הסיפור השבועי
חברות וחברי הפורום היקרים. החופש הגדול הגיע. המחברות והספרים נתחבים למעמקי הארון והמורים צוללים לתהום הנשיה. לפניכם סיפור על מורה אחת שלא צללה גם לאחר שנים רבות. 2גברת קלופ הפעמון הקורא לקהל להיכנס לאולם מצלצל בשלישית. האחרונים תופשים מקומותיהם.עוד כמה נפנופי יד פה ושם. פלאפון אחרון מצלצל. מיד תתחיל ההצגה. אני יושב ליד אשתי, מתרווח על הכסא מקווה ליהנות מהמחזה שהביקורת שבחה והללה . מפנה ראשי הנה והנה לקלוט מכרים נוספים באולם כשלפתע אני מבחין באשה נמוכה לבושה במעיל שחור ארוך, מתקרבת בצעדים מהירים עד לשורה שלפני . ממלמלת דברי התנצלות תוך שהיא גורמת לכמה אנשים לקום על מנת לאפשר לה לגשת למקום מושבה. בזריזות מסירה את מעילה , מפנה ראשה קלות הצידה . מתיישבת. אני נדרך. `` זו היא , הנה היא ``, אני ממלמל . ``מה קרה לך`` לוחשת אשתי . ``הנה היא , פה לפני , תראי`` אני מתיז מזווית הפה. ``מי ? שששש , תהיה בשקט ההצגה מתחילה תספר לי אחר כך``. האורות מעומעמים , פה ושם שעול, חושך, נע על כיסאי בעצבנות . המסך עולה . במסדרון בית הספר הארוך קר. הקירות צבועים בצבע שמן אפור כחול . ספסלים ודלתות מצד אחד וחלונות גבוהים מסורגים מצד שני , בית סוהר. תלמידים והוריהם עוברים במסדרון הלוך ושוב . יום הורים ראשון השנה. הישגי התלמיד בכתה י``א חשובים ביותר. מי שאין לו ממוצע גבוה בסוף השנה אינו מורשה לעלות לכתה י``ב ולגשת לבחינות הבגרות. אני מחכה עם אמי להיכנס לאחד החדרים כדי לשמוע ממנה הערכות המורים לגבי . יושב קפוא על ספסל עץ נוקשה ליד הדלת עליה כתוב כתה י``א /1 ומתחתיה באותיות קטנות יותר גב רבקה קלופ – מחנכת. התלמידים העוברים בדרך אל הפגישה או בחזרה ממנה, מברכים אותי לשלום ואני לפעמים עונה להם בשפה רפה.. הגיע תורנו ואנחנו נכנסים . כל השולחנות והכיסאות מוסטים לירכתי החדר. ליד הלוח שולחן גדול . מצדו האחד של השולחן שני כסאות ומצדו האחר – כשלפניה תיק גדול ושחור - יושבת המחנכת . אישה נמוכה. שער ראשה - צמר פלדה אפור ומסולסל - מתוח על גולגולתה הקטנה ואסוף מאחורי ראשה בקוקו נוקשה . פניה צרות. מצח בולט וחוור מדגיש את עיפרון האיפור השחור, הגס, המנסה - לשווא - לעצב מחדש את גבותיה שנמרטו ואגב כך גם לטשטש – באותה מידה של הצלחה - את אדמומיות המריטה . עיניה הזעירות , בעלות צבע עכור ובלתי מוגדר, מביטות דרך משקפי קריאה קטנות במסגרת פלדה שחורה , מבלי למצמץ כלל ומבלי לשנות הבעתן. כאילו זוג גולות זכוכית שוקעו בתוך ארובות עיניה. אף קטן ומחודד מזנק ממרכז פניה, מרחף מעל פלומת שער שחור ודק המהווה מסגרת עליונה לזוג שפתים דקות ,קפוצות בחזקה עד שכל הדם נסוג מהן .קמטים עמוקים משני הצדדים וסנטר קטן נוקשה משלימים מסגרת זו. צוואר קצר ומקומט מחבר את ראשה לכתפיים צרות מכונסות פנימה ,מנסות להגן על גווה השדוף ושדיה המצומקים. שמלת המשבצות האפורה חושפת זוג ידים גרומות מכוסות כתמים כהים . אצבעותיה – כמו כף ידה – קטנות , מעוקלות ומסתימות בציפורנים הדומות לטפרים. מתחת לשולחן מבצבצות זוג רגלים דקות נתונות בגרבי ניילון אטומות ובנעלים חצאיות חומות , כבדות . ``שלום לכם`` מפטירה בקול חורק כאילו חצץ נטחן בין שיניה. ``מזה זמן רב רציתי להיפגש אתך גברת בביוף. צר לי להודיעך כי מצבו של בנך בבית ספרנו בכי רע. לו אני במקומך הייתי מזמן שוקלת ברצינות אפשרות להוציאו ממוסדנו זה במגמה למצוא לו מסגרת למודים שתהלום את יכולתו ואת כישוריו ``. אמי מתחילה לומר `` טוב , אולי לא יצא ממנו רופא או מהנדס , אבל בכל זאת ..............`` `` לא הבנת אותי גברת בביוף `` היא גורסת בין שפתיה הקפוצות `` אנו בספק רב אם יוכל לעבור בהצלחה את בחינות הבגרות שכן ציוניו , לצערי הרב, נמוכים מאוד. הנה לדוגמה בהיסטוריה – מקצוע שאנוכי מלמדת - הציון שלו הוא חמש, נכשל, הוא הדין גם במקצוע השני אותו אנוכי מלמדת ,מדעי המדינה .יתר המקצועות הנלמדים אף הם..................``. שטף המילים עובר ליד אזני.. מבטי נעוץ בפניה של המחנכת . כשהיא מדברת עולות גבותיה ויורדות ככנפי עורב במעופו. לחייה מצטמקות ומתנפחות חליפות . שפתיה נקמצות ונפרדות , טווות ביניהן חוט רוק דק ,גדל ומתרחב . חוט זה – שצבעו כחלב - מתלכד ונצבר בזווית פיה שם תופח ומתעצם עד שעומד הוא לגלוש לעבר סנטרה. לשונה מציצה לעתים בין סדקי שפתיה כמו חיה קטנה מפוחדת, רגע מגיחה ורגע מסתתרת , מניעה ראשה בתוך מאורתה כאילו מנסה להציץ מבעד שיניה הקטנות של גברת קלופ המקושטות בכתמי ניקוטין . לפתע ראיתי כי המילים היוצאות מפיה מקבלות צורה של חיות קטנות כגרגרי שעועית ,שחורות, רגליהן קטנות והן פוסעות בשורה ארוכה וצפופה האחת אחרי רעותה. יורדות אל סנטרה ומשם מטפטפות וצונחות אל מתחת לשולחן. את עיני צדה שומה קטנה בקדמת צווארה. שומה שממרכזה מבצבצות שלש שערות . עולות ויורדות עם כל תנועת גרוגרת כאילו אומרות הן ``.............. `` מכה קלה על כתפי מעירה אותי מהזיותי כדי לשמוע את אמי אומרת `` טוב. תודה רבה לך. אנחנו באמת נשב ונחשוב מה עלינו לעשות `` תוך שהיא קמה ממקומה ומזרזת אותי לעשות כמוה. חזרנו הביתה. אור. המסך יורד. הפסקה. כמו מתוך סיוט אני מגיח לאט לאט. מנסה להרפות גופי המתוח. ``מה קורה לך? אתה בסדר`` `` כן. אני חושב. כן``. הנה היא יושבת לפני עכשיו. ארבעים שנה לא ראיתי אותה . ופתאום הנה היא לפני. מה לעשות עכשיו? ללכת ולהציג עצמי בפניה ? `` שלום גברת קלופ..... אולי את לא זוכרת אותי , אני............ את היית מחנכת שלי לפני ארבעים שנה........ כן בכתה י``א ......... את אמרת פעם שכדאי............. סיימתי...למדתי................. עבדתי........ היום אני מורה.......................... כן. ומה שחשוב יותר שהתלמידים נהנים.............`` לו ניתן הייתי שולח ידי, לופת את צוואר החרדון , ובלחיצה חזקה אחת על המקום בו מרקדות להן שלש שערות הייתי פודה את נחיל הדמעות הכעס והתוכחה שכילתי יחד עם אמי לפני ארבעים שנה. לחיצה אחת.......................... הצופים באולם חוזרים למקומם. ההצגה חייבת להמשך. אשתי שמה לב לחוסר השקט בו אני נתון.`` אני לא יודעת מה קרה לך . נדבר על זה, אם תרצה אחר כך עכשיו תשתדל להתרכז`` ``תשתדל להתרכז..... תקרא לפני השיעור..... תרשום במהלך השיעור...... תראה את...... ואת....... תלמד כמוהם. מדוע אינך יכול? במה אתה שונה מהם ?`` אני מנסה להסביר בין יפחת בכי אחת לשניה כי אני עושה כל מה שאני יכול. יושב ,שומע ,כותב , חוזר ומשנן, עושה שעורים, מנסה להבין , מנסה לקלוט אבל לא מצליח. כותב במבחן כל מה שלמדתי. כל מה שאני יודע אבל תמיד זה לא יוצא נכון. איני יודע למה. איני יודע מה לעשות ולא עשיתי. מבטיח להתאמץ ולעשות יותר. מבטיח לשנות. להיות טוב יותר. להצליח. לפני מסיבת פורים אני מגיע למסקנה כי אין לי כל סיכוי להמשיך בבית הספר הזה תחת הנהגתה של גברת רבקה קלופ.. היה זה לאחר שלקראת מסיבת פורים מתבקשים התלמידים על ידי המחנכת להביא כיבוד למסיבה. אנו נדרשים גם לשלם סכום מסוים כהוצאות המסיבה. בבדיחות דעת אני שואל אם מי שיביא כבוד יהיה פטור מתשלום. `` סוחר יהודי`` צועקת לעברי גברת קלופ `` מקומך לא עמנו``. שנאה כזו נבטת מעיניה עד שאני תופש כי היא תנוח ותשקוט רק עם סילוקי מבית הספר. רק דבר אחד איני מבין- למה? זמן קצר לפני חופשת הפסח יוצאת גב רבקה קלופ - מחנכת כתה י``א/1 לחופשת לידה. מחליפים אותה בכתה שני מורים חדשים מר רקפת כמחנך ומורה להיסטוריה ומר פיין שמלמד מדעי המדינה. ואז קורה הנס. אני משתתף בשעורים. לומד היטב ומתקדם. מחיאות כפים סוערות מעירות אותי מחלומותי שבהקיץ. הקהל מריע לשחקנים. אני מוחא כפים ועומד על רגלי אף כי איני זוכר דבר ממה שקרה על הבימה. לובשים מעילים ומתקדמים ליציאה. לפני במרחק של זרוע משתרכת לה החוצה אישה זקנה כפופה וכעורה שלפני ארבעים שנה הצטלבה , במקרה , דרכי בדרכה.
חברות וחברי הפורום היקרים. החופש הגדול הגיע. המחברות והספרים נתחבים למעמקי הארון והמורים צוללים לתהום הנשיה. לפניכם סיפור על מורה אחת שלא צללה גם לאחר שנים רבות. 2גברת קלופ הפעמון הקורא לקהל להיכנס לאולם מצלצל בשלישית. האחרונים תופשים מקומותיהם.עוד כמה נפנופי יד פה ושם. פלאפון אחרון מצלצל. מיד תתחיל ההצגה. אני יושב ליד אשתי, מתרווח על הכסא מקווה ליהנות מהמחזה שהביקורת שבחה והללה . מפנה ראשי הנה והנה לקלוט מכרים נוספים באולם כשלפתע אני מבחין באשה נמוכה לבושה במעיל שחור ארוך, מתקרבת בצעדים מהירים עד לשורה שלפני . ממלמלת דברי התנצלות תוך שהיא גורמת לכמה אנשים לקום על מנת לאפשר לה לגשת למקום מושבה. בזריזות מסירה את מעילה , מפנה ראשה קלות הצידה . מתיישבת. אני נדרך. `` זו היא , הנה היא ``, אני ממלמל . ``מה קרה לך`` לוחשת אשתי . ``הנה היא , פה לפני , תראי`` אני מתיז מזווית הפה. ``מי ? שששש , תהיה בשקט ההצגה מתחילה תספר לי אחר כך``. האורות מעומעמים , פה ושם שעול, חושך, נע על כיסאי בעצבנות . המסך עולה . במסדרון בית הספר הארוך קר. הקירות צבועים בצבע שמן אפור כחול . ספסלים ודלתות מצד אחד וחלונות גבוהים מסורגים מצד שני , בית סוהר. תלמידים והוריהם עוברים במסדרון הלוך ושוב . יום הורים ראשון השנה. הישגי התלמיד בכתה י``א חשובים ביותר. מי שאין לו ממוצע גבוה בסוף השנה אינו מורשה לעלות לכתה י``ב ולגשת לבחינות הבגרות. אני מחכה עם אמי להיכנס לאחד החדרים כדי לשמוע ממנה הערכות המורים לגבי . יושב קפוא על ספסל עץ נוקשה ליד הדלת עליה כתוב כתה י``א /1 ומתחתיה באותיות קטנות יותר גב רבקה קלופ – מחנכת. התלמידים העוברים בדרך אל הפגישה או בחזרה ממנה, מברכים אותי לשלום ואני לפעמים עונה להם בשפה רפה.. הגיע תורנו ואנחנו נכנסים . כל השולחנות והכיסאות מוסטים לירכתי החדר. ליד הלוח שולחן גדול . מצדו האחד של השולחן שני כסאות ומצדו האחר – כשלפניה תיק גדול ושחור - יושבת המחנכת . אישה נמוכה. שער ראשה - צמר פלדה אפור ומסולסל - מתוח על גולגולתה הקטנה ואסוף מאחורי ראשה בקוקו נוקשה . פניה צרות. מצח בולט וחוור מדגיש את עיפרון האיפור השחור, הגס, המנסה - לשווא - לעצב מחדש את גבותיה שנמרטו ואגב כך גם לטשטש – באותה מידה של הצלחה - את אדמומיות המריטה . עיניה הזעירות , בעלות צבע עכור ובלתי מוגדר, מביטות דרך משקפי קריאה קטנות במסגרת פלדה שחורה , מבלי למצמץ כלל ומבלי לשנות הבעתן. כאילו זוג גולות זכוכית שוקעו בתוך ארובות עיניה. אף קטן ומחודד מזנק ממרכז פניה, מרחף מעל פלומת שער שחור ודק המהווה מסגרת עליונה לזוג שפתים דקות ,קפוצות בחזקה עד שכל הדם נסוג מהן .קמטים עמוקים משני הצדדים וסנטר קטן נוקשה משלימים מסגרת זו. צוואר קצר ומקומט מחבר את ראשה לכתפיים צרות מכונסות פנימה ,מנסות להגן על גווה השדוף ושדיה המצומקים. שמלת המשבצות האפורה חושפת זוג ידים גרומות מכוסות כתמים כהים . אצבעותיה – כמו כף ידה – קטנות , מעוקלות ומסתימות בציפורנים הדומות לטפרים. מתחת לשולחן מבצבצות זוג רגלים דקות נתונות בגרבי ניילון אטומות ובנעלים חצאיות חומות , כבדות . ``שלום לכם`` מפטירה בקול חורק כאילו חצץ נטחן בין שיניה. ``מזה זמן רב רציתי להיפגש אתך גברת בביוף. צר לי להודיעך כי מצבו של בנך בבית ספרנו בכי רע. לו אני במקומך הייתי מזמן שוקלת ברצינות אפשרות להוציאו ממוסדנו זה במגמה למצוא לו מסגרת למודים שתהלום את יכולתו ואת כישוריו ``. אמי מתחילה לומר `` טוב , אולי לא יצא ממנו רופא או מהנדס , אבל בכל זאת ..............`` `` לא הבנת אותי גברת בביוף `` היא גורסת בין שפתיה הקפוצות `` אנו בספק רב אם יוכל לעבור בהצלחה את בחינות הבגרות שכן ציוניו , לצערי הרב, נמוכים מאוד. הנה לדוגמה בהיסטוריה – מקצוע שאנוכי מלמדת - הציון שלו הוא חמש, נכשל, הוא הדין גם במקצוע השני אותו אנוכי מלמדת ,מדעי המדינה .יתר המקצועות הנלמדים אף הם..................``. שטף המילים עובר ליד אזני.. מבטי נעוץ בפניה של המחנכת . כשהיא מדברת עולות גבותיה ויורדות ככנפי עורב במעופו. לחייה מצטמקות ומתנפחות חליפות . שפתיה נקמצות ונפרדות , טווות ביניהן חוט רוק דק ,גדל ומתרחב . חוט זה – שצבעו כחלב - מתלכד ונצבר בזווית פיה שם תופח ומתעצם עד שעומד הוא לגלוש לעבר סנטרה. לשונה מציצה לעתים בין סדקי שפתיה כמו חיה קטנה מפוחדת, רגע מגיחה ורגע מסתתרת , מניעה ראשה בתוך מאורתה כאילו מנסה להציץ מבעד שיניה הקטנות של גברת קלופ המקושטות בכתמי ניקוטין . לפתע ראיתי כי המילים היוצאות מפיה מקבלות צורה של חיות קטנות כגרגרי שעועית ,שחורות, רגליהן קטנות והן פוסעות בשורה ארוכה וצפופה האחת אחרי רעותה. יורדות אל סנטרה ומשם מטפטפות וצונחות אל מתחת לשולחן. את עיני צדה שומה קטנה בקדמת צווארה. שומה שממרכזה מבצבצות שלש שערות . עולות ויורדות עם כל תנועת גרוגרת כאילו אומרות הן ``.............. `` מכה קלה על כתפי מעירה אותי מהזיותי כדי לשמוע את אמי אומרת `` טוב. תודה רבה לך. אנחנו באמת נשב ונחשוב מה עלינו לעשות `` תוך שהיא קמה ממקומה ומזרזת אותי לעשות כמוה. חזרנו הביתה. אור. המסך יורד. הפסקה. כמו מתוך סיוט אני מגיח לאט לאט. מנסה להרפות גופי המתוח. ``מה קורה לך? אתה בסדר`` `` כן. אני חושב. כן``. הנה היא יושבת לפני עכשיו. ארבעים שנה לא ראיתי אותה . ופתאום הנה היא לפני. מה לעשות עכשיו? ללכת ולהציג עצמי בפניה ? `` שלום גברת קלופ..... אולי את לא זוכרת אותי , אני............ את היית מחנכת שלי לפני ארבעים שנה........ כן בכתה י``א ......... את אמרת פעם שכדאי............. סיימתי...למדתי................. עבדתי........ היום אני מורה.......................... כן. ומה שחשוב יותר שהתלמידים נהנים.............`` לו ניתן הייתי שולח ידי, לופת את צוואר החרדון , ובלחיצה חזקה אחת על המקום בו מרקדות להן שלש שערות הייתי פודה את נחיל הדמעות הכעס והתוכחה שכילתי יחד עם אמי לפני ארבעים שנה. לחיצה אחת.......................... הצופים באולם חוזרים למקומם. ההצגה חייבת להמשך. אשתי שמה לב לחוסר השקט בו אני נתון.`` אני לא יודעת מה קרה לך . נדבר על זה, אם תרצה אחר כך עכשיו תשתדל להתרכז`` ``תשתדל להתרכז..... תקרא לפני השיעור..... תרשום במהלך השיעור...... תראה את...... ואת....... תלמד כמוהם. מדוע אינך יכול? במה אתה שונה מהם ?`` אני מנסה להסביר בין יפחת בכי אחת לשניה כי אני עושה כל מה שאני יכול. יושב ,שומע ,כותב , חוזר ומשנן, עושה שעורים, מנסה להבין , מנסה לקלוט אבל לא מצליח. כותב במבחן כל מה שלמדתי. כל מה שאני יודע אבל תמיד זה לא יוצא נכון. איני יודע למה. איני יודע מה לעשות ולא עשיתי. מבטיח להתאמץ ולעשות יותר. מבטיח לשנות. להיות טוב יותר. להצליח. לפני מסיבת פורים אני מגיע למסקנה כי אין לי כל סיכוי להמשיך בבית הספר הזה תחת הנהגתה של גברת רבקה קלופ.. היה זה לאחר שלקראת מסיבת פורים מתבקשים התלמידים על ידי המחנכת להביא כיבוד למסיבה. אנו נדרשים גם לשלם סכום מסוים כהוצאות המסיבה. בבדיחות דעת אני שואל אם מי שיביא כבוד יהיה פטור מתשלום. `` סוחר יהודי`` צועקת לעברי גברת קלופ `` מקומך לא עמנו``. שנאה כזו נבטת מעיניה עד שאני תופש כי היא תנוח ותשקוט רק עם סילוקי מבית הספר. רק דבר אחד איני מבין- למה? זמן קצר לפני חופשת הפסח יוצאת גב רבקה קלופ - מחנכת כתה י``א/1 לחופשת לידה. מחליפים אותה בכתה שני מורים חדשים מר רקפת כמחנך ומורה להיסטוריה ומר פיין שמלמד מדעי המדינה. ואז קורה הנס. אני משתתף בשעורים. לומד היטב ומתקדם. מחיאות כפים סוערות מעירות אותי מחלומותי שבהקיץ. הקהל מריע לשחקנים. אני מוחא כפים ועומד על רגלי אף כי איני זוכר דבר ממה שקרה על הבימה. לובשים מעילים ומתקדמים ליציאה. לפני במרחק של זרוע משתרכת לה החוצה אישה זקנה כפופה וכעורה שלפני ארבעים שנה הצטלבה , במקרה , דרכי בדרכה.
