המצב כ"כ קשה...
אז ככה: אני בת 21 והחיים כ"כ אפורים,אני כ"כ לבד, המצב הוא שאין לי שום קשר עם אחותי ואין לי משפחה ממש, אחותי גדולה ממני בשנה הייתה ילדה דחוייה, נטולת חברים, חסרת ביטחון, אמא שלי הורידה לה את הבטחון העצמי מהיום שנולדה, אליי היא פשוט לא התייחסה,ועקב הלחץ החברתי גם אני דחיתי אותה כי זה היה או היא או ה"חברה" הכי טובה שכל הזמן סיכסכה בינינו, מפחד שכאילו יידחו אותנו על הסף, כי היינו איתה באותו בית ספר, הקטע שלא חשבתי שמישהו אחר ייתחבר איתי במצב כזה כי כולם יידעו וזה החמיר את המצב גם בבית. הקטע שגם אחותי לא עשתה כלום כדי לנסות להתחבר איתי ולהוריד מהגאווה שלה והיא גם נתנה לי דוגמא אישית כ"כ לא טובה, של דיכאון והרס עצמי, אני זוכרת את עצמי כ"כ בודדה בבית, רואה טלוויזיה תמיד לבד ואין עם מי לשחק או לדבר, וגם לא ממש היו לנו הרבה משחקים, וגם אין לי קשר עם אמא שלי מעולם.חוץ מזה שגם במשפחה הרחבה יותר כולם גדולים בהרבה ואין לי קשר איתם והבן דוד שלי שבגילי גם כן היה ילד דחוי וגם אותו עשיתי אותה טעות ודחיתי אותו, המצב מסובך יותר בעובדה שגם האבא שלי נורא בודד ואין לו כמעט קשר עם משפחתו,הוא גדל בפנימייה ואחרי שהוא התחתן עם אמא שלי הוא נשבר ובכה לה וקיטר על המשפחה שלו ואמאו אישפזה אותו במחלקה פסיכיאטרית ומאז הוא נוטל כדורים אנטיפסיכוטיים למרות שהוא לא פסיכוטי כשהגעתי לגיל ההתבגרות נשברתי וגם התחלתי לבכות גם כי התחילו לדחות אותי בטענה שאם לאחותי אין חיים אז בטח גם לי אין חיים וגם רציתי לתקן את היחסים עם המשפחה ואמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטרית שבמקום לעזור אמרה שירשתי כנראה מאבי מחלה פסיכוטית וזה כ"כ לא נכון ואמא שלי מכריחה אותי לבלוע את הכדורים הנוראיים האלה סתם.ובמקום לעזור התחלתי פשוט לישון כל היום כי הכדורים נורא הרדימו אותי והשמינו אותי.ויש להם מלא תופעות לוואי שהפסקתי לקחת אותם בהחבא. כמובן שאיבדתי לחלוטין את היכולת לתקשר או להעסיק את עצמי ואני לא מאמינה שמישהו אי פעם יירצה להתחתן איתי ואין לי שום רצון לעבוד ככה, ככה שאני גרה אצל ההורים ויש לי לפחות אחוזי נכות נפשית ככה שאני מקבלת קיצבה ואחותי עזבה את הבית וגרה אצל משפחה רחוקה רחוק מהבית ואין לה קשר איתנו ואני כ"כ לבד ואני רק רוצה למות, אני לא מסוגלת לעשות כלום ואני מרגישה כ"כ רע שאין לי שום עתיד נורמלי.כי אין לי שום תמיכה וההורים שלי כבר מבוגרים ולא איכפת להם ממני, אין לי שום קשר עם אנשים שלא לדבר על בן זוג.אין לי מה לספר. מה הלאה? מי יירצה להכניס את עצמו למשפחה כזאת? בחיים לא תהיה לי משפחה משל עצמי.
אז ככה: אני בת 21 והחיים כ"כ אפורים,אני כ"כ לבד, המצב הוא שאין לי שום קשר עם אחותי ואין לי משפחה ממש, אחותי גדולה ממני בשנה הייתה ילדה דחוייה, נטולת חברים, חסרת ביטחון, אמא שלי הורידה לה את הבטחון העצמי מהיום שנולדה, אליי היא פשוט לא התייחסה,ועקב הלחץ החברתי גם אני דחיתי אותה כי זה היה או היא או ה"חברה" הכי טובה שכל הזמן סיכסכה בינינו, מפחד שכאילו יידחו אותנו על הסף, כי היינו איתה באותו בית ספר, הקטע שלא חשבתי שמישהו אחר ייתחבר איתי במצב כזה כי כולם יידעו וזה החמיר את המצב גם בבית. הקטע שגם אחותי לא עשתה כלום כדי לנסות להתחבר איתי ולהוריד מהגאווה שלה והיא גם נתנה לי דוגמא אישית כ"כ לא טובה, של דיכאון והרס עצמי, אני זוכרת את עצמי כ"כ בודדה בבית, רואה טלוויזיה תמיד לבד ואין עם מי לשחק או לדבר, וגם לא ממש היו לנו הרבה משחקים, וגם אין לי קשר עם אמא שלי מעולם.חוץ מזה שגם במשפחה הרחבה יותר כולם גדולים בהרבה ואין לי קשר איתם והבן דוד שלי שבגילי גם כן היה ילד דחוי וגם אותו עשיתי אותה טעות ודחיתי אותו, המצב מסובך יותר בעובדה שגם האבא שלי נורא בודד ואין לו כמעט קשר עם משפחתו,הוא גדל בפנימייה ואחרי שהוא התחתן עם אמא שלי הוא נשבר ובכה לה וקיטר על המשפחה שלו ואמאו אישפזה אותו במחלקה פסיכיאטרית ומאז הוא נוטל כדורים אנטיפסיכוטיים למרות שהוא לא פסיכוטי כשהגעתי לגיל ההתבגרות נשברתי וגם התחלתי לבכות גם כי התחילו לדחות אותי בטענה שאם לאחותי אין חיים אז בטח גם לי אין חיים וגם רציתי לתקן את היחסים עם המשפחה ואמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטרית שבמקום לעזור אמרה שירשתי כנראה מאבי מחלה פסיכוטית וזה כ"כ לא נכון ואמא שלי מכריחה אותי לבלוע את הכדורים הנוראיים האלה סתם.ובמקום לעזור התחלתי פשוט לישון כל היום כי הכדורים נורא הרדימו אותי והשמינו אותי.ויש להם מלא תופעות לוואי שהפסקתי לקחת אותם בהחבא. כמובן שאיבדתי לחלוטין את היכולת לתקשר או להעסיק את עצמי ואני לא מאמינה שמישהו אי פעם יירצה להתחתן איתי ואין לי שום רצון לעבוד ככה, ככה שאני גרה אצל ההורים ויש לי לפחות אחוזי נכות נפשית ככה שאני מקבלת קיצבה ואחותי עזבה את הבית וגרה אצל משפחה רחוקה רחוק מהבית ואין לה קשר איתנו ואני כ"כ לבד ואני רק רוצה למות, אני לא מסוגלת לעשות כלום ואני מרגישה כ"כ רע שאין לי שום עתיד נורמלי.כי אין לי שום תמיכה וההורים שלי כבר מבוגרים ולא איכפת להם ממני, אין לי שום קשר עם אנשים שלא לדבר על בן זוג.אין לי מה לספר. מה הלאה? מי יירצה להכניס את עצמו למשפחה כזאת? בחיים לא תהיה לי משפחה משל עצמי.