אני כבר מתנצלת שאני מפריעה
לשתי הצצות באמצע השיחה, אבל אני סבורה שאם אכן הילד אוכל טופי ללא הכר, ואין שום מגבלה עקרונית על הכמות, יש לנו גם בעיה עם הילד, אבל יקירתי, גם בעיה עם האמא. זה שהוא אוהב טופי זה באמת נחמד בשבילו. מה שאני לא מצליחה להבין זה איך הוא אוכל הרבה - שהלא השאלטר הוא אצל האמא. וכמו שאת מציבה גבולות ברורים (כך אני מקווה) לגבי שעת השינה, צחצוח שיניים, אי מעבר כביש חיפה-תל אביב בעיניים עצומות ושמיעת מוזיקה קלוקלת (נגיד, אתניקס) - אני בהחלט מקווה שגם לגבי תחומים אחרים בחייו יש סמכות עליונה. זה יפה לתת לילד חופש, ולתת לו בחירות והחלטות קרדינליות לגבי המשך חייו (האם לצפות בערוץ הקטנטנים או שמא לשים קלטת טיף וטף משכילה). אבל אם בעניין הסוכריות עדיין לא הצבת את הגבולות - זה הזמן, לדעתי. אז הוא יצרח (בן כמה הוא אמרנו?), והוא יכעס, והוא יעשה המון פרצופים ואולי אפילו יגיד שאת אמא לא טובה ושהוא לא אוהב אותך (זה לא נכון, אז אל תיעלבי על ההתחלה) - אבל אז הוא יבין שכשאמא אומרת "לא" יש לה סיבה טובה. וגם אם אין לה סיבה טובה - אין לו ברירה אלא להסכים. פתרון נאור? אולי לא. יחסוך לך כסף של הליכה לרופא שיניים? ודאי. יעביר אותו להתמכרות אחרת? לכי תדעי. בשביל זה את אמא שלו. לעקוב אחריו עד גיל 30. וגם אחרי זה את יכולה להיות לא מרוצה מאיך שהוא מנהל את חייו.