הנפילה
זה התחילך כך: אחרי צהרים שידרו את הסרט "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר. מכיון שאני לומד את זה בהיסטוריה ראיתי צורך לראות. ועוד יותר ראיתי צורך, אחרי שאמש ראיתי את הסוף של הסרט. אחרי הסרט, גם בגללו וגם בגלל החום, וגם בגלל שקנאתי במירב מירב מירב מירב, רציתי לסוע לים. באין נענים נסעתי לבדי, פרשתי הסדין והשמלה, הורדתי את משקפי הצבעונין וקפצתי למים. אחרי שעה של נחת + סיגריה או שתים + הצצת אש לבחורה + הוכחה שיש לי אש, כשהתקרר והחשיך פניתי לדרכי. עליתי על הקטנוע, נסעתי ישר , רק ישר. איכשהו ברחובות הסיטריים של תל אביב , הגעתי לככר רבין ז"ל. הרמזור ירוק, אני מסובב את ידית הגז, ומתנגש באוטו שלמולי. האיתות התחיל רק אחרי הפניה ימינה. למזלי זה לא היה כל כך מהר, נפלתי על ישבני הרך, ובנס, כך קוראים לזה יצאתי ללא כל פגע. ממש שריטה קלה + האופנוע נפל על הזרת, שזה כאב כמו שהאצבע נלחצת בחירץ שבין הדלת והמשקוף. האדם הראשון שראיתי מעלי, היה חרדי. כזה ג'ינג'י עם זקן, ועניבה. בהבזק השניה הראשונה זה היה נראה לי מובן מאליו שהוא יהיה הראשון. רק אחר כך חשבתי על זה, איך זה שדוקא הוא היה הראשון באמצע של אמצע תל אביב. אני חייב להודות שזה גרם לי להרהר רבות בדבר הישראליות, ועל החרדים , ובפרט לאחר רגשות הזעם שהבעתי כלפיהם לאחר הצלמים במפגש. מישהו עזר להרים מעלי את הקטנוע, שלא קרה לו כלום, כי אני החזקתי אותו, ואז שמעתי קול אשה, יותר נכון בחורה "אני לא מאמינה" ו"וואו אתה בסדר" וכל מיני כאלה. הנהגת הכוסיה היתה ללחוצה, ואני הרגעתי אותה, אמרתי לה הכל בסדר. היא שואלת אולי בכל אופן תנוח קצת אמרתי לה הכל בסדר, נראה לי את לחוצה יותר ממני, חייכתי חיוך מטופש, וככה זה הסתיים, האוטו שלה נשרט קלות, וככה כולם המשיכו לדרכם, אפילו המשטרה שהייתה במקרה מאחרינו המשיכה כמו כלום. אז כמו כלום, המשכתי הביתה, נסעתי לאט לאט, לא בטוח שנרגעתי. המסקנה: אי אפשר להסיק מסקנות שחם כל כך. אבל, דברים כאלה מחזירים אותך לפרופורציות, כמובן. בשלב ראשון אתה מאבד פרופורציות, ומפחד מכל דבר, ואחר כך, אכן אתה חוזר לפרופורציות. כשהגעתי הבייתה המחשב לא עבד. לא יכלתי לכתוב. עכשיו סיימתי להתקין מחדש ואני רואה את ההודעה של מירב. מה אני אמור לחשוב? פרופורציה?
זה התחילך כך: אחרי צהרים שידרו את הסרט "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר. מכיון שאני לומד את זה בהיסטוריה ראיתי צורך לראות. ועוד יותר ראיתי צורך, אחרי שאמש ראיתי את הסוף של הסרט. אחרי הסרט, גם בגללו וגם בגלל החום, וגם בגלל שקנאתי במירב מירב מירב מירב, רציתי לסוע לים. באין נענים נסעתי לבדי, פרשתי הסדין והשמלה, הורדתי את משקפי הצבעונין וקפצתי למים. אחרי שעה של נחת + סיגריה או שתים + הצצת אש לבחורה + הוכחה שיש לי אש, כשהתקרר והחשיך פניתי לדרכי. עליתי על הקטנוע, נסעתי ישר , רק ישר. איכשהו ברחובות הסיטריים של תל אביב , הגעתי לככר רבין ז"ל. הרמזור ירוק, אני מסובב את ידית הגז, ומתנגש באוטו שלמולי. האיתות התחיל רק אחרי הפניה ימינה. למזלי זה לא היה כל כך מהר, נפלתי על ישבני הרך, ובנס, כך קוראים לזה יצאתי ללא כל פגע. ממש שריטה קלה + האופנוע נפל על הזרת, שזה כאב כמו שהאצבע נלחצת בחירץ שבין הדלת והמשקוף. האדם הראשון שראיתי מעלי, היה חרדי. כזה ג'ינג'י עם זקן, ועניבה. בהבזק השניה הראשונה זה היה נראה לי מובן מאליו שהוא יהיה הראשון. רק אחר כך חשבתי על זה, איך זה שדוקא הוא היה הראשון באמצע של אמצע תל אביב. אני חייב להודות שזה גרם לי להרהר רבות בדבר הישראליות, ועל החרדים , ובפרט לאחר רגשות הזעם שהבעתי כלפיהם לאחר הצלמים במפגש. מישהו עזר להרים מעלי את הקטנוע, שלא קרה לו כלום, כי אני החזקתי אותו, ואז שמעתי קול אשה, יותר נכון בחורה "אני לא מאמינה" ו"וואו אתה בסדר" וכל מיני כאלה. הנהגת הכוסיה היתה ללחוצה, ואני הרגעתי אותה, אמרתי לה הכל בסדר. היא שואלת אולי בכל אופן תנוח קצת אמרתי לה הכל בסדר, נראה לי את לחוצה יותר ממני, חייכתי חיוך מטופש, וככה זה הסתיים, האוטו שלה נשרט קלות, וככה כולם המשיכו לדרכם, אפילו המשטרה שהייתה במקרה מאחרינו המשיכה כמו כלום. אז כמו כלום, המשכתי הביתה, נסעתי לאט לאט, לא בטוח שנרגעתי. המסקנה: אי אפשר להסיק מסקנות שחם כל כך. אבל, דברים כאלה מחזירים אותך לפרופורציות, כמובן. בשלב ראשון אתה מאבד פרופורציות, ומפחד מכל דבר, ואחר כך, אכן אתה חוזר לפרופורציות. כשהגעתי הבייתה המחשב לא עבד. לא יכלתי לכתוב. עכשיו סיימתי להתקין מחדש ואני רואה את ההודעה של מירב. מה אני אמור לחשוב? פרופורציה?