המראה (חלק 1)

[perhay]

המראה (חלק 1)

אגדה יפנית תרגמה מהגרסה הספרדית: פנינה פלמן מהכפר הנידח, המסע לעיר היה ארוך ומייגע. אולי בגלל זה היתה כל כך מאושרת הרעייה הצעירה כשבעלה חזר סוף סוף, עמוס במתנות. הוא הביא לאשתו קימונו יפהפה עשוי משי ולבתו בובות של חרסינה שלא נראו כמותן במקום הזה של יפן. הוא העניק לאשתו גם מתנה מוזרה ומיוחדת: מראה. במבט הראשון, לבה של הצעירה התמלא מועקה. מי היא אותה אשה כה יפהפייה? למה בעלה הביא הביתה תמונה שנעה? האיש צחק מתמימותה, והסביר לה במה מדובר. מופתעת ומאושרת, היא שמרה את המראה בתוך קופסה, ומפעם לפעם היתה מוציאה אותה והסתכלה על עצמה במעין טקס אינטימי. חלפו השנים. הילדה הפכה לנערה יפהפייה כשאמה חלתה אנושות. באחד מרגעי השלווה שמתרחשים באופן פתאומי אצל אלה שקרובים למוות, האם בקשה מבתה לגשת אליה. בקרוב אני אמות - אמרה לה והנערה בכתה ושללה בראשה. אבל לא אלך לתמיד. אני רוצה שהחפץ הזה יהיה איתך תמיד. זוהי מתנה מאביך. כשהגעגועים שלך אלי יהיו מאד חזקים, תפתחי את הקופסה ותסתכלי במראה. אני אהיה שם. האב והבת סבלו מאד מהעדרותה של האם. חיוורת וכואבת, הנערה חפשה הקלה בקופסה שאמה נתנה לה, שהיא שערה שזאת תמונה. בהפתעה עצומה, כשפתחה את הקופסה, ראתה פתאום את פניה של אמה, כה יפה כמו לפני המחלה הנוראית, אבל, הרבה יותר צעירה ועיניה מלאות דמעות, כאילו שהיא מלווה אותה בכאבה. מאותו יום, כל הימים היא הסתגרה עם המראה כדי לספר לה מה קורה לה וזה היה כאילו אמה היתה איתה, וחולקת אתה את שמחותיה וכאביה.

 

[perhay]

המראה (חלק 2)

לאחר זמן מה, על פי עצות המשפחה, האב נשא מחדש עם אשה כמעט בגילה של הנערה. האם החורגת הבחינה באהבה הגדולה בין בעלה והנערה, ובלה התמלא קנאה. היא נסתה להמציא כל מיני מעשים רעים שנעשו כביכול על ידי הנערה. היא בעצמה השתכנעה מהכוונות הרעות של בתה החורגת. זה היה הרבה יותר קל בשבילה מאשר לקבל את רגשותיה השליליים. הנערה בלתה כל פעם יותר זמן בחדרה תוך כדי הסתכלות ושיחה עם המראה. יום אחד האם החורגת פתחה במקצת את הדלת, וראתה את הנערה עם הגב מופנה אליה, שלוחשת מילים לא מובנות לתמונה שלא הצליחה להבחין. מכיוון שהאמינה באמונות תפלות, היא נבהלה, ופנתה בבכי אל בעלה: - בתך מבצעת מעשי כשפים נגדי - אמרה לו - אני חוששת לחיי בבית הזה. האשמה היתה חמורה. האב אהב מאד את בתו ולא יכול היה לדמיין שהיא עושה כאלה שטויות. מצד שני, בזמן האחרון הנערה התנהגה באופן מוזר. גם המשרתים העירו את תשומת לבו לכך. הוא קרא לה, וחקר אותה בחומרה. הוא בעצמו ראה כמה פעמים כיצד הנערה מחביאה משהו בשרוול הקימונו שלה. - אני רוצה לראות מה שאת מחביאה. אני רוצה להבין למה הרבה אנשים בבית הזה ראו אותך מדברת עם עצמך. מכיוון שהנערה לא רצה להמרות את פי האב, ללא רצון החליטה למסור לו את המראה. - זהו הרוח של אמי - היא אמרה. הוא שם. אני מדברת אל המראה, ואמי מבינה אותי. - מה את אומרת?! - אמר האב בכעס רב - זאת המראה שהבאתי לאמך מהעיר! - אני יכולה להוכיח לך - אמרה הנערה - האם אין אלה הפנים של אמי? ושכהוא הסתכל על במראה, האיש ראה בה, צעירה ויפהפייה את אשתו הראשונה כמו בזמן שהוא הכיר אותה לראשונה. והוא זכר והבין וחיבק את בתו באהבה מחודשת. - בתי היקרה, את יפהפייה כמו אמך. והיא היתה כה חכמה שהשאירה לך במראה מקור לנחמה. היא תמיד בתוכך ותמיד תשאי אותה איתך. זה מה שהיא התכוונה להגיד. האם החורגת הסתכלה על שניהם מאחורי פרגוד. היא התביישה מעצמה והבינה שחוסר נסיונה גרמו לכך שהיא תפרש לא נכון את מעשי הנערה. מאותו יום והלאה, האהבה והשלווה שלטו במעונם. ס ו ף

 

[perhay]

מאחורי הקלעים של הסיפור

אני מצאתי סיפור זה באנתולוגיה "הספר של הנשים" בעריכת אנה מריה שואה. עורכת האנתולוגיה זו, מסבירה שהסיפור נקרא במקור: המראה של מטסוימה matsuyama. סיפור מסורתי זה מיפן נכלל בכמה אנתולוגיות של סיפורים פמיניסטיים. אם חכמה ממציאה את התחבולה של המראה, כדי ללוות ולהגן על בתה.

 

[י מ י ת 2]

פרי - מצאתי גירסה קצת אחרת

לסיפור שהבאת מתוך הספר "עמים מספרים 9 אגדות" . אגדה סינית. עיבוד שלי. ראי הקסם בכפר קטן בארץ סין חיו קיקו ואשתו אומטיסן. יום אחד יצא קיקו העירה לחפש עבודה והבטיח לאומטיסן מתנה יפה. עבד קיקו כמה ימים כשכיר יום והשתכר שכר טוב. בטרם חזרתו לכפרו עבר בשוק וערך קניות לצרכי הבית. כאשר שב לביתו, הראה את הרכישות לאומטיסן. היא שמחה מאד לכלים החדשים שנוספו לבית ואז הניח לפניה טס של מתכת כלו נוצץ ומבריק. הסתכלה אומטיסן בטס המתכת ושאלה בתמהון ובפחד "מי שם"? כי לא ראתה מימיה ראי. פרץ קיקו בצחוק ואמר:"הן מראה פניך הן המשתקפות בראי". התשובה הזו הצחיקה את אומטיסן ופחדה עבר. היא הרבתה להסתכל במראה ושמחה לגלות כי פני האשה הנשקפים מהראי דומים לפניה שלה. גם האשה בראי היתה תמיד שמחה ועליזה רוקדת וצוהלת בדיוק כמוה. ואמרה לבעלה:"ראה מה רבה חכמת אנשי העיר , שיודעים הם לתאר פני אדם שאפילו לא ראו מימיהם". עברה שנה ואומטיסן ילדה בת. בת קטנה וחמודה ושמה אוטיסן. האם הצעירה כל כך אהבה את בתה שהשקיעה את כל זמנה ומרצה לגידול ילדתה, וראי הפלא הושם אחר כבוד בתחתית הארגז. הבת גדלה ויפתה ומיום ליום נראתה דומה יותר ויותר לאמה וגם נפשותיהן נקשרו יותר ויותר זו לזו. במלאת לילדה ארבע עשרה שנה, חיבק קיקו את שתיהן ואמר כעת יש לי שתי טיסן אחת זקנה ואחת צעירה. ואכן אוטיסן היתה כבבואת אמה, וגם היא היתה שרה ורוקדת כל הימים כצפור מסביב לקנה. אך הנה הגיעו ימים רעים. אומטיסן חלתה במחלה קשה ונפלה למשכב. כאשר הרגישה שקצה קרב, קראה אליה את בתה אוטיסן . בכתה אוטיסן והתיפחה באשר הבינה את אשר אמה עומדת להגיד לה:"האם לא אראה אותך עוד לעולם אמא יקרה?" "ילדתי החביבה" אמרה אומטיסן פתחי את הארגז ושם תמצאי את תמונתי הנפלאה. וכאשר יהיה את נפשך לראותני, הביטי בתמונה ותראיני, לא כמו שאני היום חולה ודוויה, אלא כאשה צעירה, כאשר הייתי כאשר את היית ילדה קטנה. אני הייתי אז יפה ורעננה כמוך היום". וככלות לדבר עצמה עיניה לנצח.

 

[perhay]

אהבתי את גרסתך וגם את העיבוד שלך

 

[י מ י ת 2]

ראי הקסם - חלק שני

ימים רבים התאבלה אוטיסן על מות אמה וככלות ימי האבל כאשר התגעגעה אל אמה מאד זכרה את דברי אמה ואת התמונה שאמה הזכירה לפני מותה. פתחה אוטיסן את הארגז והוציאה משם טס מתכת נתון בתוך מסגרת יפה. הציצה בה ותרועת גיל פרצה מפיה. פני אמה נשקפו אליה מתוך המסגרת אך לא זקנה וחולה אלא צעירה ועליזה כפי שזכרה אותה אוטיסן כשהיתה ילדה קטנה. אוטיסן כל כך שמחה שהית משתעשעת ומתענגת על פני אמה היקרים הנשקפים אליה. היא חשה שאמה שרויה בקרבתה ואפילו משוחחת עמה . אמנם אמה לא ענתה לה, רק שפתיה נעו אולם ברק עיניה ובת השחוק שעל פניה, העידו כי האם הקשיבה לדברי בתה. כאשר אוטיסן צחקה, צחקה גם האם, כאשר היתה אוטיסן נוגה ועצובה לבשו גם פני האם תוגה ועצב, על כן התאמצה אוטיסן לצחוק ולשמוח על מנת שתחלוף רוח הנכאים מעל פני אמה הנחמדים. ככה עברו עליה ימים רבים. פעם עבר בכפר חכם אחד אשר רצה להפיץ דעת בין אנשי הכפר. הוא עבר מבית לבית והגיע גם לביתו של קיקו. ראה החכם את אוטיסן משתעשעת ומפטפטת עם הראי שבידה. "מה את עושה"? שאל אותה החכם."אני מדברת עם אמי" אמרה אוטיסן. "כשאני שמחה גם היא שמחה ומאושרת כמוני". "ילדה פתיה" אמר לה החכם "האם את פני אמך את רואה? הן לא תמונה בידך אלא ראי, ופניך שלך נשקפות מתוך הראי, תני לי את הראי ואביט בו אני ואז תראי את פני". בפחד ורעדה הגישה אוטיסן את הראי לידי חכם, הציצה בו, ונבהלה בראותה שאמנם פני חכם נשקפו לה מתוך הראי. "את פניך ראית" צחק לה החכם. "את פני" קראה אוטיסן, נפלה על הארץ ויבבה בקול. מה גדול אסוני, שכלתי את אמי פעמיים ועתה אנא אני באה?" שמע קיקו את בתו בוכה, נכנס הבית ושאל אותה מה קרה. סיפר לו החכם שהקטנה השלתה את נפשה כי את פני אמה היא רואה בראי בעוד שהיא רואה את פניה שלה. שמע קיקו את דברי החכם ואמר לו: לא בצל החכמה האושר, אתה לימדת את בתי בינה אך גזלת את אשרה ממנה , ארורה חכמתך לעד... והחכם יצא מהבית ופניו חפו.

 

[perhay]

הזדרזתי קודם להשיב לך

לא ידעתי שיש חלק ב'. בחלק ב' יש אכן שוני בין שתי הגרסאות. שתי נפשות פועלות חוזרות על עצמן: האב והבת, אך הדמות השלישית (בגרסה שלי האם החורגת ובגרסתך החכם ) היא זאת שעושה את ההבדל. המוטיב המרכזי - הנחמה שהבת מוצאת בצפייה במראה שזור גם בגרסה שלך. זה טבעו של הסיפור העממי, שפושט ולובש צורה על פי התרבות שלה הוא שייך. גם אם המסורת היפנית והמסורת הסינית הן יחסית קרובות, עדיין יש מאפיינים שונים לשתי התרבויות, וגם יתכן שיש עוד גרסאות של אותו סיפור ממש במחוזות שונים ביפן או בסין. על מוטיב המראה יש גם עוד שני סיפורים נהדרים במאמרים של הפורום בקטגוריה של מעשיות חכמות. אם כותבים בשורת החיפוש במסך של המאמרים את המילה מראה, ניתן להגיע לשני הסיפורים שהזכרתי לעיל.

 

[יונה כחולה]

אמנם האב קילל את החכם- אך כמו

בגירוש מגן-עדן או לחילופין תיבת פאנדורה, הם שלב שכל ילד חייב ועבור- ההתפכחות. כך שהקללה והכעס אינם במקום באמת. תפקידו של האדם לבנות את הכרתו כך- שיוכל להשיב לעצמו את החדווה, הפשטות והנחמה כשל ילד, אולם עם עוצמה פנימית ומודעות. במקום לקוות שבתו תשאר פתיה- שמחה לעד ולכעוס על החכם, צריך היה האב ללמד את בתו להשלים עם האבדן החיצוני ולהתבונן פנימה- כדי למצוא את חכמת ואהבת אמה בתוכה. לכן הגרסא שלך, פרהיי, היא נכונה מעצימה ומלמדת חיים נכוןיותר.

 

[perhay]

אינני יודעת, יונה כחולה

אם יש כאן מקום לקבוע מהי הגרסה היותר נכונה. לא הייתי שופטת או פוסקת. הכל תלוי כמובן בכוונת המספר, וזה כבר נושא לדיון אחר. האם המספר בהכרח מעביר מסר דרך הסיפור שלו, או שפשוט מעביר חווייה תרבותית כלשהי.

 

[NAVVAN1]

מראה - עוד גירסא ( זן) שלי.

היה היה אדם טסין-סן שאביו מת, נסע לעיר הגדולה, ונכנס לחנות של מכשף זקן, "אני מתגעגע לאבי" אמר. שלף המכשף חפץ כסוף, ולו ידית ארוכה, כיסה אותו בבד, ואמר לטסין-סן "אל תוריד את כיסוי הבד עד שתגיע לחדר של אביך, אבל קודם דאג לנעול את דלת החדר, חרת הקסם לא יפעל" וטסין סן לאחר שנעל את דלת חדר אביו, הוריד את כיסוי הבד מהחפץ הקסום וראה שם בחדר של אביו, את פני אביו. כך עשה כל יום. אישתו שראתה את בעלה מסתגר מדי יום בחדר, כעסה. ויום אחד לקחה את החפץ הקסום, התישבה ליד השולחן בחדר השינה , והורידה את כיסוי הבד , היא ראתה בו דמות של אישה יפה וצעירה, היא כעסה מאוד. מי זאת האישה היפה המצויירת על החפץ הכסוף?" רטנה "אולי בעלי מאוהב באישה אחרת?" חשבה. בדיוק כאשר היא יצאה מהבית כועסת ומחזיקה את החפץ הכסוף בידה, עבר שם איש דת. ""תראה" אמרה בעלי מסתגר יום יום, ומסתכל. איש הדת לקח את החפץ הקסום הכסוף והסתכל בו ארוכות " מה לך שתכעסי?" שאל בעלך אדם טוב, מקדיש יום יום מזמנו לתפילה"

 

[הגבירה מן האגם]

זו כבר קומבינה בין שני סיפורים../images/Emo6.gif

ובעניין הסיפור הקודם על שתי גרסאותיו: הגרסה שנקראה כאן סינית/ימית 2 נשמעת לחלוטין כמו סיפור עממי. הגרסה שנקראה יפאנית/perhay נשמעת יותר כמו עיבוד מודרני לסיפור עממי עם כוונה פמיניסטית. שזורים בתוכו משפטים שאינם מאפיינים את הסיפור העממי בזה שהם מנתחים מצב ואינם מציירים תמונה. לטעמי שתי הסיומות השונות מובילות למקום דומה - מקומה של האם שנפטרה שמור אצל הבת לטובת אושרה ואל לא למישהו אחר לחבל בזאת. הקשר ביניהן אינו בא על חשבון אדם אחר. בברכה,

 

[יונה כחולה]

המשפט האחרון של האב בגרסא

של פרהיי נראה באמת קצת מודבק. בגרסאת ימית 2, הטעות של החכם ( שאולי לא היה די חכם ) היא החמרת-יתר. לא היתה לו הבנת הלב שיגרום לנערה צער וקושי יסיר את ההגנות שלה בבת-אחת. זאת במקום ללמדה- או לשכנע את אביה ללמדה- את ההפנמה של הכוחות שהיא שואבת מאמה- כך איש לא יוכל לקחתם עוד ממנה. הם באמת ובתמים שלה בלבד.

 

[הגבירה מן האגם]

וגם המשפטים

"במעין טקס אינטימי" "זה היה יותר קל בשבילה מאשר לקבל את רגשותיה השליליים" וכמובן החלקים הללו "שהשאירה לך במראה מקור לנחמה. היא תמיד בתוכך ותמיד תשאי אותה איתך. זה מה שהיא התכוונה להגיד." "הבינה שחוסר נסיונה גרמו לכך שהיא תפרש לא נכון את מעשי הנערה." כדאי לנסות לקרוא שוב בלי החלקים הללו. מה ההבדל? בברכה,

 

[יונה כחולה]

כמובן- הסיפור פשוט ובלי מסר בכפית

 

[שחרזדה האחת]

ועוד גרסה יהודית הכישוף[מראה}

מעשה שהיה לפני שנים רבות, כאשר השימוש במראה היה לא מקובל בבתי יהודים. יום אחד הלך יהודי חסיד לבית מדרשו, בדרכו היה עליו לעבור בשוק של הגויים. ואז ראה באחד הדוכנים שמוכרים סידקית, חפץ משונה, שדמות אביו נשקפת ממנו. נדהם וחשב בליבו: איך הגיעה דמותו של אבא לאותו חפץ של גוי? אין זה אלא מעשה כשפים, ר"ל.לרגע חשב לברוח מהמקום הטמא והמסוכן הזה,אך חשב: איך אפקיר דמותו של אבי אצל גוי? נעצר ושאל את המוכר: כמה עולה חפץ זה? המחיר היה זול, ולכן מיד שלף הכסף החסיד וקנה החפץ. שם אותו בכיסו והלך, אך כל הדרך לא מצא מנוחה לנפשו וגם לא בבית המדרש, החפץ בער בכיסו כמו היה גחל. מיהר וחזר הביתה, עלה לעלית הגג ודחף החפץ מתחת לערימת סמרטוטים וירד. אבל יצרו לא נתן לו מנוחה ושוב עלה הביט בחפץ ובדמות אביו וירד. ושוב עלה ..כך כל היום. אישתו שראתה כל זה נבוכה ולא ידעה מה לחשוב. כאשר עזב את הבית, מיהרה ועלתה לשם, לראות מהו הדבר שמושך את בעלה לעלית הגג. חיפשה ולבסוף מצאה, חפץ זר, הביטה בו וראתה אישה צעירה..המשך יבוא..

 

[שחרזדה האחת]

המשך - הכישוף

עכשיו הבינה מדוע רץ בעלה כל רגע לעלית הגג, לבעלה יש עו אשה.... בשברון לב פרצה האשה בבכי. בידיים רועדות שמה החפץ בכיסה, יצאה בריצה מהבית אל בית הרבי להגיד לו הצרה שנחתה עליה. שם בבית הרבי ישבו אותה שעה רבנים , ולכן השומר לא נתן לה להיכנס, היא היתה נסערת מאד ושוב פרמה בבכי, עד שהרבי שמע את כל בכיה ויצא אליה, נדהם לראותה במצב זה, ושאל אותה: מה לך, על מה הבכי? ענתה לו בכל בוכים: אוי רבי, אסון גדול קרה לי, בעלי סטה מדרך הישר ויש לו ענינים עם אשה אחרת.נדהם הרבי ולא האמין למשמע אןשניו, אמר לה: אשה, מה את מדברת, הלא בעלך חסיד ירא שמיים הוא? כן רבי, , אבל ראה נא במו עיניך, באמרה זאת הוציאה הראי מכיסה ודחפה אותו לנגד עיני הרבי, בבקשה, הבט, וראה בעצמך את האשה הזרה. . מה את מדברמ? אמר הרבי הלא אני ראה לפני לא אשה אלא אדם זקן עם זקן ארוך ואפור...

 

[שחרזדה האחת]

ועל המראה--

הוא אינו יודע איך הוא נראה. בבית אין לו מראה. את עצמו לא פגש, את עצמו לא ראה.

 

[שחרזדה האחת]

ועוד על מראה - מערבית

האם אתה משורר? , השבתי: לא. מנפשי אני בורח ונכנס לתוך מראה, שם אני שומע הד ומשיב מילים. אל תחפש במראה את שאיננו, חפש את מה שיש ואתה רואה.