הסיפור העצוב שלי
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. זה פשוט נורא. אני בת 22. מגיל 18 אני שנה עובדת שנה לא (לא הולך לי במציאת עבודות) גרתי בעיר דיי נחמדה ויחסית עשירה במרכז הארץ (הייתי יחסית עניה ביחס לשאר) ואף פעם לא היה לי יותר מדי כסף בבנק. אף פעם לא טסתי לחו"ל ולא עשיתי "חיים". כול הזמן הייתי צריכה לקחת בגדים מאחרים לחסוך. זה גרם לי מדי פעם "להשתגע" ולהוציא כסף על דברים יקרים שאני לא צריכה ואז מאוד להצתער על זה. ככה זה היה שנים. שום הנאות בחיים. סבלתי מחרדה חברתית ומדכאון (עדיין סובלת) לכן אין לי כמעט חברים ועם אלה שהיו לי רבתי. לבסוף לפני חצי שנה הצלחתי לחסוך סכום נכבד למדי. ואז הכול התמוטט. הכה בי רעיון לשינוי. החלטתי שהעיר שאני גרה בה "עשירה" מדי בשבילי ומזבזת לי את כול הכסף שהצלחתי לחסוך. בנוסף היו לי שכנים ממש דפוקים ממול שלא היו נותנים שקט בלילות. אז החלתטי שאני יעבור לאזור יותר עני ובכך יחסוך כסף לטיול לחו"ל שאני כול כך רוצה (למרות שעם הסכום שחסכתי יכולתי כבר לטוס) אבל התעקשתי לעבור דירה. קיוויתי שסוף סוף היה לי שקט. כמה שטעיתי. הכול כול כך הסתבך. לא חישבתי שום דבר נכון. רעיון המעבר היה מטורף. הסתבר שאני מבזבזת אותו סכום כסף על החיים פה- באזור העני יותר כמו שהייתי יכולה לבזבז באזור היותר טוב! זה לא הוגן! ובנוסף הרבה יותר רועש פה, השכנים כולם מעשנים, אנשים לא סימפטים, מלא אנשים שנראים כמו עבריינים. ובאותו סכום יכולתי לחיות בשלווה בעיר הקודמת! העניין הוא שכול כך נמאס לי מהחיים במרכז הארץ שרציתי שינוי. ועכשיו חברה באה ומציאה לי לטוס איתה לחו"ל. ואני מתה לטוס, אבל כול הכסף שחסכתי הלך על המעבר המטומטם הזה. אני סבלתי בבית הקודם ואני סובלת כאן! זה לא הגיוני! כול החיים אני במצב כלכלי קשה. עכשיו אני שוב לא עובדת. לא לוקחים אותי לעבוד כי אני נראית בדכאון. ברור שאני בדכאון אם אני במצב כול כך קשה! אני לא יכולה להיות שמחה כשאין לי בטחון כלכלי! לא יכולה להתרכז בכלום! אני עושה טעויות מטומטמות. ד"א אני גרה עם אמא והיא לצערי גם לא ממש הגיונית. המחשבה שיכולתי לטוס לחו"ל ולא טסתי באשמתי ועכשיו אני תקועה בחור הזה ויצתרך לסבול שנה ושנה הבאה לחפש חור אחר ואיכשהו להרוויח מספיק כסף למעבר ואז לחסוך ולחסוך ולבזבז את זה על משהו דפוק ולכעוס על עצמי- זה ההחיים שלי
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. זה פשוט נורא. אני בת 22. מגיל 18 אני שנה עובדת שנה לא (לא הולך לי במציאת עבודות) גרתי בעיר דיי נחמדה ויחסית עשירה במרכז הארץ (הייתי יחסית עניה ביחס לשאר) ואף פעם לא היה לי יותר מדי כסף בבנק. אף פעם לא טסתי לחו"ל ולא עשיתי "חיים". כול הזמן הייתי צריכה לקחת בגדים מאחרים לחסוך. זה גרם לי מדי פעם "להשתגע" ולהוציא כסף על דברים יקרים שאני לא צריכה ואז מאוד להצתער על זה. ככה זה היה שנים. שום הנאות בחיים. סבלתי מחרדה חברתית ומדכאון (עדיין סובלת) לכן אין לי כמעט חברים ועם אלה שהיו לי רבתי. לבסוף לפני חצי שנה הצלחתי לחסוך סכום נכבד למדי. ואז הכול התמוטט. הכה בי רעיון לשינוי. החלטתי שהעיר שאני גרה בה "עשירה" מדי בשבילי ומזבזת לי את כול הכסף שהצלחתי לחסוך. בנוסף היו לי שכנים ממש דפוקים ממול שלא היו נותנים שקט בלילות. אז החלתטי שאני יעבור לאזור יותר עני ובכך יחסוך כסף לטיול לחו"ל שאני כול כך רוצה (למרות שעם הסכום שחסכתי יכולתי כבר לטוס) אבל התעקשתי לעבור דירה. קיוויתי שסוף סוף היה לי שקט. כמה שטעיתי. הכול כול כך הסתבך. לא חישבתי שום דבר נכון. רעיון המעבר היה מטורף. הסתבר שאני מבזבזת אותו סכום כסף על החיים פה- באזור העני יותר כמו שהייתי יכולה לבזבז באזור היותר טוב! זה לא הוגן! ובנוסף הרבה יותר רועש פה, השכנים כולם מעשנים, אנשים לא סימפטים, מלא אנשים שנראים כמו עבריינים. ובאותו סכום יכולתי לחיות בשלווה בעיר הקודמת! העניין הוא שכול כך נמאס לי מהחיים במרכז הארץ שרציתי שינוי. ועכשיו חברה באה ומציאה לי לטוס איתה לחו"ל. ואני מתה לטוס, אבל כול הכסף שחסכתי הלך על המעבר המטומטם הזה. אני סבלתי בבית הקודם ואני סובלת כאן! זה לא הגיוני! כול החיים אני במצב כלכלי קשה. עכשיו אני שוב לא עובדת. לא לוקחים אותי לעבוד כי אני נראית בדכאון. ברור שאני בדכאון אם אני במצב כול כך קשה! אני לא יכולה להיות שמחה כשאין לי בטחון כלכלי! לא יכולה להתרכז בכלום! אני עושה טעויות מטומטמות. ד"א אני גרה עם אמא והיא לצערי גם לא ממש הגיונית. המחשבה שיכולתי לטוס לחו"ל ולא טסתי באשמתי ועכשיו אני תקועה בחור הזה ויצתרך לסבול שנה ושנה הבאה לחפש חור אחר ואיכשהו להרוויח מספיק כסף למעבר ואז לחסוך ולחסוך ולבזבז את זה על משהו דפוק ולכעוס על עצמי- זה ההחיים שלי
