הסוף המר
``...קח עוד שאיפה מן הזמן, שני דקות לפני ההתבגרות...`` אני זוכר מאז שאני תינוק את אותם פרצופים מחייכים אלי בחום, מחלקים מלא שוקולדים בלי שאמא תראה, משמיעים קולות מוזרים בתקווה שזאת השפה שהתינוקים מבינים. סיפרו לי אגדות, סיפורים, על אבירים ונחשים ענקיים. על אבן שמוציאה מים ובחורה אחת שהפכה לעמוד מלח. ראיתי את העולם בחיק הורי, היינו בכל הארץ, קצת בחו``ל. למדתי המון מנציונל גאוגרפיק על חיות ממש קטנות שאוכלות חיות ממש גדולות. למדתי על החיים, פילוסופיה, סורקטס ונטישה. למדתי לאהוב, למדתי לנסות, למדתי להכשל. למדתי לנצח. אלו הם חיי, כשאני חושב עליהם במבט ממש ממש חטוף, שתמיד לוו באותם משפטים שמהדהדים בראשי מכיתה א ועד היום. הלימודים זה הדבר הכי חשוב. רק ככה תצליח בחיים. תנסה ללמוד. תנסה להשקיע. תנסה להצליח. מסתבר עד מהרה, שכולם רוצים את ההצלחה שלי. אני נקודת האור הקטנה שכל המשפחה מחכה לה ואלף עיניים מונחות על עורפי לראות שאני מצליח ולא נופל. מעידה קטנה בדרך הייתה גורמת מאתיים אנשים לקפוץ עלי לשיחות מוטיבציה, לשיחות הרתעה, לעידוד ולשיקום - הכל כדי שאני לא אכשל. כך קרה, שבכל שנה שחולפת אני מרגיש יותר את הצורך האישי שלי להצליח, את הרצון שלי להצטיין בלימודים ובאמת להתחיל את החיים האזרחיים בצורה הטובה ביותר. זלזלתי כל התיכון. זרקתי בכל מבחן. למה ציפיתי? ולמה ההבנה הזאת מגיעה רק עכשיו? טוב, אז הנה, אני נמצא רק שבוע לפני הסוף המר. שבוע אחרון לתקופה הארוכה ביותר בחיי, למסע הארוך ביותר.אני לא רוצה ללכת. אני לא מוכן. עוד לא גדלתי מספיק. שבוע אחרון לפני החופשה שנגמרת בגשם של מבחנים, שנגמר בגיוס שנגמר באוויר. באותו שבוע לפני הסוף המר, יש לי תשע עבודות להגיש, שלוש מבחנים לעשות ועוד שניים להשלים, יש לי עוד המון להתבגר ועוד הרבה אנשים להכיר. כל מה שאמרו לי במשך כל החיים, רק עכשיו מונח על הכף, באותו שבוע לפני שזה נגמר, אני מקבל את המוטיבציה, אני מבין כמה אני רוצה ועושה את המאמץ הכי גדול להצליח. עוד רגע המבטים ירדו לי מהעורף. המשפטים יצאו מראשי. הייתי נותן המון כדי להמשיך עוד כמה שנים.
``...קח עוד שאיפה מן הזמן, שני דקות לפני ההתבגרות...`` אני זוכר מאז שאני תינוק את אותם פרצופים מחייכים אלי בחום, מחלקים מלא שוקולדים בלי שאמא תראה, משמיעים קולות מוזרים בתקווה שזאת השפה שהתינוקים מבינים. סיפרו לי אגדות, סיפורים, על אבירים ונחשים ענקיים. על אבן שמוציאה מים ובחורה אחת שהפכה לעמוד מלח. ראיתי את העולם בחיק הורי, היינו בכל הארץ, קצת בחו``ל. למדתי המון מנציונל גאוגרפיק על חיות ממש קטנות שאוכלות חיות ממש גדולות. למדתי על החיים, פילוסופיה, סורקטס ונטישה. למדתי לאהוב, למדתי לנסות, למדתי להכשל. למדתי לנצח. אלו הם חיי, כשאני חושב עליהם במבט ממש ממש חטוף, שתמיד לוו באותם משפטים שמהדהדים בראשי מכיתה א ועד היום. הלימודים זה הדבר הכי חשוב. רק ככה תצליח בחיים. תנסה ללמוד. תנסה להשקיע. תנסה להצליח. מסתבר עד מהרה, שכולם רוצים את ההצלחה שלי. אני נקודת האור הקטנה שכל המשפחה מחכה לה ואלף עיניים מונחות על עורפי לראות שאני מצליח ולא נופל. מעידה קטנה בדרך הייתה גורמת מאתיים אנשים לקפוץ עלי לשיחות מוטיבציה, לשיחות הרתעה, לעידוד ולשיקום - הכל כדי שאני לא אכשל. כך קרה, שבכל שנה שחולפת אני מרגיש יותר את הצורך האישי שלי להצליח, את הרצון שלי להצטיין בלימודים ובאמת להתחיל את החיים האזרחיים בצורה הטובה ביותר. זלזלתי כל התיכון. זרקתי בכל מבחן. למה ציפיתי? ולמה ההבנה הזאת מגיעה רק עכשיו? טוב, אז הנה, אני נמצא רק שבוע לפני הסוף המר. שבוע אחרון לתקופה הארוכה ביותר בחיי, למסע הארוך ביותר.אני לא רוצה ללכת. אני לא מוכן. עוד לא גדלתי מספיק. שבוע אחרון לפני החופשה שנגמרת בגשם של מבחנים, שנגמר בגיוס שנגמר באוויר. באותו שבוע לפני הסוף המר, יש לי תשע עבודות להגיש, שלוש מבחנים לעשות ועוד שניים להשלים, יש לי עוד המון להתבגר ועוד הרבה אנשים להכיר. כל מה שאמרו לי במשך כל החיים, רק עכשיו מונח על הכף, באותו שבוע לפני שזה נגמר, אני מקבל את המוטיבציה, אני מבין כמה אני רוצה ועושה את המאמץ הכי גדול להצליח. עוד רגע המבטים ירדו לי מהעורף. המשפטים יצאו מראשי. הייתי נותן המון כדי להמשיך עוד כמה שנים.
[זה בסדר, אני כבר מכה את עצמי על זה שאני כל כך מיתלהבת שהייתי חייבת להודיע לכולם שהבנתי, אולי אני פשוט מתחילה להעריך פחות את האינטילגנציה שלי].