וינסטון סמית1
New member
הסיפור שלי
שלום. שמי אוהד ואני חייל משוחרר בן 22 מירושלים. שנים שאני סוחב אתי מועקות וחרדות מסוגים שונים, ופתאום מתחשק לי לפרוק אותם פעם אחת מול כולם. אז אני פשוט אעשה זאת. אז ככה. מאז שאני זוכר את עצמי אני טיפוס בעייתי. בתור ילד קטן הייתי פחדן ובכיין (רק כדי לסבר לכם את האוזן - משך החודשים הראשונים בכיתה א' לא הפסקתי לבכות. פשוטו כמשמעו). כילד סבלתי מחרדות קשות, כלה מדברים הגיוניים כגון פחד ממקומות סגורים ועד פחד מללכת לספר. בגיל 11 כבר התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית ילדים. לפני העלייה לתורה כמעט התעלפתי, ובכל פעם שהייתי נוסע עם ההורים מחוץ לעיר במכונית, הייתי מתכווץ מהתקפי חרדה במושב האחורי. זכור לי טיול שנתי אחד שלא יצאתי אליו משום שהנסיעה הייתה כרוכה בלעלות על הרכבל על החרמון. רישיון נהיגה העזתי להוציא רק בגיל 20, וגם עכשיו, בזמן שכל חבריי כבר שוהים בחו"ל, אני עדיין אוכל סרטים על עלייה לטיסה ללונדון. וזו רק רשימת דוגמאות שקופצת לי לראש כרגע. רשימת בעיותיי הנפשיות רק הולכת ומתארכת וחבל לי לבזבז את זמנכם. אך ישנו דבר אחד שאני חייב להתעכב עליו. לצד הרשימה השחורה שפירטתי לעיל, יש באמתחתי גם צדדים חיוביים. בביה"ס הייתי תלמיד מצטיין, כנ"ל גם בצבא. מאז ומתמיד עסקתי בספורט וגם הצלחתי. אני נראה ממש ממש טוב, ולפעמים זה גם מציל אותי. יש לי יחסית הרבה חברים (למרות עוד חרדות חברתיות שלא מניתי בפסקה הקודמת, שגם הן הקשו עליי ליצור קשרים חברתיים במרוצת השנים...) ולא חסרה לי תשומת לב מהמין היפה. וזו הבעייה. אנשים קרובים (וגם רחוקים אליי) לא מבינים הרבה פעמים מה ה"קטע" שלי. הם אומרים לי שהם נורא מקנאים בי, אפילו היו כאלו במהלך השנים שאמרו לי שאני המודל שלהם, ושהם מנסים לחקות אותי. אני פשוט לא מצליח להסביר להם עד כמה אני סובל בפנים, עד כמה דברים שנראים להם אלמנטרים כמו לנסוע לנופש או לבלות במסיבה כל הלילה מעוררים בי חרדות קשות שלפעמים מוציאים לי את העוקץ מלחיות (ולא שחס וחלילה שקלתי אי פעם להתאבד). לפעמים אני מרגיש כמו סיפור טרגי מהלך. בנאדם שכביכול יש לו הכל (אני גם מגיע מבית טוב עם אנשים תומכים וללא מצוקות כספיות) אבל הוא אינו מסוגל לעשות כלום. בחודשים האחרונים התחלתי ללכת לפסיכולוג פרטי. אדם יקר (ויקרן!), שבאמת מנסה להגיע לשורש הבעייה. הגענו למסקנה משותפת שטבוע בי חוסר שקט תמידי, שהוא לכשלעצמו גורם לכל התופעות השונות. החשש העיקרי שלי שאני לא אוכל להתגבר על כל המהמורות שהצטברו להן במהלך השנים, שזה יגרום לי לחוסר אמביציה ובסופו של דבר לחוסר הצלחה. יש לציין שסיפור חייה של אמי הוא די דומה, ואני מאוד לא רוצה להתבגר עם תחושת מרמור כמוה. מצטער שהארכתי. באמת שהייתי חייב. אוהד.
שלום. שמי אוהד ואני חייל משוחרר בן 22 מירושלים. שנים שאני סוחב אתי מועקות וחרדות מסוגים שונים, ופתאום מתחשק לי לפרוק אותם פעם אחת מול כולם. אז אני פשוט אעשה זאת. אז ככה. מאז שאני זוכר את עצמי אני טיפוס בעייתי. בתור ילד קטן הייתי פחדן ובכיין (רק כדי לסבר לכם את האוזן - משך החודשים הראשונים בכיתה א' לא הפסקתי לבכות. פשוטו כמשמעו). כילד סבלתי מחרדות קשות, כלה מדברים הגיוניים כגון פחד ממקומות סגורים ועד פחד מללכת לספר. בגיל 11 כבר התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית ילדים. לפני העלייה לתורה כמעט התעלפתי, ובכל פעם שהייתי נוסע עם ההורים מחוץ לעיר במכונית, הייתי מתכווץ מהתקפי חרדה במושב האחורי. זכור לי טיול שנתי אחד שלא יצאתי אליו משום שהנסיעה הייתה כרוכה בלעלות על הרכבל על החרמון. רישיון נהיגה העזתי להוציא רק בגיל 20, וגם עכשיו, בזמן שכל חבריי כבר שוהים בחו"ל, אני עדיין אוכל סרטים על עלייה לטיסה ללונדון. וזו רק רשימת דוגמאות שקופצת לי לראש כרגע. רשימת בעיותיי הנפשיות רק הולכת ומתארכת וחבל לי לבזבז את זמנכם. אך ישנו דבר אחד שאני חייב להתעכב עליו. לצד הרשימה השחורה שפירטתי לעיל, יש באמתחתי גם צדדים חיוביים. בביה"ס הייתי תלמיד מצטיין, כנ"ל גם בצבא. מאז ומתמיד עסקתי בספורט וגם הצלחתי. אני נראה ממש ממש טוב, ולפעמים זה גם מציל אותי. יש לי יחסית הרבה חברים (למרות עוד חרדות חברתיות שלא מניתי בפסקה הקודמת, שגם הן הקשו עליי ליצור קשרים חברתיים במרוצת השנים...) ולא חסרה לי תשומת לב מהמין היפה. וזו הבעייה. אנשים קרובים (וגם רחוקים אליי) לא מבינים הרבה פעמים מה ה"קטע" שלי. הם אומרים לי שהם נורא מקנאים בי, אפילו היו כאלו במהלך השנים שאמרו לי שאני המודל שלהם, ושהם מנסים לחקות אותי. אני פשוט לא מצליח להסביר להם עד כמה אני סובל בפנים, עד כמה דברים שנראים להם אלמנטרים כמו לנסוע לנופש או לבלות במסיבה כל הלילה מעוררים בי חרדות קשות שלפעמים מוציאים לי את העוקץ מלחיות (ולא שחס וחלילה שקלתי אי פעם להתאבד). לפעמים אני מרגיש כמו סיפור טרגי מהלך. בנאדם שכביכול יש לו הכל (אני גם מגיע מבית טוב עם אנשים תומכים וללא מצוקות כספיות) אבל הוא אינו מסוגל לעשות כלום. בחודשים האחרונים התחלתי ללכת לפסיכולוג פרטי. אדם יקר (ויקרן!), שבאמת מנסה להגיע לשורש הבעייה. הגענו למסקנה משותפת שטבוע בי חוסר שקט תמידי, שהוא לכשלעצמו גורם לכל התופעות השונות. החשש העיקרי שלי שאני לא אוכל להתגבר על כל המהמורות שהצטברו להן במהלך השנים, שזה יגרום לי לחוסר אמביציה ובסופו של דבר לחוסר הצלחה. יש לציין שסיפור חייה של אמי הוא די דומה, ואני מאוד לא רוצה להתבגר עם תחושת מרמור כמוה. מצטער שהארכתי. באמת שהייתי חייב. אוהד.
