הלוח העברי אינו מדוייק, מסיבה פשוטה:
אין התאמה בין משך הקפת הארץ את השמש לבין משך הקפת הירח את הארץ.
19 שנות לבנה, מהן שבע מעוברות (תוספת אדר בן 30 יום, לפני אדר הרגיל בן 29 הימים) - ארוכות בשעתיים וכארבע וחצי דקות מ- 19 שנות חמה!
זה גורם לכך שהפסח נודד בעקביות לעבר הקיץ בשיעור ממוצע של יממה כל כ- 216 שנים, וכבר נדד כ- 16 ימים מאז "מתן תורה".
אמנם נצטווינו לחוג את הפסח בתקופת האביב, ותקופת האביב (עונת האביב) נמשכת כ- 90 ימים, ועדיין הפסח לא חרג ממנה, אולם, בסופו של דבר - יחרוג.
לו היה קיים אלהים - היה בורא את העצמים השמימיים כך שמסלוליהם יהיו מתואמים בדייקנות, ולא בערך.
השווה זאת עם האלגוריתם הפשוט לקביעת הפסחא - פסחא יחול ביום א' הראשון שלאחר ירח מלא, לא לפני 21 במארס.
אלגוריתם פשוט זה מבטיח שפסחא לעולם לא ינדוד ויתרחק מיום השנה ההיסטורי של תחיית ישו בשיעור העולה על אורך חודש ירחי אחד
ואגב, ארך החודש הירחי הממוצע, המוצג כפלא מדעי שהקדים את זמנו (מסכת ראש השנה כה א) - הוא למעשה פרי תצפיות אסטרונומים בבליים לאורך מאות שנים והלוח העברי מבוסס על מה שקרוי
Metonic Cycle
צופן תנ"כי?
אין שום צופן בתורה (חמשת חומשי תורה, לא תנ"כ)
הוכחות לקיום אלהים?
סביר כי אין אתה מכיר את משמעות המלה "הוכחה".
אין "הוכחה" בעניני טבע. יש רק "הפרכה".
"הוכחה" זה משהו הקיים רק בענפי מתמטיקה
ולענין הטענה כאילו דברי ר' גמליאל במסכת ראש השנה, לאמור, "כך מקובלני מבית אבי אבא" - פרושם שסוד העיבור ניתן למשה במעמד הר סיני, וממנו לחכמים במסורה לאורך דורות, עד ר' גמליאל - הנה הפרכה יפה של ידען שכינויו micklary אשר היה פעיל בפורומי Hydepark (ההדגשות, כבמקור, מפי אומרם):
א'. רש"י אכן מפרש שם כדבריך. אבל אם תעיין בתוספות שם, תראה שהוא מביא תחילה את דברי רש"י, ובד"ה הבא אחריו הוא מביא פירוש אחר כדעתי, ש"מבית אבי אבא" הכוונה היא לרבן גמליאל הזקן, ומקורו מסוגייתנו של קידוש החודש: "ושמא
מבית רבן גמליאל היתה מקובלת שהיה אבי המשפחה ולאו אדוד קאמר כדאשכחן נמי (ר"ה ד' כה.) דאמר רבן גמליאל
מקובלני מבית אבי אבא שפעמים בא בארוכה כו'". כלומר תוספות העדיפו לפרש את הביטוי באופן מילולי היכן שמסתדר, כמובן שהיכן שלא מסתדר צריך לומר שהכוונה היא אולי על דורות קודם. בכל מקרה גם מרש"י משמע שאין הביטוי יכול להתפרש כ"מדורי דורות" באופו כללי, אלא למישהו מסוים סב ממש או סב קדום. ולכן רש"י בודאי מודה שכוונת רבן גמליאל כאן אינה לומר שכך מקובלני מדורי דורות ממשה בסיני, אלא כך מקובלני מאחד מסביי הקדומים.
ב'. גם לגבי טענת מסורה מצינו שחלקו או עכ"פ לא ראו בזה סיבה שלא לחלוק בפרטי המסורה. ראה תוספות (יומא עט, ב ד"ה לומר לך) "תימה לי אמאי לא קאמר
דבהלכה למשה מסיני פליגי דקיימא לן שיעורין הלכה למשה מסיני מר סבר הכי גמירי שאור בכזית וחמץ בככותבת ומר סבר דהכי גמירי זה וזה בכזית והשתא לא תיקשי ליה ליתני כביצה ויש לומר דבפרק קמא דביצה (דף ז
מוכחי דבקראי פליגי ...". תוס' שאלו למה התלמוד לא אומר שחלקו חכמים בפרטי המסורה, ולא תירצו שלא ניתן לחלוק במסורה אלא תירצו תירוץ אחר.
דוגמה אחרת - הגמרא אומרת (מגליה יט, ב) "א''ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע" - ופירש רש"י: "ומחו לה אמוחא - לאחר שאמרה הכה על מוחה כלומר חזר וסתר ואמר
לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא חכמים אמרו". כלומר ר' יוחנן טען על הלכה מסוימת שהיא "מסורת" - "הלכה למשה מסיני", והחכם השני הכהו על קדקדו וחלק עליו שאין הלכה זו "מסורת מסיני" אלא תקנת חכמים.
ג'. רבן גמליאל לא הבין את מה שנמסר לו מסבו, שהרי אומר "כך מקובלני מבית אבי אבא
אין חדושה של לבנה
פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע''ג חלקים". כלומר רבן גמליאל סבר שהנתון שלפניו הוא האורך ה"מינימלי" של החודש. הרמב"ם שידע שזו טעות אכן משנה בספרו (פ"ו מהלכות קידוש החודש ה"ג) וכותב שהנתון שהזכיר ר"ג הוא האורך ה"ממוצע" של החודש - "משיתקבץ הירח והחמה לפי חשבון זה, עד שיתקבצו פעם שנייה
במהלכם האמצעי תשעה ועשרים יום ושתים עשרה שעות מיום שלושים מתחילת לילו, ושבע מאות שלושה ותשעים חלקים משעת שלוש עשרה; וזה הוא הזמן שבין כל מולד ומולד, וזה הוא חודשה של לבנה"
