חיה בסרט24
New member
הסוף?
אני לא באמת מאמינה שאני יושבת פה וכותבת לכם בזמן שהוא ישן ממש לידי ובכלל לא שם לב. מצד שני, הוא אף פעם לא שם לב.
אנחנו ביחד כבר כמעט 3 שנים. לא מתאימים בעליל. אני מצטטת מעשרות סרטים וסדרות, יודעת מילים של כל שיר שאני אוהבת, מחליפה ספר בספר. הוא לא. אין לו סרט אהוב, הוא בכלל לא קורא ספרים ואין אפילו שיר אחד שהוא יודע את המילים שלו. הוא בחור קליל, שמח, זורם. ואני תקועה, כבדה, לא זורמת בלשון המעטה. אבל איכשהו זה הסתדר. כי אנחנו אוהבים. הוא יודע לעטוף אותי בעוצמה כזאת כשאני מרגישה קטנה ושבירה, ואני יודעת ללטף כשהוא מרגיש חלש. פיתחנו הומור משלנו, שפה משלנו, תחביבים משלנו. אנחנו זוג טוב. אנחנו נותנים השראה לאנשים. חברות באות אליי לבקש ממני עצות. ההורים שלי מתים עליו, גם החברים שלי. המשפחה שלו חיבקה אותי כמו שהמשפחה שלי לא עושה.
אבל יש לנו בעיה. חמורה.
אין לנו סקס.
אבל לא לא קצת. אפילו לא בכלל.
אני לא יודעת למה. אולי זה כן בגללי, אבל זה לא בגללי. אני רוצה. אני כל הזמן רוצה. רק עליו אני חושבת ורק הוא בפנטזיות שלו. אבל כנראה שזה לא הדדי. ואני לא יודעת למה. בהתחלה הכל היה בסדר. הייתה המון תשוקה. מפחידה כזאת. מפחידה טובה. מסעירה. ממכרת. רק המבט שלו היה ממיס אותי. אבל איפשהו, לא הרבה זמן אחרי שהתחלנו להיות יחד, משהו כמו חצי שנה, משהו אצלו נכבה. הוא לא היה יוזם. הוא לא היה מגיב גם כשהייתי מפזזת לידו בלבנים הכי סקסיים שלי. הוא היה דוחה אותי. מסתכל בי במין מבט עייף כזה. "אוחחחח..... עוד פעם היא רוצה סקס". ואני לא יודעת למה. לא היה לנו רע. לא היה מושלם, אבל, אתם יודעים, משתפרים עם הניסיון. ובקושי היה לנו כזה. הוא נראה טוב. וגם אני. באמת. לא כוסית מעלפת. אבל אולי קצת כוסית. אני מרגישה בסדר להגיד את זה אחרי הרבה שנים של תיעוב עצמי. אין לי בעיה להגיד שאני יפה ומושכת, והרבה גברים היו שמחים אם הייתי מכרכרת סביבם בלבוש מינימלי. אבל הוא לא. משהו בו כ"כ כבוי כשזה מגיע לקטע הזה. אני זוכרת כמה לילות הייתי שוכבת לידו, בוכה ובוכה ובוכה.... בשקט כזה. לכרית. לא מבינה איך זה שהחבר שלי לא נוגע בי. אולי משהו בי לא בסדר. ואז התחילו התירוצים. הוא עמוס בעבודה, הוא עמוס בלימודים, הוא עייף, הוא צריך לקום מוקדם. הוא דפוק. כל מיני שטויות כאלה. כל פעם משהו אחר.
הוא לא בוגד בי. הוא לא מסוגל. הוא שקרן גרוע והעיניים שלי פתוחות יותר מדי טוב.
הוא לא הומו, היו לו בנות לפני, ואני כן יודעת שהוא מאונן. על פורנו של בנות. אז אני אפילו לא יכולה להגיד שאין לו חשק מיני. פשוט אין לו חשק מיני אליי.
אפילו היינו בטיפול. מוזר ככל שזה ישמע. זוג צעיר ומושך בלי משקעים עמוקים של זוג נשוי. הלכנו למטפלת מינית. אולטימטום שלי. אבל היא לא הבינה אותנו, ולא עזרה לנו. ובסוף גם נגמר לנו הכסף אז הפסקנו ללכת אליה. ואז זה נהיה אפילו יותר גרוע. גם אם היה לנו מגע כלשהו פעם בכמה שבועות, עכשיו אפילו את זה אין. נתנו לבעיה שם, אז עכשיו אין סיבה להעמיד פנים שהיא לא קיימת.
פעם הוא אפילו אמר לי שאני יותר מדי לוחצת. זאת אולי הייתה הפעם היחידה שהאמנתי לו. שאני כאילו כ"כ רוצה ומצפה שזה מוריד לו לגמרי. חשבתי, וואלה אולי הוא צודק. אולי באמת הפכתי את זה לכבד מדי. אז הפסקתי. הפסקתי לדבר על זה ולבכות על זה, הפסקתי לחפש את המבט שלו כשהייתי מתפשטת. פשוט הורדתי רגל מהגז. ועברו כבר כמעט חודשיים. אבל גם זה לא עובד. שום דבר לא השתנה. עכשיו פשוט הפסקנו להזכיר את זה. עכשיו זה כבר כאילו "לא קיים". זה הפיל הזה בחדר שלא מדברים עליו.
ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה להמשיך להיות עם מישהו שאני לא יכולה להיות איתו. קשה לי ממש. עד כדי שאני שוכבת לידו במיטה ואני נחנקת. אבל אני אוהבת אותו. כ"כ כ"כ. הוא מקסים אליי. מחבק אותי בבוקר ואומר לי שאני מדהימה ויפה והכי מיוחדת שיש. ובא לי למות כשהוא אומר את המילים האלה. אם אני כזאת מיוחדת ויפה, למה אתה לא רוצה אותי?
אנחנו גרים כרגע אצל ההורים. שנינו לומדים ועוד אין לנו את האמצעים לגור לבד. אבל זה יקרה בקרוב. ואני נורא מפחדת. כל החברות שלי כבר עשו את הצעד הזה עם בני הזוג שלהן ואני רועדת מפחד. מה יקרה אם נגור יחד והמצב הזה ימשיך? ומה אם נתחתן וזה ימשיך? לא יהיה לי סקס כל חיי?
אני אבודה. יושבת פה על הרצפה וכותבת עם דמעות כי אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. כי זה משפיל. ואני לא יכולה לדבר על זה איתו. כי זה תמיד מוביל לאותן תגובות סתומות ומבט ריק. מה אני עושה? איך פותרים את הפלונטר הנורא הזה? מה הפתרון? להיפרד? לגמור את זה? המחשבה הזאת מעבירה בי צמרמורת. אני לא רוצה להיפרד ממנו. אני אוהבת אותו. והוא אותי. אני יודעת את זה. אבל איך יוצאים מהלופ הבלתי אפשרי? היינו כבר כמה וכמה פעמים קרובים לפרידה. בגלל זה. רק בגלל זה. כל שאר הפערים בינינו, הכל ניתן לגישור. רק זה לא. כל פעם שזה הגיע לכדי זה, הוא פשוט היה אומר, "אז תעזבי אותי. באמת מגיע לך יותר". והוא אמר את זה בהרבה כאב ואהבה. אבל אני לא מסוגלת.
תעזרו לי.
סליחה אם חפרתי
אני לא באמת מאמינה שאני יושבת פה וכותבת לכם בזמן שהוא ישן ממש לידי ובכלל לא שם לב. מצד שני, הוא אף פעם לא שם לב.
אנחנו ביחד כבר כמעט 3 שנים. לא מתאימים בעליל. אני מצטטת מעשרות סרטים וסדרות, יודעת מילים של כל שיר שאני אוהבת, מחליפה ספר בספר. הוא לא. אין לו סרט אהוב, הוא בכלל לא קורא ספרים ואין אפילו שיר אחד שהוא יודע את המילים שלו. הוא בחור קליל, שמח, זורם. ואני תקועה, כבדה, לא זורמת בלשון המעטה. אבל איכשהו זה הסתדר. כי אנחנו אוהבים. הוא יודע לעטוף אותי בעוצמה כזאת כשאני מרגישה קטנה ושבירה, ואני יודעת ללטף כשהוא מרגיש חלש. פיתחנו הומור משלנו, שפה משלנו, תחביבים משלנו. אנחנו זוג טוב. אנחנו נותנים השראה לאנשים. חברות באות אליי לבקש ממני עצות. ההורים שלי מתים עליו, גם החברים שלי. המשפחה שלו חיבקה אותי כמו שהמשפחה שלי לא עושה.
אבל יש לנו בעיה. חמורה.
אין לנו סקס.
אבל לא לא קצת. אפילו לא בכלל.
אני לא יודעת למה. אולי זה כן בגללי, אבל זה לא בגללי. אני רוצה. אני כל הזמן רוצה. רק עליו אני חושבת ורק הוא בפנטזיות שלו. אבל כנראה שזה לא הדדי. ואני לא יודעת למה. בהתחלה הכל היה בסדר. הייתה המון תשוקה. מפחידה כזאת. מפחידה טובה. מסעירה. ממכרת. רק המבט שלו היה ממיס אותי. אבל איפשהו, לא הרבה זמן אחרי שהתחלנו להיות יחד, משהו כמו חצי שנה, משהו אצלו נכבה. הוא לא היה יוזם. הוא לא היה מגיב גם כשהייתי מפזזת לידו בלבנים הכי סקסיים שלי. הוא היה דוחה אותי. מסתכל בי במין מבט עייף כזה. "אוחחחח..... עוד פעם היא רוצה סקס". ואני לא יודעת למה. לא היה לנו רע. לא היה מושלם, אבל, אתם יודעים, משתפרים עם הניסיון. ובקושי היה לנו כזה. הוא נראה טוב. וגם אני. באמת. לא כוסית מעלפת. אבל אולי קצת כוסית. אני מרגישה בסדר להגיד את זה אחרי הרבה שנים של תיעוב עצמי. אין לי בעיה להגיד שאני יפה ומושכת, והרבה גברים היו שמחים אם הייתי מכרכרת סביבם בלבוש מינימלי. אבל הוא לא. משהו בו כ"כ כבוי כשזה מגיע לקטע הזה. אני זוכרת כמה לילות הייתי שוכבת לידו, בוכה ובוכה ובוכה.... בשקט כזה. לכרית. לא מבינה איך זה שהחבר שלי לא נוגע בי. אולי משהו בי לא בסדר. ואז התחילו התירוצים. הוא עמוס בעבודה, הוא עמוס בלימודים, הוא עייף, הוא צריך לקום מוקדם. הוא דפוק. כל מיני שטויות כאלה. כל פעם משהו אחר.
הוא לא בוגד בי. הוא לא מסוגל. הוא שקרן גרוע והעיניים שלי פתוחות יותר מדי טוב.
הוא לא הומו, היו לו בנות לפני, ואני כן יודעת שהוא מאונן. על פורנו של בנות. אז אני אפילו לא יכולה להגיד שאין לו חשק מיני. פשוט אין לו חשק מיני אליי.
אפילו היינו בטיפול. מוזר ככל שזה ישמע. זוג צעיר ומושך בלי משקעים עמוקים של זוג נשוי. הלכנו למטפלת מינית. אולטימטום שלי. אבל היא לא הבינה אותנו, ולא עזרה לנו. ובסוף גם נגמר לנו הכסף אז הפסקנו ללכת אליה. ואז זה נהיה אפילו יותר גרוע. גם אם היה לנו מגע כלשהו פעם בכמה שבועות, עכשיו אפילו את זה אין. נתנו לבעיה שם, אז עכשיו אין סיבה להעמיד פנים שהיא לא קיימת.
פעם הוא אפילו אמר לי שאני יותר מדי לוחצת. זאת אולי הייתה הפעם היחידה שהאמנתי לו. שאני כאילו כ"כ רוצה ומצפה שזה מוריד לו לגמרי. חשבתי, וואלה אולי הוא צודק. אולי באמת הפכתי את זה לכבד מדי. אז הפסקתי. הפסקתי לדבר על זה ולבכות על זה, הפסקתי לחפש את המבט שלו כשהייתי מתפשטת. פשוט הורדתי רגל מהגז. ועברו כבר כמעט חודשיים. אבל גם זה לא עובד. שום דבר לא השתנה. עכשיו פשוט הפסקנו להזכיר את זה. עכשיו זה כבר כאילו "לא קיים". זה הפיל הזה בחדר שלא מדברים עליו.
ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה להמשיך להיות עם מישהו שאני לא יכולה להיות איתו. קשה לי ממש. עד כדי שאני שוכבת לידו במיטה ואני נחנקת. אבל אני אוהבת אותו. כ"כ כ"כ. הוא מקסים אליי. מחבק אותי בבוקר ואומר לי שאני מדהימה ויפה והכי מיוחדת שיש. ובא לי למות כשהוא אומר את המילים האלה. אם אני כזאת מיוחדת ויפה, למה אתה לא רוצה אותי?
אנחנו גרים כרגע אצל ההורים. שנינו לומדים ועוד אין לנו את האמצעים לגור לבד. אבל זה יקרה בקרוב. ואני נורא מפחדת. כל החברות שלי כבר עשו את הצעד הזה עם בני הזוג שלהן ואני רועדת מפחד. מה יקרה אם נגור יחד והמצב הזה ימשיך? ומה אם נתחתן וזה ימשיך? לא יהיה לי סקס כל חיי?
אני אבודה. יושבת פה על הרצפה וכותבת עם דמעות כי אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. כי זה משפיל. ואני לא יכולה לדבר על זה איתו. כי זה תמיד מוביל לאותן תגובות סתומות ומבט ריק. מה אני עושה? איך פותרים את הפלונטר הנורא הזה? מה הפתרון? להיפרד? לגמור את זה? המחשבה הזאת מעבירה בי צמרמורת. אני לא רוצה להיפרד ממנו. אני אוהבת אותו. והוא אותי. אני יודעת את זה. אבל איך יוצאים מהלופ הבלתי אפשרי? היינו כבר כמה וכמה פעמים קרובים לפרידה. בגלל זה. רק בגלל זה. כל שאר הפערים בינינו, הכל ניתן לגישור. רק זה לא. כל פעם שזה הגיע לכדי זה, הוא פשוט היה אומר, "אז תעזבי אותי. באמת מגיע לך יותר". והוא אמר את זה בהרבה כאב ואהבה. אבל אני לא מסוגלת.
תעזרו לי.
סליחה אם חפרתי
