זו חוויה מיוחדת ולא פשוטה
שני ילדיי השתתפו. כאשר הבן חזר הוא אמר שכל אחד חייב להיות שם. ולא - הוא לא חזר עם דעות לאומניות. אני מציינת זאת, כי זו אחת הסיבות להתנגדויות. כאשר הגיע התור של בתי, הצטרפתי אליה. ביה"ס אישרו מספר הורים מלווים וניצלתי זאת. אמנם היה קצת ויכוח עם הבת, אך היא השתכנעה, לאחר שהבטחתי לא להציק. המסע הזה אינו קל, אך הנוער מתמודד עם כך יפה. אני נדהמתי לראות את הפרחחים הכי גדולים מתנהגים בכבוד בביקורים במחנות. החבר'ה האלו לקחו את הסיורים מאד ברצינות ורבים בכו, אך זה לא הפריע להם לחגוג ולהשתולל בערב ולפרוק את כל זוועות היום. אני קנאתי ביכולת הזו לעבור ממצב למצב. אני "סחבתי אבן בחזה" עד ליציאה מפולין. אני מקווה שבבי"ס עושים להם הכנה טובה, שיש מלווים שיכולים גם לתמוך וגם לשמור בלילות שלא תהיה השתוללות יתר. בכל ערב, לאחר ביקור במחנות - היו שיחות קבוצתיות שאיפשרו לפרוק ולהתאוורר. אצלנו, אספו מכל ההורים, בלי ידיעת הילדים, מכתבים של תמיכה ועידוד. לאחר הביקור באושוויץ, בשיחת הערב - חלקו לילדים את המכתבים. היה מאד מרגש. כיום, יש אפשרות תקשורת יותר קלה, אז אם היא לוקחת טל' נייד - תהיו מוכנים להקשבה ותמיכה. עברו כבר כ- 10 שנים, כך שאולי הדברים נעשים אחרת, כיום, אך אם יש לך שאלות שאוכל לענות - ברצון.