המתנבא מה שלא שמע
"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:" (שמות יג) "יש לתמוה מאוד בפרשה זו, כי הנה השי"ת ציווהו, קדש לי כל בכור, ומרע"ה הניח מלצות את ישראל על מצוה זו בזאת הפרשה, וציום מצוה אחרת, כמש"ה ויאמר משה אל העם זכור את היום אשר יצאתם ממצרים וכו'. ואח"כ חזר בפרשת והיה כי יביאך, וצוום והעברת כל פטר רחם וכו'. אבל הענין הוא.... אם היה תיכף אומר להם מצוה זאת, ויהיו הערב רב שומעים קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בערב רב, היו פורקים עול, וחוזרים לסורם... ולכן בהיות רצון מרע"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא יבעטו ח"ו בהקב"ה, לכן התחיל להם במצות זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים, והיא מצוה כוללת לישראל ולהם" (שער הפסוקים) וביותר יש לתמוה בפרשה זו. לו יהי כדברי המהרח"ו "כי הנה השי"ת ציווהו, קדש לי כל בכור, ומרע"ה הניח מלצות את ישראל על מצוה זו בזאת הפרשה, וציום מצוה אחרת" הלוא בהכרח התיר משה את עצמו למיתה מדין "נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם" (סנהדרין פט) ומדין "הכובש את נבואתו ...מיתתו בידי שמים שנאמר אנכי אדרש מעמו" ומאחר ונאמר "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:" (דברים יח) "ר"ל אל יפחידך ואל יבהילך מלהרוג אותו, אמונתו וישרו וחכמתו, אחרי אשר מלאו לבו להעיד דבר גדול כזה ודיבר סרה על השם יתברך" (הקדמת המשנה להרמב"ם) כך שאין זה מענייני אותם חשבונות של אותו נביא שקר ! שהביאם המהרח"ו. מאחר ונצטווה אותו המתנבא מה שלא שמע במצוות "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" לא ידעתי איך וכיצד המיר משה מצווה זו במצוות "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם ...וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:" וביותר תמוהין דברי הספורנו "קדש לי כל בכור. שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול" וכי מה ראה לשטות זו ? וכי איזה הבדל ישנו במצוות "קדש לי כל בכור" ובין מצוות "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט) הכי יעלה על הדעת להתיר לכוהן לישא גרושה או להיטמא למתים על ידי פדיון ? והלוא ללא קידוש הבכורות, הם היו כחולין כשאר ישראל ולא נאסרו בעבודת חול. והקידוש לכשעצמו הוא הוא כאותו קידוש הנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:" (ויקרא כא) וכשם שלא יעלה על הדעת לחייב את אהרן ובניו בפדיון, שהרי "כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר [- קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן: רש"י] לא יפקיע את של עצמן"? (בכורות ד) ואילו קידוש = פדיון, באיזו זכות פטרו את עצמן מפדיון הן כעת והן במדבר ? והלוא נאמר "כל בכור"!
"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:" (שמות יג) "יש לתמוה מאוד בפרשה זו, כי הנה השי"ת ציווהו, קדש לי כל בכור, ומרע"ה הניח מלצות את ישראל על מצוה זו בזאת הפרשה, וציום מצוה אחרת, כמש"ה ויאמר משה אל העם זכור את היום אשר יצאתם ממצרים וכו'. ואח"כ חזר בפרשת והיה כי יביאך, וצוום והעברת כל פטר רחם וכו'. אבל הענין הוא.... אם היה תיכף אומר להם מצוה זאת, ויהיו הערב רב שומעים קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בערב רב, היו פורקים עול, וחוזרים לסורם... ולכן בהיות רצון מרע"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא יבעטו ח"ו בהקב"ה, לכן התחיל להם במצות זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים, והיא מצוה כוללת לישראל ולהם" (שער הפסוקים) וביותר יש לתמוה בפרשה זו. לו יהי כדברי המהרח"ו "כי הנה השי"ת ציווהו, קדש לי כל בכור, ומרע"ה הניח מלצות את ישראל על מצוה זו בזאת הפרשה, וציום מצוה אחרת" הלוא בהכרח התיר משה את עצמו למיתה מדין "נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם" (סנהדרין פט) ומדין "הכובש את נבואתו ...מיתתו בידי שמים שנאמר אנכי אדרש מעמו" ומאחר ונאמר "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:" (דברים יח) "ר"ל אל יפחידך ואל יבהילך מלהרוג אותו, אמונתו וישרו וחכמתו, אחרי אשר מלאו לבו להעיד דבר גדול כזה ודיבר סרה על השם יתברך" (הקדמת המשנה להרמב"ם) כך שאין זה מענייני אותם חשבונות של אותו נביא שקר ! שהביאם המהרח"ו. מאחר ונצטווה אותו המתנבא מה שלא שמע במצוות "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" לא ידעתי איך וכיצד המיר משה מצווה זו במצוות "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם ...וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:" וביותר תמוהין דברי הספורנו "קדש לי כל בכור. שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול" וכי מה ראה לשטות זו ? וכי איזה הבדל ישנו במצוות "קדש לי כל בכור" ובין מצוות "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט) הכי יעלה על הדעת להתיר לכוהן לישא גרושה או להיטמא למתים על ידי פדיון ? והלוא ללא קידוש הבכורות, הם היו כחולין כשאר ישראל ולא נאסרו בעבודת חול. והקידוש לכשעצמו הוא הוא כאותו קידוש הנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:" (ויקרא כא) וכשם שלא יעלה על הדעת לחייב את אהרן ובניו בפדיון, שהרי "כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר [- קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן: רש"י] לא יפקיע את של עצמן"? (בכורות ד) ואילו קידוש = פדיון, באיזו זכות פטרו את עצמן מפדיון הן כעת והן במדבר ? והלוא נאמר "כל בכור"!
