המפקד שלי מגזים
די, אני כבר לא יכולה לסבול את ההשפלה הזו מהמפקד שלי. אני חיילת חדשה, בתפקיד אולי קצת יותר מחודש, אבל פתאום המפקד שלי התחיל להתייחס אליי כמו לחרא. אני לא רוצה ללכת לשם יותר. נכון שיש כאלו שיזלזלו, ויגידו מה אני בוכה, אבל אתם מבינים, כשאתה קורע את עצמך- ובסוף מעריכם אותך על זה- זה שווה את זה. אבל כשאתה ממש לא עושה כלום- כמו במקרה שלי- שאני פקידה "רפת שכל" כמו שאומרים- אני לא מקבלת בטח שלא הכרה- אלא זילזול. המפקד שלי הוא בכלל לא חייל- אלא אזרח עובד צה"ל. והוא מתייחס אליי כאילו אני נותנת שירותים אישית שלו בכך שהוא מנצל את טוב הלב שלי- אם זה לצלם לבת שלו שלומדת במיכללה חומר לימודי (ותאמינו לי שזה לא חד- פעמי- זה כבר קרה 3 פעמים- וזה כמות נ-כ-ב-ד-ה של חומר). או שהוא צועק עלי שאני משחיתה רכוש צה"ל והוא יכול להעמיד אותי לדין על כך שהחוט של הטלפון מסתלסל- והוא לא יודע אם זה רק אני או גם קודמתי בתפקיד אחראיות לזה. כשניסיתי להסביר לו שמטבעו החוט מסתלסל, הוא גער בי בחומרה וטען שאני יכולה לעמוד למשפט על זה. יום אחד גם באו למשרד שלו כמה אנשים, כולם אזרחים. והא קרא לי לחדר, ואמר לי להכין להם קפה. אז שאלתי מה להכין להם- והאשה אמרה שהיא רוצה נס קר. השפלתי את ראשי באומרי שאני מצטערת, אך מעולם לא הכנתי נס כזה, ואינני יודעת איך. חשבתי שתבקש נס נורמאלי, אך היא אמרה שאביא לה את החומרים לחדר. הלכתי והבאתי, והיא חייכה ברשעות ואמרה -"ככה מכינים!". וכולם צחקו לשאלת הבוס שלי "עכשיו את יודעת להכין נס קר?". מצחיק... הוא גוער בי כל הזמן,ומתייחס אליי כאילו הייתי פושעת. כהשעתי למשך שעה את התיוק, הוא קרא לי לחדרו, ואמר "הבחנתי שיש לך מס´ דפים על השולחן. את יודעת מהם?". אמרתי בתמימות "על מה אתה מדבר?", והוא אמר ברשעות "שם, תסתכלי". אמרתי שאתייק אותם כבר, והוא אמר, "אז קדימה, תסגרי את הספר שאת קוראת ותעשי את זה". אתם מבינים, אין לי מה לעשות כל היום במשרד, כי אין לי עבודה. התפקיד שלו די זוטר, והוא לא ממש זקוק לפקידה. במשך 3 חודשים שלא הייתה פקידה כאן כי הקודמת השתחררה, הוא הסתדר בלי. אני מרגישה במצב רוח מרומם כשאני הולכת בבוקר, אך בערב, אני עם הראש בריצפה, מרוטת עצבים, ורוצה רק להסתגר בחדר. לא ככה השירות הצבאי היה אמור להיות לפי מה שסיפרו לי. אני כל היום בחדר סגור עם עוד בחורה, לא רואה איש כל היום. אני בעיקרון אמורה להיות על תקן מתנדבת בגלל מחלה שיש לי, ויכולה להשתחרר, אבל אבא שלי אמר שמי שלא מתגייס לצה"ל הוא לא בן- אדם. אבל האמת, אני מצטערת שהתגייסתי.
די, אני כבר לא יכולה לסבול את ההשפלה הזו מהמפקד שלי. אני חיילת חדשה, בתפקיד אולי קצת יותר מחודש, אבל פתאום המפקד שלי התחיל להתייחס אליי כמו לחרא. אני לא רוצה ללכת לשם יותר. נכון שיש כאלו שיזלזלו, ויגידו מה אני בוכה, אבל אתם מבינים, כשאתה קורע את עצמך- ובסוף מעריכם אותך על זה- זה שווה את זה. אבל כשאתה ממש לא עושה כלום- כמו במקרה שלי- שאני פקידה "רפת שכל" כמו שאומרים- אני לא מקבלת בטח שלא הכרה- אלא זילזול. המפקד שלי הוא בכלל לא חייל- אלא אזרח עובד צה"ל. והוא מתייחס אליי כאילו אני נותנת שירותים אישית שלו בכך שהוא מנצל את טוב הלב שלי- אם זה לצלם לבת שלו שלומדת במיכללה חומר לימודי (ותאמינו לי שזה לא חד- פעמי- זה כבר קרה 3 פעמים- וזה כמות נ-כ-ב-ד-ה של חומר). או שהוא צועק עלי שאני משחיתה רכוש צה"ל והוא יכול להעמיד אותי לדין על כך שהחוט של הטלפון מסתלסל- והוא לא יודע אם זה רק אני או גם קודמתי בתפקיד אחראיות לזה. כשניסיתי להסביר לו שמטבעו החוט מסתלסל, הוא גער בי בחומרה וטען שאני יכולה לעמוד למשפט על זה. יום אחד גם באו למשרד שלו כמה אנשים, כולם אזרחים. והא קרא לי לחדר, ואמר לי להכין להם קפה. אז שאלתי מה להכין להם- והאשה אמרה שהיא רוצה נס קר. השפלתי את ראשי באומרי שאני מצטערת, אך מעולם לא הכנתי נס כזה, ואינני יודעת איך. חשבתי שתבקש נס נורמאלי, אך היא אמרה שאביא לה את החומרים לחדר. הלכתי והבאתי, והיא חייכה ברשעות ואמרה -"ככה מכינים!". וכולם צחקו לשאלת הבוס שלי "עכשיו את יודעת להכין נס קר?". מצחיק... הוא גוער בי כל הזמן,ומתייחס אליי כאילו הייתי פושעת. כהשעתי למשך שעה את התיוק, הוא קרא לי לחדרו, ואמר "הבחנתי שיש לך מס´ דפים על השולחן. את יודעת מהם?". אמרתי בתמימות "על מה אתה מדבר?", והוא אמר ברשעות "שם, תסתכלי". אמרתי שאתייק אותם כבר, והוא אמר, "אז קדימה, תסגרי את הספר שאת קוראת ותעשי את זה". אתם מבינים, אין לי מה לעשות כל היום במשרד, כי אין לי עבודה. התפקיד שלו די זוטר, והוא לא ממש זקוק לפקידה. במשך 3 חודשים שלא הייתה פקידה כאן כי הקודמת השתחררה, הוא הסתדר בלי. אני מרגישה במצב רוח מרומם כשאני הולכת בבוקר, אך בערב, אני עם הראש בריצפה, מרוטת עצבים, ורוצה רק להסתגר בחדר. לא ככה השירות הצבאי היה אמור להיות לפי מה שסיפרו לי. אני כל היום בחדר סגור עם עוד בחורה, לא רואה איש כל היום. אני בעיקרון אמורה להיות על תקן מתנדבת בגלל מחלה שיש לי, ויכולה להשתחרר, אבל אבא שלי אמר שמי שלא מתגייס לצה"ל הוא לא בן- אדם. אבל האמת, אני מצטערת שהתגייסתי.
