגדול והוא יהיה קרבי על בטוח, ואני לא אוכל לגור אצלו כשהוא בא פעם בחודש הבייתה... גם ההורים שלו לא יסכימו. אבל קראתי על מקום בשם סאמיט אם אני לא טועה. נראה לי גם טלטלונת הייתה שם. אני צריכה ללכת לפסיכיאטר קודם ולראות איתו מה יהיו האפשרויות ולראות איתו אם יש אפשרות שאני אוכל להתקבל לשם, בתכלס הם נשמעים ממש מקום טוב
אני רק מקווה שיהיה לי מספיק אומץ ללכת לשם בקרוב... זה נורא מלחיץ אותי. אולי אני אלך במקום זה לפסיכולוג אבל קראתי פשוט שבשביל להגיע למקום הזה של סאמיט צריך דוח טיפול אצל פסיכיאטר או משהו כזה... נראה בכל אופן ממש חיממתם לי את הלב
ולגבי אמא שלי... אני לא יודעת למה היא שונאת אותי אבל אני יודעת שזה משהו יותר עמוק מכל העניין של האוכל, כי לא רק בענייני האוכל היא הציקה לי. באמת צריך קורסים בשביל להיות הורים וזה לא מגיע לכולם, אבל במובן מסויים למרות שהייתי מעדיפה לא להיוולד הרווחתי גם זכיתי להכיר אתכם ולהיות כאן בפורום (איזו חנפנית אני
) אבל זכיתי להכיר את חבר שלי שהוא פשוט בן אדם מקסים
ואני פשוט חולה עליו
בזכותו למדתי גם קצת להנות בחיים ובין כל התקופות הרעות של הדיכאון וההסתגרות בבית היו לי כמה תקופות שמחות, ולמדתי להיות מעט "עליזה" יותר
ודבר נוסף לאושר והנחלה - מצד אחד במובנים מסויימים אמא שלי הייתה צריכה לדאוג לצורה שבה אני אוכלת, כי באמת אכלתי בצורה לא בריאה מאז שאני זוכרת את עצמי מצד שני כילדה ממש קטנה, עד היסודי בערך הייתי ממש רזה, גם כשנולדתי לפעמים נראיתי כמו פג, ולמרות זאת אמא שלי כל הזמן ירדה עליי בנושא האוכל, הזהירה אותי מלהיות שמנה שלא יהיו לי חברים וכו' וזה רק גרם לההיפך (והעובדה שהיא הייתה מביאה חטיפים הבייתה ומכינה מאכלים משמינים ואז שמה את זה על השולחן ואומרת לי - את אל תגעי כי את שמנה או כי תשמיני, רק בילבל אותי כפליים וגרם לי להמון תסכול) אם אמא שלי הייתה מספקת לי את החום והאהבה שהיתי צריכה ומשתמשת בזה כנקודת פתיחה בשביל ללמד אותי על תזונה נכונה הייתי לומדת לאכול נורמאלי. אבל זה לא היה רק קשור באוכל אלא בעוד כל מיני דברים נוספים ובסופו של דבר, עד כמה שזה נשמע ביזארי זה כאילו הכל נעשה בשביל לגרום לי לשנוא את עצמי, השד יודע למה... הדבר שהכי עצוב לי הוא שהיא גם מאמללת את אחותי הקטנה אבל ביותר תיחכום. פחות באופן ישיר של צרחות וקללות ויותר באופן עקיף של מבטים ולקחת אותה לקניות ולהביא לה בכוונה מידות קטנות כי גם היא שמנמונת ולראות איך היא יוצאת מתוסכלת. וכמה שאני מנסה לעזור לה ולהיות שם בשבילה היא לא נותנת לי, כי אמא שלי הכניסה לה לראש שאני כישלון. שאם היא תקשיב לי היא תיכשל בלימודים שמאוד חשובים לה (יותר מדי, עד כדי כך שהיא בדיכאון אם הציון "נמוך" מדי, והנמוך הזה יכול להיות גם 90, והרגשות שהיא כישלון) ואני כל כך רוצה לעזור לה ולא יכולה. היא מפחדת שאם היא תתקרב אליי יותר מאל אמא שלי היא תהיה כמוני, ואני בעיניה כמה שקשה להודות בזה כישלון שלא מסתדר בשום מסגרת, שלא מצליח לעבוד או ללמוד אלא מתבטל כל היום. ככה שמה שרציתי לומר לאושר והנחלה בעצם, זה שכשיש דאגה לבריאות ולאכילה נכונה זה נפלא. ואם כל הבית לומד יחד לאכול נכון ולא מתייחסים לאוכל כאסור ודבר רע ובאים מתוך נקודה של אהבה זה דבר מעולה. הרי כל דבר שהוא קיצוני מדי, לכל כיוון הוא לא בריא, ואם מוצאים את השטח האמצעי האפור הכל יכול להסתדר מצויין
גם קראתי הודעות שלך, אני לא חושבת שאדם נפלא כמוך יכול לגרום לבן שלו לפחד ממנו
אני בטוחה שבעזרתך הוא ילמד לאכול נכון וזה הרגלים שהוא יודה לך עליהם עוד כמה שנים טובות
 

Aisha

New member
../images/Emo24.gif

צודקת נראה לי שישנם הורים שלא יזיק להם לעשות קורס בלהיות הורים (חבל שזה לא דבר חובה) שוב מחבקת אותך שבת שלום
 
מותק כנסי את../images/Emo85.gif

אני חושבת שתחכי שלאחותך יהיה מבחן תשיאיר לה בבוקר מכתב בהצלחה ושתקרא את המכתב אחרי המבחן ותכתבי לה הכל
 
../images/Emo24.gif פשוט ילדה!!

ריגשת אותי עם ההתייחסות האישית. לא ראית אותי מתעצבנת אז את לא יודעת כמה אני מפחידה.... אבל אני מקווה שבקווים הכללים אני לא מאיימת מבחינת הילדים שלי... מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ותמשיכי לדווח כאן וטפלי בעצמך!!! מגיע לך את העולם כולו!!!
 
למעלה