המשפחה שלי
זה רק אצלי, או שאצל כולן יש "תקופות". תקופות בשנה בהן הרבה דברים חשובים קוראים לי. השבוע שעבר היה אחד כזה. הדבר החשוב ביותר הוא המשפחתיות המבורכת שנוצרה, כתוצאה מנסיעה לחמיי וטיולים בצפון, דבר שהרחיק אותנו מאוייב מס' 1 (להלן המחשב) ומאוייב מס' 2 (להלן הטלויזיה). פתאום היה לי מה שחלמתי עליו כבר המון זמן - בן זוג משתתף וחולק ושותף ורומנטי וסתם רגוע וכיפי, בנוסף להיותו גם אבא הרבה יותר פנוי וסובלני, לצד ילד מאושר, רגוע, מנסה לתקשר יותר, נהנה להיות עם משפחתו ותינוקת שאמנם קצת התקשתה עם היציאה מהשגרה, אבל הייתה טובה ומקסימה כהרגלה ועשתה קפיצה התפתחותית כיפית ביותר. על המשפחה הזאת חלמתי לפני שמונה שנים ויום, כשעמדתי ליד האיש שלי ומול אולם של אנשים והבטחנו האחת לשני שאהבה וזוגיות הן כמו יין - משתבחות עם השנים. וגם לפני שמונה שנים ושבועיים, בעיריית ארונדיפו, בה הבטחנו פחות או יותר את אותו הדבר לראש העיירה הקפריסאית עם החליפה והשרשרת המשעשעת. אבל בעיקר לפני ארבע שנים, כשניסיתי לצאת מהתהומות שחשבתי שהם הכי עמוקים של חיי (ואולי עד אז באמת היו), ובנסיעה קצרה לחו"ל יצרנו עוברון קטן שכן נשאר וגדל (מאוד) ונולד והפך לאהוב נפשי. אפילו נזכרתי, בצורה הזויה, איך ניגשתי למבחנים לתפקיד באו"ם באמצע ההפלה (ברור שלא הייתי מוכנה בשיט), ואיזה עולם אחר היה לי אילו כל זה היה קורה אחרת. לפני שנה בדיוק, אחרי פסח, הבנתי מה הם תהומות עמוקים, בשיא הדכאון שתקף אותי בלי להבין כל כך איך ולמה. קצת בגלל אותה משפחה וגם החלקים המורחבים שלה - הקשיים עם בועז, ההריון, המשפחה שלו, ההורים שלי. ואתמול ישבתי עם אמא שלי וליבנו דברים קשים וכואבים וזה היה נפלא ונהדר. והיום היה עוד יום מקסים של משפחתיות, קצת אחרת (האיש זכה לחצי יום התייחדות עם המאהב המרובע שלו - ר"ע אוייב מס' 1). ויש לי משפחה. שלי. ואני כל כך אוהבת אותה. סתם, רציתי לחלוק.
זה רק אצלי, או שאצל כולן יש "תקופות". תקופות בשנה בהן הרבה דברים חשובים קוראים לי. השבוע שעבר היה אחד כזה. הדבר החשוב ביותר הוא המשפחתיות המבורכת שנוצרה, כתוצאה מנסיעה לחמיי וטיולים בצפון, דבר שהרחיק אותנו מאוייב מס' 1 (להלן המחשב) ומאוייב מס' 2 (להלן הטלויזיה). פתאום היה לי מה שחלמתי עליו כבר המון זמן - בן זוג משתתף וחולק ושותף ורומנטי וסתם רגוע וכיפי, בנוסף להיותו גם אבא הרבה יותר פנוי וסובלני, לצד ילד מאושר, רגוע, מנסה לתקשר יותר, נהנה להיות עם משפחתו ותינוקת שאמנם קצת התקשתה עם היציאה מהשגרה, אבל הייתה טובה ומקסימה כהרגלה ועשתה קפיצה התפתחותית כיפית ביותר. על המשפחה הזאת חלמתי לפני שמונה שנים ויום, כשעמדתי ליד האיש שלי ומול אולם של אנשים והבטחנו האחת לשני שאהבה וזוגיות הן כמו יין - משתבחות עם השנים. וגם לפני שמונה שנים ושבועיים, בעיריית ארונדיפו, בה הבטחנו פחות או יותר את אותו הדבר לראש העיירה הקפריסאית עם החליפה והשרשרת המשעשעת. אבל בעיקר לפני ארבע שנים, כשניסיתי לצאת מהתהומות שחשבתי שהם הכי עמוקים של חיי (ואולי עד אז באמת היו), ובנסיעה קצרה לחו"ל יצרנו עוברון קטן שכן נשאר וגדל (מאוד) ונולד והפך לאהוב נפשי. אפילו נזכרתי, בצורה הזויה, איך ניגשתי למבחנים לתפקיד באו"ם באמצע ההפלה (ברור שלא הייתי מוכנה בשיט), ואיזה עולם אחר היה לי אילו כל זה היה קורה אחרת. לפני שנה בדיוק, אחרי פסח, הבנתי מה הם תהומות עמוקים, בשיא הדכאון שתקף אותי בלי להבין כל כך איך ולמה. קצת בגלל אותה משפחה וגם החלקים המורחבים שלה - הקשיים עם בועז, ההריון, המשפחה שלו, ההורים שלי. ואתמול ישבתי עם אמא שלי וליבנו דברים קשים וכואבים וזה היה נפלא ונהדר. והיום היה עוד יום מקסים של משפחתיות, קצת אחרת (האיש זכה לחצי יום התייחדות עם המאהב המרובע שלו - ר"ע אוייב מס' 1). ויש לי משפחה. שלי. ואני כל כך אוהבת אותה. סתם, רציתי לחלוק.
