המממממ...

  • פותח הנושא eYaL
  • פורסם בתאריך

eYaL

New member
המממממ...

תהיתית לגבי משהו.. אם בשביל לדעת מהו אור, חייב להתקיים החושך ואם לדעת מיהו עשיר, חייב להתקיים עני אז תמיד יהיו בעולם עניים.. לא כך?
 

loquado

New member
לא הייתי חושב על זה ככה

יש הבדלים,ויש טווח בכל תחום. ישנו אור שאינו תלוי בחושך או בשמש , -אבל יש משהו בדבריך חוק המתאר איך אותו דבר מתבטא בשתי אופנים הנראים מנוגדים... לב הארי
 

eYaL

New member
../images/Emo13.gif אכן..אבל

האור שאינו תלוי בשמש..לא עליו דיברתי..
 

רשף כשף

New member
מסכימה איתך

ולכן אם תשים לב רוב ההתמודדויות החשובות שלנו בחיים הן עם מושגים קשים כמו חושך, פחד, רוע... כמו שנאמר- עץ הדעת טוב ורע ובבחירתנו את עץ הדעת אנו בוחרים גם את ה"טוב" וגם את ה"רע" ההגדרות שלנו עלולות להשתנות לגבי מושגים שונים אך ההתמודדות איתם מאוד חשובה ומלמדת אותנו המון על מנת להתקדם הלאה אני אישית מאמינה שאדם שלא נגע בחושך לא יידע להעריך את האור
 

loquado

New member
אור וחושך

אין אדם שלא מבחין בקיומו במחזורים בתנודות ובזרמים הקיימים בחייו. יום אחד הוא טעון רגשית ויום אחד הוא מרוקן...יש אור וצל ,יום ולילה,גבוה ונמוך...הרשימה היא אינסופית. אבל! וכאן נופלים כולם :) כשאתה מתמודד מול משהו לא רצוי אתה עושה לעצמך חיים קשים. אם אתה רוצה להתמודד מול משהו ,אתה חייב ללמוד אותו,לבחון אותו ובעצם בהסתכלות קצת שונה על הדברים -אתה משרת אותו . אני מודע שזה נשמע הפוך ומוזר. דוגמא: אם אתה חסר ביטחון עצמי וממש חוקר ומתבונן בכל ההיבטים של התופעה -כמובן כדי להפטר ממנה...אתה בעצם מקבע את עצמך בתוכה. אם תלמד ,תתבונן ותאמץ לעצמך גישה שתומכת בביטחונך האישי -זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי. חושך מגרשים באלומת אור ,ולא בבהיה בשחור הנורא :)) התרבות של ימינו -שהשתרשה חזק בארץ בדור האחרון היא תרבות שמנציחה כשלונות ומבליטה את מה שלא תקין ואת מה שחסר...-תרבות התחרותיות. אחת הסיבות שצעירים נדים כל כך מהר מגישה של "אני מלך" לגישה של "אני אפס" היא תוצאות ופירות הזמן הזה. התמודדות מגיעה מהשורש מ.ד.ד -מדידה ...הערכה.... למה להתמודד עם הרע? אפשר להתמודד מול הטוב -למדוד ,להעריך ,ולקדם את עצמך אם הפנים אליו ולא אל הדבר שגרם מלכתחילה לצאת לדרך.
 

Sam Anand Nityo

New member
אני לא בטוח שאני מסכים, ידידי

ב"שיחות עם אלוהים" נאמר, שמה שאתה מתנגד לו נשאר. "What you resist - Persists" ומה שאתה מתבונן בו, נעלם.... ומה הכוונה? כשאנו מתנגדים לרעיון מסוים, אנו מפעילים אנרגיה רבה , ורוב הסיכויים שהיא נובעת או כרוכה בפחד. וזו אנרגיה חזקה מאוד. האנרגיה הזאת מזינה את הייצוג של הרעיון בנפשנו, ומגבירה את האפקט שלו. המציאות שלנו היא סך כל המחשבות, רעיונות, הרצונות והפחדים שלנו. כשאנו מתבוננים באותו דבר, אנו לומדים לקבל עליו אחריות, להבין שהוא שלנו, אחרת לא היה קיים בתודעתנו. אנו לומדים להכיר בו, ואז להחליט אם אנו רוצים לשחרר אותו או לא. מתוך הבעלות שלנו עליו בחיינו, אנו יכולים לשחרר אותו. קרא את החתימה שמצורפת להודעה שלי... חומר למחשבה. (ק)סם
 

loquado

New member
אני כן :)

אולי לא הייתי מספיק מובן -התכוונתי בדיוק לזה "לא להטעין את הדבר כי זה מחזק אותו" זה לגבי מה לא לעשות... לגבי הפתרון: יש דרך של ציפיה ממותנת כשהכיוון והרצון ברורים ורק הם בפוקוס..-רעשי הרקע יוצאים מהפוקוס ,נחלשים ,נמוגים -ואז אתה מוצא את עצמך במצב של "אחרי". :) אני חושב שאנחנו מדברים על אותו דבר מזוויות שונות. למען הבהירות: -לא קראתי את הספר,אולי בעתיד אקרא -למרות זאת אני לא מרגיש איזושהי זרות עם התכנים שמופיעים כאן ... אני מקווה שעובדה זאת לא תגרום לך לשלוח אותי "לעשות שיעורי בית" לפני שאני מתבטא :)
 
הדבר הראשון שאלוהים ברא...

היה האור! ושימו לב: הוא כלל לא ברא את החושך. זה לא מוזכר. הוא ברא רק את האור, וברגע שהיה אור - אוטומטית היה גם חושך. אור מסמל טוב. אור מסמל אמת, צדק, אהבה. חושך מסמל פחד, שנאה, בדידות, רוע. אלוהים בא אל התהוהו ובוהו, שהיה ריק מכל וכל, ויצר את הטוב. ברגע שהיה טוב - נהיה גם רע. וכך היה חושך. אלוהים לא ברא את הרוע: הוא נוצר מעצמו כשנהיה אור. אתם מדברים על השימוש באור כדי לנצח את החושך. בכל אחד מאיתנו יש חושך ויש אור. החוכמה היא באמת למצוא את האור. לא קראתי את הספר, אבל התיאוריות האלו שלי די דומות אני חושבת. אני לומדת אותן מהחיים. העניין הוא, שאין אור בלי חושך, ואין חושך בלי אור. כי הכל יחסי. כדי שיהיה צל, צריך שיהיה אור על החפץ. כדי שיהיה אור, צריך שמסביב יהיה חושך - כי אם לא יהיה חושך, מה יהיה כאן מאיר? מאיר זה מה שבולט מבין החשיכה שמסביב. הם לא יכולים להתקיים אחד בלעדי השני. אנחנו יכולים להקטין את האופל שבתוכנו אבל לעולם לא ניפטר ממנו לגמרי. אתם יכולים להסתכל על זה כך, שהדבר הראשון שנברא היה בעצם ניגודים. רוע וטוב, אור וחושך, גבוה ונמוך, קטן וגדול, וכו'. אם רוצים לנטות לכיוון ניגוד אחד (להיות טובים יותר/יפים יותר/מאירים יותר/חכמים יותר) אז במקום להתמקד על הניגוד המציק (הרוע, הכיעור, הטיפשות), אז כמו שאמרתם, צריך באמת להתמקד בהגדלת הניגוד הרצוי (אור, טוב, יופי). כי בהתמקדות בניגוד המציק, אנחנו רק מגדילים אותו יותר (אם אנו מהרהרים על כך שאנחנו מכוערים או בודדים, אנו דווקא שוקעים עוד יותר לתוך הרחמים העצמיים, הדיכאון, הייאוש והחושך). הרעיון הוא להפסיק באמת עם התחרותיות ולהתמקד באור.
 
אלוהים ברא את האור כי.... היה חושך

ציטוט : " בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום....." היה חושך ואלוהים ברא את האור. הניגודים קיימים בכדי להתנסות בהם. ההתמקדות שלנו בחיים היא הגורם לראיית החושך או האור. ההתמקדות שלנו בחיים היא הגורם להתנסות שלנו בהם. בנוסף להתמקדות ישנו חוק אוניברסלי שהוא : דומה מושך דומה. אם אדם מרגיש שהחיים שלו בזבל, באופן אוטומטי, החוק מופעל ואכן, חייו יהיו בזבל , על כל המשתמע מכך - וכמובן, להיפך. הניגודים נבראו על מנת לאפשר את זכות הבחירה. והנפלא בזכות הבחירה היא שכל רגע ורגע, יכולים לשנות את הבחירה למשהו אחר ולהתנסות בדברים אחרים. הניגודים קיימים רק בעולם שלנו, במימד שלנו , שהרי בעולם המוחלט, הניגודים אינם קיימים משום שאין דבר רע ואין דבר טוב ישנו רק דבר - ותו לא.
 
היה חושך (רוע), אבל לא במהותו!

וזאת מפני... שבמשך כל הזמן האינסופי שבו היה תוהו ובוהו - היה חושך, היה רע. אבל, מכיוון שלא היה כלום בעולם, וכמובן גם לא טוב, אז לרוע לא הייתה משמעות! איך משהו יכול להיות רע, כשאין משהו טוב כדי להשוות אותו אליו? איך משהו יכול להיות רע, אם אין בכלל משהו (אלא תוהו ובוהו)? החושך והורע היו קיימים, אבל לא במהותם המשמעותית. הם פשוט היו שם, מרחפים על פני המים, כל הרגשות השליליים (בדידות... ריקנות... ייאוש) מכונסים בתוך עצמם ולא מועילים ולא מזיקים לאיש. ברגע שנהיה אור - שנהיה טוב - התחילו להיווצר הניגודים. המטרה של בני האדם כחברים (לא כיחידים, כי כיחידים יש להם מטרות אחרות) - היא למצוא את האור בכל אופל, ואם הוא לא נמצא - ליצור אותו. אפם בן אדם אפל (כי הוא מרגיש בודד, שונא, פוחד), ולא הצלחנו להוציא ממנו את הטוב והאור - אנחנו צריכים ליצור לו אור בעצמנו, כמו שאלוהים עשה. להביא לחייו מעט שמחה. וכמו שדסי רבינוביץ' ז"ל אמרה - ברגע שתיתן מהשמחאה המאירה שלך לאחר, גם בו תתעורר השמחה, וגם הוא ימצא את האור שבתוכו.
 
סירופ דובדבן שלום

ראשית כל, כשהיה תוהו ובוהו, זה לא אומר כי היה רע. פשוט היה תוהו ובוהו - היה מצב מסויים. אלוהים החליט לשנות את המצב המסויים שהיה וברא את האור. דבר נוסף שצריך להתייחס אליו: בכל חושך יש את הפוטנציאל של האור ולהיפך וכשאלוהים ברא את האור, למעשה הוא גילה את האור מתוך החושך. עכשיו, לגבי מה שאמרת : החושך והרוע היו קיימים אבל לא במהותם המשמעותית. הם פשוט היו מרחפים על פני המים, כל הרגשות השליליים .... וכו' יש לך פה טעות - מי שריחף על פני המים זה היה רוח אלוהים ולא החושך. החושך היה על פני תהום. לגבי מה שאמרת שהמטרה של האנשים כחברה, היא להראות את האור לאותם אנשים אשר שרויים בחושך (בדידות, שנאה, פחד) - אפשר לנסות להאיר את אותו אדם אך אם אותו אדם בוחר שלא לראות את האור, אפילו אם יאירו עליו עם זרקור, יהיה לו חשוך למדיי. הכל תלוי בבחירה. אם האדם עצמו אינו בוחר לראות את האור, האור לא יתגלה אליו, אפילו אם גדוד שלם ינסה להראות לו את האור. וזה מתקשר למה שאמרת שדסי רבינוביץ ז"ל אמרה: ברגע שתיתן מהשמחה המאירה שלך לאחר, גם בו תתעורר השמחה וגם הוא ימצא את האור שבתוכו. זו עצה נפלאה אך לא תמיד יישימה. אני אישית מכירה אנשים אשר שמחתי ונסיוני לשמח אותם, עיצבנה אותם. הייתי עדה לבחירה אישית שלא לראות את האור. אפשר תמיד לנסות אך לא תמיד זה מצליח וזה בעצם מוביל לדומה מושך דומה. אותם אנשים השרויים בחשיכה, ימשכו אליהם את החשיכה וידחו את האור.
 
אז לא ידעת איך לעשות זאת!

ברור שצריך לדעת מתי יש להניח לאדם להיות לבדו עם כעסו. לא דיברתי על התקרצצות. דיברתי על הפעולה הכוללת: במקום לכעוס על אנשים על כך שהם מקרינים אופל, לנסות ולהראות להם את דרך האור, לתת להם מתוכנו. אנחנו צריכים לסגור את דלת לבנו מפני האופל שמקרינים עלינו אנשים עוקצניים ושליליים (או בשפה שחלקכם מעדיפים: "מקרינים אנרגיות שליליות") ולהשתדל לקבל מהם רק את האור והחיוביות. זה מאוד קשה. לכן אנו מפחדים להיפתח בפני בני אדם, מפחדים לאהוב ולהיות נאהבים, כי אנו חוששים להיפגע; חוששים שכאשר נפתח את דלת לבנו בפני אדם אחר, לא רק אור ייכנס, אלא גם אופל. לכן יש בני אדם שמעדיפים להסתגר לגמרי. ובקשר לקטע עם התוהו ובוהו: אני לא נתפסת לקטנות (מה בדיוק היה על פני תהום ומה בדיוק על פני המים), זה לא עקרוני. הרעיון הוא שבאמת היה חושך, היה רוע, אך לא במהותו. אתה יכול לראות את יצירת האור ע"י כך שהוא לא נברא יש-מאין, אלא נמצא בתוך החושך, כדבריך, וגם זו אפשרות. הדתות, בעיקר המאמינות באל אחד, מבוססות על אידיאולוגיה של לדבוק תמיד בדרך האור. קל ללכת לאיבוד בתוך החושך. ומעטים מאיתנו מצליחים ללכת תמיד אחרי האור שלהם עד סוף חייהם, אם בכלל.
 

Sam Anand Nityo

New member
תודה ! ../images/Emo13.gif תמיד נחמד לקבל מחמאות...

וברוכה הבאה לפורומינו הצנוע! אני מאחל לך להפיק המון השראה, וגם לנו להפיק ממך... (ק)סם
 
סירופ דובדבן שלום

אגב, השם שבחרת הינו חמוד מאוד וטעים מאוד (חיוך) ולהתייחס לדברייך: כמובן שאני לא מתקרצצת כשאני מאירה או מנסה להאיר. אני רק יכולה לבוא ממקום בו אני נמצאת ואף פעם אני לא מוכיחה על דברים משום שזה לא יעיל ולא עוזר. כשאני מביעה את שמחתי ואת אהבתי לעולם, אותם אנשים המדוברים, ממש כועסים עלי על השטויות שאני אומרת וכמה שאני לא רציונלית ובאיזה בועה אני חיה. ואפילו להיפך, הם מוכיחים אותי. לא ברור להם, איך יכול להיות שקורים דברים לא נעימים בחיים, אני לא שרויה בדיכאון אלא בתקוה ובתודעת לימוד ומנסה להבין מה היקום מנסה לומר לי. אני תמיד מוצאת שהעולם יפה ומעניין ומראה לנו את כל מה שיש לו להראות ואנו רואים את מה שאנו רוצים לראות. ואפילו העולם מתעקש שנראה דברים שאנו לא רוצים לראות, ולבסוף אנו מצליחים לראותם.
 
../images/Emo9.gif את נשמעת אדם מקסים

הבעיה היא שלא כולם מבינים מה זו שמחה ואהבת החיים מלבד חובתו של האדם להיות שמח, הוא גם חייב לדעת כיצד לתקשר עם זולתו בצורה המתאימה. לכל אדם ואדם יש דרך תקשורת שונה, אליו - וממנו. ייעודנו הוא לקבל אור ולהקרין אור. אנשים מסוימים מעדיפים לנעול את דלתם מפני האור שאנו מנסים להקרין עליהם, או גרוע יותר - "יורים" עלינו את הצד האפל שלהם, כמו במקרה שלך. אם את אדם עקשן, ודאי תנסי שוב ושוב לחפש את הצדר המאיר שלהם, אם לא ע"י גילוי אהבה אז ע"י דרכים אחרות - שיחה, דיבור אופטימי, הגשת עזרה. אך מותר לך גם להרים ידיים. לומר לעצמך: עשיתי כל מה שאני, כאדם שהנני, מסוגלת לעשות, וכעת תורם של אחרים לנסות - ואם אחרים לא ינסו, האדם הזה ימשיך לשקוע באפלה שלו. אגב, אני מקווה שאת מבחינה בין ייאוש וצער, שהם אחת מהתגלמויות האופל, לבין כעס, שהוא בהחלט לא תחושה אפלה! כעס פשוט הוא סתם התפרצות רגשית, והוא דווקא טוב כשהוא בפרופורציה, ממש כשם שבכי הוא טוב. אדם צריך לכעוס, זה טבעי, אבל הוא צריך לדעת איך לבטא את הכעס כך שאנשים לא ייפגעו. יש הבדל בין תופעות רגשיות (כעס, פחד, אבל, בכי) לבין תופעות אפלות (דיכאון, בדידות, שנאה, חרדה): תופעות רגשיות באות בהתפרצויות, כלומר בבת אחת ובכל הכוח, ובדיוק בזמן המתאים להופעתן. אני חוטף קריזה כשעמיתי לעבודה מאחר לישיבה חשובה - אבל לא כשהוא מארגן לי מסיבת הפתעה. אני פוחד למות - אבל לא פוחד לחיות. תופעות אפלות באות בשקט, אנחנו אפילו לא מרגישים שהן שם, עד שהן חונקות אותך מכל הכיוונים, מעוורות אותך, מושכות אותך בלי שתרגיש יותר ויותר לתוך תהום חשוכה - ואז אתה מוצא את עצמך עמוק בפנים, ועדיין מכחיש שאתה שם. אהובך מת, ואת שרוייה באבל (=תופעה רגשית) שנה או משהו כזה. ואז את כבר לא רוצה לעשות כלום בחייך: יותר ויותר את שקועה בתוך עצמך, מתייחדת עם זכרונותיו. הדיכאון, האופל, עוטף אותך בלי שתרגישי, ופתאום בא לך גם למות. בסוף את עלולה להתאבד בגלל זה. או: את מתקשה לקבל את זה של"חברייך" אין אף פעם זמן בשבילך, והמשפחה שלך לא שמה לב אלייך. אבל ככה את חיה. במקום לדכא את תופעת האופל הזו, שעוטפת אותך לאט לאט, את מתעלמת ממנה - למה? כי את לא מרגישה שהיא שם! הבדידות והייאוש מושכים אותך יותר ויותר לתהום העמוקה עד שבסוף את נשארת שם לבד, עם פחדייך, עמוק בתוך האופל, ואז כבר יהיה קשה מאוד לעזור לך ולמצוא את הדר החוצה. הדרכים "לרפא" את האופל, לפחות כך נדמה, הם כל הפשעים למיניהם: רצח, התאבדות, גניבה (=פועל יוצא מתופעת אופל בשם קנאה) וכו' וכו' וכו'. במצביםכאלו צריך לדעת למצוא את נקודת האור שתוציא את האדם מהאפלה! הרי אם תנסי לעשות זאת אצל אדם שאבל, או פוחד, או כועס, מסיבה רגילה ובאופן רגיל, בהחלט לא תצליחי - אולי רק מעט. חפשי את תופעות האופל. והשלב הקשה עוד יותר הוא הריפוי.
 

Sam Anand Nityo

New member
לא בהכרח, איל

ב"שיחות עם אלוהים" מוזכרות תרבויות אחרות, שבמציאות חייהן העוני, החולי, האלימות, ועוד שלל תופעות חברתיות ואישיות שליליות, לא מתקיימות כמעט, או בכלל. איך זה אפשרי? אומר לך. אותן תרבויות כנראה התפתחו מעבר לטכנולוגיה, והשיגו הבנה עמוקה יותר באשר למהות חייהן, הן יישמו שינויים חברתיים שמשקפים את ההבנות הללו. הם זוכרים (כנראה באמצעות היסטוריה ומסורת) את התופעות החברתיות השליליות האלה, ולומדים ללא עיוות היסטוריוני כלשהו על השלכות חזרה לתבניות העבר. ואם זה לא מספיק, הן כנראה הגיעו לרמה טכנולוגית כה גבוהה , עד שזו מאפשרת להן לצפות בתרבויות אחרות (כמונו , למשל) שטרם הגיעו לרמת התפתחות כזו, ובהן עדיין קיימות כל אותן התופעות שהזכרנו. מה שאני מנסה להגיד בעצם, הוא שאיננו חייבים שמציאות שלילית תתקיים בהכרח בחיינו האישיים, כל-כך קרוב אלינו כדי שנוכל לחוות דרכן מה חיובי. אתה יודע מה, זה דומה לתלמיד שמרשים לו להשתמש בדף נוסחאות בבחינות הראשונות שלו במתימטיקה. לאחר מספר תרגולים ובחינות, הוא כבר זוכר את הנוסחאות האלו, ואינו זקוק עוד לדף שיהיה לידו בזמן בחינה. זה שהדף עם הנוסחאות לא נמצא לידו פיזית, לא אומר שאין לו את הנוסחאות. הן בראשו, בתודעה שלו. אני מקווה שהבהרתי את הנושא. (ק)סם.
 
למעלה